את טכס יום השואה בתיכון, אני אזכור לעולמים..

כל כך הרבה גפרורים...

שורה של נערים ונערות לבושים שחורים וטלאי צהוב תפוס בסיכת תפירה על חולצתם.

כל אחד מהם אוחז,חובק שק מלא גפרורים ובתורו מרוקן את השק למרכז האולם.

שישה מיליון גפרורים...  

זה המון גפרורים,זה המון...

עד היום זכור לי השקט העצוב והטעון כל כך.

מידיי פעם הצצתי על החברים שלי בקהל,לשאוב מהם כוח .. עוד כמה דקות אני צריכה לקרוא את הקטע שנתנו לי ואני מרגישה מסוחררת..

הערימה הקטנה של הגפרורים גדלה לגבעה- רק לחשוב שכל גפרור הוא..

לא,אני אחשוב אח"כ.

אני שוב מרימה את הראש,לא יכולה לראות את הערימה הגדלה..

אני קולטת את יגאל..אני מאהובת בנער הזה, כל הארבע שנים בתיכון הייתי מאוהבת רק בו – ויצא לי מזה רק נשיקה בלחי.

הוא כל כך יפה עם הדמעות שזולגות לו על הלחיים, רק הוא מספיק אמיץ לא להתבייש בדמעות שלו..

העניים שלנו נפגשות – הפרפורים בלב מתחזקים,בא לי רק לחבק אותו,להתרחק מערימת הגפרורים שממשיכה לגדול

אני מסיטה את המבט, נוקפים אותי ייסורי מצפון-  איזו בת אדם אני?!,חושבת על יגאל עכשיו..

מענישה את עצמי ומחליטה לא להסיט מבט מהערימה הגדולה

אלוהים כואבת לי הבטן...

רק לחשוב שכל גפרור..

לא,אני אחשוב אח"כ.

מתוך ערימת הגפרורים אני קולטת גפרור שקרוב אליי

איך הוא הצלח להתחמק מהערימה?..

רק שני צעדים-ואני מרימה אותו..

ואני רוצה להרים אותו – להציל אותו ..

רק שני צעדים –ואני אוחזת בו

אין לי אומץ...

זה יפריע לטכס

אני ממשיכה לנעוץ מבט בגפרור המבודד הזה, רק שלא יתחבר לערימה..רק שלא ידרכו עליו.

הגפרור הזה חייב להישאר מחוץ לערימה !

הינה עוד שנייה חנה השמנה דורכת עליו..

זה מלחיץ אותי , אסור שהגפרור הזה יפגע..

פתאום אני קולטת את המורה ללשון מתכופפת , מרימה את הגפרור בעדינות,כמעט באהבה – ומכניסה אותו לכיס המכנס שלה.

איך שבא לי לומר לה תודה באותו הרגע..

הגיע התור שלי לקרוא את הקטע , גם בשנה שעברה יצא לי לקבל את אותו קטע.

אבל השנה קראתי אותו בכוונה גדולה

נדרתי נדר :

לזכור לעולם לא לשכוח

"על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."

                                                                      אברהם שלונסקי