יכול להיות שאיבדתי את הרצון או הצורך לכתוב?

ואם כן, למה אני מרגישה עצוב? למה אני נלחמת בזה ובכוונה מייצרת מילים למשפטים?

אני רגילה לאבד דברים,כל יום אני מאבדת משהו:

היום איבדתי לפחות אלף תאים במוח! – בדקות אלה אני מרגישה את בריחת התאים לכיוון האוזניים ,הם מחפשים להם חור בשביל לברוח מהראש הקטן שלי,צפוף להם שם .

ואם אני אסתום את האוזניים? – יכול להיות שהם יחפשו להם חור מילוט אחר?...בררר. למה יש לי צמרמורת במפשעת?

אתמול איבדתי את המשקפיים – כל יום אני מאבדת אותם כמה פעמים יום, הכול באשמת התאים האפורים.

את התמימות איבדתי מזמן –  חברה טובה אמרה לי אתמול שיש שבי עוד המון מהתמימות (במילים שלה: "לפעמים את ממש ילדה תמימה ומפגרת") ואני לא מסכימה איתה.מה זה בכלל "איבוד התמימות"?..אם אני עוד חולמת ומאמינה שיהיה טוב, שנדע עוד ימים טובים מאלה –זו תמימות?!

אם אני מאמינה שיהיה שלום, שיש סנטה קלאוס ויש פיית שיניים- זו תמימות?!

לפעמים אני גם מאבדת את הסבלנות, מאבדת את השפיות, את ההומור ,את הצחוק , מאבדת עגיל – אה זה לא שייך!.. אבל מעצבן אותי, למה תמיד אני מאבדת רק עגיל אחד?!

אני לא מודאגת מכל האבדות האלה, כי בתוך הנשמה יש ל "מחלקת אבדות" שעובדת 24 שעות ביממה –.

היו כמה פעמים שאיבדתי את הצחוק, מפוזרת שכמוני... הייתם צריכים לראות את מחלקת האבדות נכנסת לפעולה: היא ישר מפעילה קוד ורוד, מוציאה צו 8  לגדוד זיכרונות טובים, שולחת טירונים לגרד את הג'יפה מהנשמה ולהוריד אבק מהחלומות- עובדת יפה המחלקה הזו!

אני כותבת כמעט שנתיים- זה צורך שנולד, גדל והתפתח פה.  

 חושבת שאיבדתי את הצורך הזה...וזה עושה לי עצוב.

אני שמחה שזה עושה לי קצת עצוב (יאו איזו אהבלה אני! –  לא אשמה , עכשיו בבת אחת ברחו לי  786 תאי מוח ! – כן ,כן אני סופרת אותם), כי אם זה עושה לי קצת עצוב, זה אומר שהצורך קיים והוא רק נרדם לו קמעה.