פעם הייתה לי שריטה קטנה  , אני אהבתי לכנות את השריטה  "קוצים בתחת". 

תמיד אחרי שנה, לפעמים קצת יותר או פחות הייתי מתחילה לראות חום בעניים  - מחפשת ארגזים בשביל לקפל את הבית.

לא הרגשתי בבית בתוך הבית שלי

גרתי בקיבוץ

גרתי במושב

גרתי בעיר

והיה לי טוב , אבל תמיד אחרי תקופה הייתה  מנקרת בי המחשבה המציקה  "זה לא הבית שאני רוצה להזדקן בו".

בבית הנוכחי אני כבר גרה כמעט 5 שנים, תקופה הכי ארוכה שלי בבית אחד

זה לא אומר שהפסקתי לראות חום בעניים אבל הילדים והמשפחה ריסנו ,קיצצו לי מעט את הקוצים .

עד היום לוקח לי המון זמן לתלות תמונה על הקיר – כל תמונה זה עוד מסמר,עוד יתד שמקבע אותי למקום שאני לא בטוחה שאני רוצה להשתקע בו.

ולמה נזכרתי בזה דווקא היום?..אולי בגלל כל הפוסטים שקראתי מהנושא החם.

לפעמים ישראל גורמת לי לראות שחור בעניים

אני לא מרגישה מוגנת או בטוחה בה

עם כל זאת אין לי אפילו ספק שזה הבית שאני רוצה להזדקן בו – הנה עוד שריטה..

הרבה פוסטים נתנו לי תזכורת נעימה,חיזוק לשאלה למה דווקא ישראל

הייתי זקוקה לחיזוקים האלה לא פחות ואולי יותר מאלה שגרים מחוץ לישראל

לפי כחודש – כל כך שנאתי את המדינה, את המצב שבה , על שהיא גורמת לי להגיש מאובנת,מפוחדת, על סף היסטריה.

על שהיא גרמה לי להקיא מרוב פחד- הלוואי שהייתי יכולה להוקיע אותה ממני

על שהרגליים והידיים כל כך רעדו.

כשדיווחו לפני כחודש שטיל קאסם נפל בארז – התקשרתי ליקר לשאול אם הכול בסדר,אבל הוא לא ענה לי!

הפחד התחיל לכרסם

הבן הגדול התקשר מבית הספר – שאל אם שמעתי בחדשות ואם אבא בסדר.

עניתי ששמעתי והכול בסדר.

הבן ממשיך להציק בטלפון – הוא שואל אם דיברתי איתו,כי הוא לא עונה לו.

אמרתי שכן, שאין לו מה לדאוג – בצ'יק ובביטחון גמור יצא לי השקר.

אבל אחרי השיחה עם הבן התחיל להתגלגל לי התסריט הקבוע שיש לי בראש:

מה יקרה אם...

כמה זמן לוקח עד שמודיעים, עד שקצין העיר יגיע...

שאף אחד לא יספר לילדים ! רק אני אודיע להם!

הבטן מתהפכת אבל תסריט האימה  ממשיך לרוץ לו, האופטימיות נעלמת והחרדה תופסת כל חלקה טובה.

היקר התקשר אחרי כמה דקות, הוא לא עשה זאת לפני כן כי נגמרה לו הסוללה.

גם לי נגמרה הסוללה באותו היום - כל כך מעייף כל הפחד הזה..    

גם כל פעם שנופל קאסם באשקלון – הפחד מכרסם, אני נרגעת רק אחרי שמודיעים שזה בשטח פתוח.

בטוח יש המון מדינות בעולם שאין את הפחד הזה, שישנים טוב בלילה בלי המחשבה של מה יקרה אם פתאום ינחת לי טיל על  הבית או הראש?..  

מטעמים כלכלים או פוליטיים  אין בעיר אפילו מערכת שחר אדום שתרתיע במקרה של נחיתה- וזה כל כך מרגיז אותי...

אני שולחת את הילדים לבית הספר בידיעה שאין להם הגנה!- תיאוריות ה"יהיה בסדר" לא תופסת פה.

במקרה הזה-אני קוראת לישראל פושעת

ואולי גם אני פושעת על שאני מסכימה לשלוח אותם למקום לא מוגן..

רצתי לכתוב משהו נעים,קליל – אבל מה שקשור בישראל הוא כל כך מורכב, כל כך טעון.

שונאת אותה

כועסת עליה

אוהבת אותה ורוצה שתיתן לי את הכוח  גם להזדקן בה