9/7/2007

"מה שלומך?" שואל אותי ד"ר א' ( קיצור של אלכס )   

"בסדר גמור!"- אני עונה בחיוך קורן , ומתקרבת בצעדים קפיציים לעבר הכיסא , מאז שיש לי תלתלים יש לי תחושה שפיתחתי הליכה צפרדעית ,קפיצית – או שרק התלתלים הם שזזים ככה?...

ובכל זאת ספרי לי למה באת?-  שואל אותי ד"ר אלכס ( בקיצור א') בחיוך נעים

וואלה נראה טוב הד"ר הזה.. עולה בי מחשבה

אני עייפה !!- אני מצהירה בקול ערני ולא מוסיפה דבר.

את יכולה לפרט יותר? – הוא שואל , ועל פניו מבט ספקני . אני לא נראית כמו אחת מסטולה מעייפות .

מה יש לפרט?  חושבת לעצמי- חבל, חשבתי שהוא מהדוקטורים שהם גם יפים וגם חכמים..

ובקול רק אמרתי-  אני קמה עייפה , בסביבות השעה 11:00 אני כבר מותשת וחלשלושה , איכשהו אני מסיימת את יום העבודה בשביל להגיע הביתה  ולצנוח על המיטה לעוד שעתיים שינה, וכשאני קמה – אני עדיין עייפה.

נראה לי שהוא התעייף מהפירוט שלי , הוא קטע אותי ושאל אם אני בדיכאון.

בטח בדיכאון! – רוצה לראות את חשבון הבנק שלי?

הוא ציחקק לו, אפילו שאין שום דבר מצחיק בחשבון שלי- הומור של רופאים..לכי תביני אותם.

הוא ביקש ממני להמשיך לפרט, אחרי ששלל שאולי אני בדיכאון

ונורא כואבות לי הצלעות  ו...

"מישהו מכה אותך או מתעלל בך?" – הוא קוטע אותי שוב תוך שהוא קם לעברי.

מה יש לו?! – שאלות מרגיזות .. באתי רק להתלונן על עייפות וכאבים בצלעות , אני רק צריכה  תוסף ויטמינים  או ברזל, אז שייתן לי רק כמה ברגים ואומים שאני אבלע ואתחזק.

מה הוא שואל אותי אם אני מוכה?

ולמה השאלה הזו העליבה אותי טיפה?

לא, אני לא מוכה –עניתי עניינית הפעם.

"תרימי את החולצה" – מבקש ממני.

סוף סוף הוא מדבר לעניין! – אני מרימה את החולצה כלפי מעלה ומבסוטית שבחרתי דווקא היום את חזיית התחרה הלבנה  שעוד לא גמרתי לשלם עליה.

פרחה שכמוני ...  אני מרימה את החולצה אל על , אולי יותר מידי אל על..אבל מה לעשות שיש לי גם צלעות שקרובות לציצי?

אח..אח.. אני נאנחת לי ומתפתלת תחת מגעו -  הנגיעה בצלעות מכאיבה, כאילו באמת קיבלתי בהם מכה- התחושה היא כמו שנוגעים בחבורה כחולה.

הוא כבר לא מחייך

וגם אני לא – נחיתה של עייפות, כאב זה דבר מעייף..

הוא מביא לי ערמה של ניירות לצילומים,אולטראסונד ובדיקות דם – לשלול את  כל התחלואים מ א' עד ס'.

בתוכי פנימה אני מאמינה שהכול בסדר – ומה שלא בסדר יהיה בסדר –בסדר?

לא שולחת את הפוסט – נמאס לי לכתוב על כל התחלואים,חיידקים וברחשים שנדבקים אלי בזמן האחרון.

אני רוצה לכתוב שמח ועליז , אבל יוצאים לי רק פוסטי-נאחס שמרוקנים אותי יותר.

10/7/2007

לפעמים אני ממש אוהבת אותו – תענוג לראות אותו רוכן על המחברות והספרים וממלמל קללות חרישיות כשלא מסתדר לו תרגיל , או מקפץ משמחה ומדביק לי נשיקה כשמצליח.

קשה לו עם סטטיסטיקה והסתברות – מבחינה סטטיסטית  זה הנושא שקיבלתי בו הכי  פחות נשיקות.

"את חמה"! – מכריז הבעל אחרי שקיבלתי ממנו נשיקה בזכות פתירת תרגיל מסובך

שו חמה..הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה סקס,לעשות אהבה זה מעייף ואני כול כך עייפה גם ככה..

מה יש לך? , ממשיך הבעל לשאול וכל כך מתחשק לי לומר לו שישתוק, שימשיך לחבק ולעשות לי מאסג'  מלטף בראש ,רק הוא יודע איך אני אוהבת להטלתף.

מה יש לך ?- הוא שואל שוב בדאגה ולי מתחשק לבכות ,אין לי כוח לדבר ,אין לי כוחות להכיל את העיניים המודאגות שלו ואני יודעת שהוא יכעס עליי –ובצדק.

יש לי דפקט קטן, אם תשאלו את הבעל-הוא בטח יאמר שאני דפוקה גדול.

על דברים שוליים אני יכולה לספר לו בפירוט , אבל דברים רציניים ובאמת חשובים לוקח לי זמן לשתף אותו.

סיפרתי לו בתמצית על הביקור אצל הרופא וכל הבדיקות הדחופות שהוא נתן לי ליום חמישי.

כל הימים האלה כואב לך ואני אפילו לא יודע?.. שואל הבעל אותי או יותר את עצמו והמבט הכואב ,העצוב והדואג שיש לו בעיניים גורם לי לבכות.

"עזוב-רק תחבק",אני מבקשת ממנו.

בתוכי פנימה אני כועסת על עצמי – למה אני מסבכת הכול? למה אני לא יכולה או לוקח לי המון זמן לשתף את האהובים עליי גם כשכואב.

השתפרתי בזה בתקופה האחרונה,אבל לא מספיק..

"ואם זה דחוף, למה הוא נתן לך את הבדיקות ליום חמישי? קורע אותי הבעל מההרהורים.

אוףףף,אני יודעת שעכשיו אני אקבל על הראש..

יש לחץ אדיר בעבודה,אני לא יכולה להיעדר עכשיו, לרופא הצלחתי ללכת  בקושי בין לבין.

הוא התעצבן,אמר שאני חסרת אחריות, נמאס לו שאני מוציאה אותו מהתמונה, נמאס לו לנחש מה קורה איתי ומחר בלי שום תירוצים אני הולכת לבדיקות.

"פחחח אף אחד לא יגיד לי מה לעשות " –עולה בי מגננה ילדותית עד מפגרת.

פתאום הבעל נראה יותר עייף ממני...

11/7/2007

הוא מתקשר אלי בבוקר לשאול איך אני מרגישה.

אני עונה רק "בסדר" –כי במשרד יש מלא אנשים

באמת בסדר? – הוא ממשיך לשאול , וכבר לא מאמין  ..מגיע לי.

אני מבטיחה לחזור אליו אח"כ-  לא נוח לי לדבר בחופשיות

"רק דבר קטן" הוא ממשיך לדבר..."הודעתי כבר ל א' ו- ד' שאנחנו לא מצטרפים אליהם לטיול.

עניתי רק "סדר" ,אבל בפנים רתחתי..

אחרי שהשתחרר הלחץ – יום מטורף שהביא אותי לתובנה שאני ממש סתומה.

בשביל מה כול הלחץ הזה?, אני אקבל איזו מדליה בסוף היום?,למה לא העזתי לקחת יום חופש לטפל בעצמי?

התקשרתי לבעל עצבנית...האמת, כמעט שכחתי מהסוף שבוע  הזה, אבל התאים לי לצאת אליו ולהתרגע.

למה הוא מבטל לפני שהוא מתייעץ איתי?,למה יש לי תחושה שזה משחק כוחות שלא כול כך מובן לי?..

ובאיזו זכות הוא מציב לי אולטימאטום שאנחנו לא יוצאים לשום חופשה עד שאני מסיימת את כל הבדיקות?!

לפעמים אני ממש לא סובלת אותו..

12/7/2007

יום חופשי!!

קמתי ערנית וכמעט בלי כאבים , רק הצלעות כואבות כשאני נוגעת בהם,אבל בהרבה פחות.

יש לי לו"ז צפוף:

בשמונה בדיקות דם

בתשע אולטרסונד

ובעשר צילום

ואחר כך כל היום החופשי הוא שלי!

בעשר וחצי הייתי כבר מחוץ למרפאה נושמת אוויר חם מלא ריח עשן של מכוניות – ריח נעים באלפי מונים מריח של מרפאה.

החלטתי להסתובב בעיר ולקנות (בראש,במחשבה) תיק עור מהמם וסנדלים משגעות.

בסוף קניתי רק פיתות  וחזרתי הביתה.

13/7/2007

עוד כמה דקות אני אשחרר את כול הפוסטים  שכתבתי לעצמי השבוע.

אין לי מושג למה היה קשה לי ללחוץ על "שלח" , למה החלטתי להשתבלל לי – ומי שהגיע עד לכאן,תודה על הסבלנות.

תחושת העייפות לא עוזבת אותי, בטח זה איזה מיקרוב אז שיתנו לי כבר איזו אנטיביוטיקה שאני אחזור לעצמי..

שבת נפלאה לכם