מת לי המחשב!

זה נורא עצוב..

 אבל זה לא מונע ממני לקחת את הקפה ולשבת מול המסך הדומם, ומדיי פעם ללחוץ על כפתור ההפעלה – מי יודע ,אולי הוא יתעורר לחיים.. אולי גם למחשבים יש חמור לבן , או איזה נח-נחמן מאומן.

זה לא עוזר..ובמצוקה קלה וקריזה גדולה אני רועה בשדות זרים- במחשבים של הילדים.

אני מרגישה כמו "זהבה ושלושת הדובים" ולא בגלל תלתלי הזהב שאין לי או בגלל שאני דובה .

אני מתיישבת על הכיסא של הבן הגדול – הכיסא נמוך מידיי, המקלדת מרעישה והמגע של העכבר לא נעים לי.

במחשב של הבן הקטן – הכיסא גבוה מידי, הרגליים נוגעות בשולחן, והיד נדבקה לי לשולחן – ג'יפה הילד הזה!, עוד פעם הוא שפך קולה! .

אני רק מתיישבת, מנסה למצוא איכשהו תנוחה שתתאים לי – הילדים מגיעים ומסתכלים עליי בעניים מאשימות ומבט מלא תוכחה ובנוסף לזה מלא פקודות כמו: אמא, אל תצאי לי מהמשחק, לכמה זמן את צריכה את המחשב,מתי אבא יסיים לתקן לך את המחשב?..

שאלה טובה

היקר החליט שהוא טכנאי מחשבים, משום מה הוא חשב שאני אשמח על מעשה האבירי שלו להצלת המחשב שלי והוא לא מבין למה אני מעקמת פרצוף וממלמלת לעצמי מתחת לשפם ( מחר אני אוריד אותו) "אוף אוף אולי תעוף?"..

יש לו ידיים טובות , הוא יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים - אבל הלו!!, מספיק המחשב מקולקל אני צריכה שבנוסף לכל הוא יגרום לו לאורגזמה?!

"אולי ניקח אותו לטכנאי?" - אני שואלת

" את לא סומכת עלי?!" - שואל היקר במבט נעלב ומזועזע.

 "בטח שכן" - שקרנית..

היקר פינה את השולחן - שלח אותי להרתיח מים ולהביא מגבת

את מי הוא הולך ליילד עכשיו?!

המגבת- בשביל לפרוש את המעיים של המחשב

והמים- בשביל שאני אכין לו קפה.

בעליצות מרגיזה ניגש הבעל למשימה

"אני חושב שעליתי על הבעיה" - אמר היקר ביום הראשון

" אני חושב שעליתי על הבעיה" - אמר גם ביום השני והשלישי

"אני חושב שהבעיה היא בכרטיס הקול" - אמר ביום הרביעי ואני התאפקתי שלא לצרוח בקול.

"אני חושב שהבעיה במאדר בורד- אמר ביום החמישי ואני הייתי קרובה לשלוח אותו לאמא שלו.

"אני חושב"....

"דיי"!!! - זהו, לא יכולה יותר 

לפני שאני תולשת לו את השערות הלבנות שיש לו בראש לקחתי את המפתחות ונסעתי להחליף ספרים בספריה - הרבה זמן לא קראתי.

כל זמן פנוי שיש לי אני מנצלת למחשב וכמעט ששכחתי את התענוג שבקריאה.

בחרתי ספרים גרועים, או שאיבדתי את כושר הריכוז?, אולי התרגלתי לקרוא רק פוסטים?..

שלושה ספרים קראתי רק את העמודים הראשונים והנחתי אותם חזרה במיאוס ותיסכול בשידה.

הספר הרביעי תפס אותי חזק, חתך אותי כמו סכין , עשה לי משהו שאני עוד לא מוצאת מילים מתאימות לתאר מה בדיוק - "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן.

נשאבתי לספר

כל כך אהבתי אותו שלא מתחשק לי להחזיר אותו לספריה, אני רוצה לקרוא אותו שוב - ואולי אני אקנה לי אותו במתנה.. 

היקר הצליח לתקן את המחשב

אז אולי בכל זאת  אני אשאיר אותו איתי או שעדיף שאני אשלח אותו לאמא שלו ?