אחרי פחות מארבע שעות עבודה – הרגשתי מותשת , כל השרירים מכווצים כאילו עבדתי יום שלם בתוך מכרה פחם.

החלטתי לסגור את המשרד.

הפיתוי להתקשר לאותו אדם היה בלתי נסבל...עדיף להתרחק מהמשרד.

לא התחשק לי לחזור הביתה

לא התחשק לי לעשות כלום..

עצרתי בעיר – בחרתי חניה במקום הכי רחוק שאפשר, הרגשתי צורך ללכת ומהר..ואם לא הייתי רצה מוזר ומצחיק,הייתי בוחרת בריצה קלה.

בהליכה מהירה ובצעדי שפאגט המכאיבים במפשעת – הגעתי למשביר.

רציתי להיות רעה – לגהץ את הכרטיס עד מוות!

ואם לא לגהץ עד מוות – אז לפחות להתחדש בבושם.

בעוד אני משפריצה עליי מיני בשמים שגרמו לי תחושת סחרור ובחילה קלה , ניגשת אליי דיילת צעירה בשנות העשרים לחייה ושואלת אותי:

"את רמה נכון? - אני רק מהנהת עם הראש,לא בא לי להקיא לה על החולצה הלבנה.

".את זוכרת אותי?"- ממשיכה הדיילת לשאול קושיות.

משהו במבט המהסס והמתרגש שלה מנע ממני להגיד  "לא" חד משמעי.

אין לי שמץ של מושג מי היא ולא נראה לי שהיא מתכוונת לעזור לי בפתרון התעלומה.

אני מתחילה להרגיש אי נוחות קטנה – היא מצידה ממשיכה לנעוץ בי זוג עניים שחורות ומהפנטות.

לא יכול להיות ששכחתי זוג עניים מדהימות שכאלה...אני תמיד  גאה בגבול השוויץ על היכולת שלי לזכור פנים, או יותר נכון עניים.

"אני קורין"..היא מציגה את עצמה בביישנות מתוקה , ומבט המצפה ממני שאזכור אותה.

נאדה...שום זיכרון, היא מתחילה לעייף אותי הקורין הזו, סה"כ רציתי להיות רעה ולקנות בושם, ועכשיו כבר לא מתחשק לי כלום..

"אני יודעת שקוראים לך קורין"!! – אני אומרת לה, רק שתשחרר אותי..

"והשם משפחה שלך הוא : א. מחלקה ,נכון?,ככה כתוב לך בתג!"

והיא מצחקקת לה ופולטת את המשפט: "תמיד היית מצחיקה"

עכשיו היא סקרנה אותי...מה לי ולה?,כשני עשורים מפרידים בייננו..

ותמיד הייתי מצחיקה?..איזה משפט מצחיק,במיוחד שעכשיו אני מרגישה בת אדם הכי עצובה,כועסת ומרירה בעולם.

"היית המדריכה שלי בגן!!" – זורקת קורין את המשפט לאוויר פותרת סוף כל סוף את הקושיה או שהיא הרגישה שאני מתחילה להיות חסרת סבלנות ועוד רגע אני מרססת אותה בבושם בתור הגנה עצמית!

הקשבתי בחצי אוזן כי פתאום הייתי כל כך עייפה..כל מה שרציתי זה להיכנס למחלקת המצעים ולהתכרבל בתוך המיטה שיש שם.

אז בקצרה היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותי מתקופת הגן, כל הילדים חיכו ליום של "רמה מהחווה".

היא הייתה ילדה מתנדבת אצלי שלוש שנים, יענו שלחתי אותה מליון פעמים עם מריצה לנקות את הקקי בארוות של סוסי הפוני.

היא דיברה עוד – כאילו היא בלעה שרקן!

בין כל המשפטים היא אמרה:" בזכותך הילדות שלי הייתה יפה,אף פעם לא אשכח אותך"

האמת- היא חיממה לי את הלב,ליטפה לי את האגו הפגוע והצטערתי שלא זכרתי אותה.

היא רצתה להמשיך לדבר אבל אחת מהמשפחה שלה ,מ.מחלקה, נעצה בה עניים.

אז נפרדנו לשלום.

נראה לי שאני אזכור אותה עכשיו – לא רק שבגללה לא קניתי בושם, נעים לדעת שהשארתי חותם על איזושהי ילדה..

אתמול ,עם כל האיכסה שהייתה טבועה בי – שכחתי מזה בכלל.

ודווקא את הדבר הזה אני רוצה להעצים.

יש איזון בטבע..אתמול ייבשו אותי ,אבל במקביל ילדה קטנה בבת עשרים השקתה אותי בזיכרונות מלאים אהבה.

יום חדש,בוקר חדש,התחלות חדשות – אני משננת לעצמי..מנסה להרגיע אותי.

קמתי הבוקר עם רוח קרבית- עם צורך ל"היכנס" בכל מי שפגע בי,להיות רעה,מגעילה,כלבה –כי רק אלה שורדים..

אבל לא..(עוד שינון לעצמי) אני לא אתן לאף אחד להשחיר לי את הלב.

אז בוקר טוב!

חייב להיות טוב!

יהיה טוב!

טוב?

( נו מפגרת קומי כבר מהכסא... לא בא לי לעבוד היום..אבל אני חייבת לשלוף את ה"קוץ" הזה ממני לפני שיפתח מוגלה.

הינה אני קמה ...קמתי,ביי)