כשקראתי אצל נאבי על תחרות סיפורים הקצרים בסטימצקי

חשבתי לעצמי, שאולי גם אני אשתתף בתחרות – אין לי קטע, אין לי רעיון, אין לי זמן אבל יש לי כישרון!

אני כל כך מוכשרת!!- לא בציניות, אני מתכוונת לזה.

אני לא יודעת אם יש פה בישרא או ביקום כולו  מישהו/י מוכשר/ת  יותר ממני !( למי כבר מתחשק לבעוט בי?)

אני כל כך מוכשרת בלדמיין – רוב הזמן זו מתנה מבורכת.

אבל לפעמים זה מרגיז כי אני לא מצליחה לערוך הכירות בין המציאות לדמיון.

הדמיון שלי קצת סנובי, מתנשא ועשיר – מן דמיון גיאדמקי שכזה.

והמציאות – נו מה לעשות ...רק מציאות!

כשקראתי את התנאים להשתתפות בתחרות – כבר בשורה השנייה התחלתי לשמוע מחיאות כפיים סוערות.

"קבלו את רמה , זוכת תחרות 2007! " ... מכריז זאב רווח ( שאלוהים יעזור לי ..אין לי מושג למה הדמיון החליט לשבץ אותו!)

ואני בשמלה אדומה ושתי גומות עולה סמוקה , מופתעת ונרגשת  לבמה ובדרך מנשקת את המשפחה,החברים במציאות והחברים הוירטואלים שלי ( בזמן האחרון אתם די מככבים לי בדמיון!) .

"תהיי טובה "לוחש לי טליק המתולתל"מפגרתתתת" מברכת אותי סופי עם החיוך הענק והיפה שלה.

והינה מיקה, מוקה ומיקו , יושבים עוד כמה שאני מכירה  אבל איריס מסתירה עם הציצי שלה!

ואורלי היפה – בריאה וקורנת , כבר לא כואב לה , היא ניצחה את הסרטן!

ומי זה עלם החמודות עם העניים האפורות ?-  לא ..לא יכול להיות , הוא צריך להיות באפריקה עכשיו!

"שדות"? אני שואלת בביישנות ומעפעפת בעיניים ( אוף הזרקורים האלה...קשים חיי הזוהר)

הוא רק מהנהן ומחייך ולידו צידנית גדולה המיועדת לי  עם כל האוכל המאהב שלו  – מתחשק לי לשבת לו על הברכיים אבל לא נעים מהמשפחה.

זאביק מזרז אותי לעלות לבמה ,

אני עולה באיטיות ובדרך מפזרת נשיקות ומנפנפת ביד בסגנון מלכת אנגליה

בדוכן אני מחזיקה את הגביע – ועושה פרצופים כאילו זה כבד לי , כאלו עוד מעט זה נופל , אבל הפסל מגולף מקלקר בכלל..

ופוצחת בנאום תודה בסגנון "תודה להורי שהביאוני עד הלום" אני קוראת להורים לבוא ולהדליק נר לכבודי אבל זאביק לוחש לי באוזן שאין הדלקת נרות ואם אקצר ההפקה תשקול הוספת זיקוקים.

ואני....

"אמא- תגידי לו הוא מציק לי!" קוטעים לי הילדים את החלום

חכו חכו – אם תמשיכו להתנהג ככה אני לא אקח אתכם לטכס סופרת השנה!