ועד השכונה החליט להחליף חברת אחזקה – יופי להם, שמחת זקנתי בראש חוצות, למישהו יש תוף מרים שאני אנגן וארקוד לכבוד המאורע החשוב הזה?

האמת- זה ממש לא מעניין אותי אם לחברה שתעבוד בבניין יקראו "ריצפז" או "אקונומיקה" העיקר שיהיה נעים ונקי להיכנס ללובי.

הפעם הוועד התעלה על עצמו..יש לי תחושה שהוא  החליט לעבוד עם חברת האחזקה של השב"כ, כי תוך פחות מיממה החליפו את מנעולי הדלתות ושמו לוח מקשים עם קוד סודי, הידוע רק לדיירי הבניין.

יש רק בעיה אחת – לא אמרו לי מה הקוד!  

ואולי אני צריכה לעבור תחקיר בטחוני בשביל להיכנס לבית שלי?

אני מאוד מקווה שאין מבחני כושר בשביל להיכנס לבניין הצבאי המאובטח– שישכחו מזה.. אני לא מוכנה להקיף את הבניין בשלושים שניות ! – אם יש צורך,אני אוציא גימלים !

איך אני נכנסת לבית שלי?!

עמדו בפניי כמה אפשרויות:

1.לקפוץ מעל הגדר והופל'ה אני בבית!

רעיון לא כל כך מוצלח...נניח  שאצליח לעלות על הגדר ולטפס על הברוש הלימוני (אני צריכה להזכיר ליקר שיגזום אותו קצת) אבל איך אני נוחתת בגובה של 3 מטר ? האם הדשא מספיק צפוף בכדי שהנחיתה לא תכאיב לי בישבן?

ואולי יתמזל מזלי (ופחות מזלה , כי היא בטח תהפוך לז"ל)  ואני אנחת על הכלבה?- יש לה המון פרווה..

כשאגיע לחצר, כבר אין בעיה – יש לי שיטות לפרוץ את הבית שלי – עוד מהימים שהגדר הייתה קטנה והייתי שוכחת את המפתחות.

בעודי מהרהרת , הבן הגדול מציע את הרעיון שלי, כאילו קורא לי את המחשבות .. "מה פתאום!" אני אומרת לו בזעזוע כאילו עמוק , "שלא תחשב על זה אפילו...שכחת שאנחנו מנסים לשבור שיא,לעבור את השנה בלי שום שברים?!...וחוץ מזה איך תיכנס הביתה מהצד של החצר, הכול נעול!

"אמא..אפשר להיכנס דרך"....ואני חשבתי שרק אני יודעת לפרוץ לבית ..

2. האפשרות השנייה – ללחוץ על הכפתורים ולנסות לנחש את הקוד, כבר כמה צירופים יכולים להיות עם עשרה ספרות..

גם הרעיון הזה התברר כלא מוצלח  ואפילו מתסכל  - הקשתי את הקוד של הכספומט, במילא הקוד הזה לא מוציא לי כסף,אז אולי הוא יהיה נחמד ויפתח לי את הדלת?- קוד מקולל...מחר על הבוקר אני הולכת להחליף את הקוד של הכספומט!

גם הילדים ניסו את כוחם בניחוש בקוד ואפילו הספיקו לריב על התור.

ואני – התיישבתי לי על האדנית בטון, מצחקקת לי על הסיטואציה המפגרת שנקלעתי אליה ובעיניים מחפשת שכן או שכנה שאולי יודעים את הקוד.

נאדה –שממה ושיממון,אין אף שכן או ילד בשכונה. השעה רק שבע בערב, אין אפילו שכנה אחת שצריכה לזרוק זבל,או לקחת דואר או להציל אותי?!   

3.אפשרות שלישית – להתקשר למספר הטלפון שרשום בשלט החדש, שממוקם מעל השלטים : "דייר שפר הופעתך", "הבניין הוא ביתך- שמור עליו"!(את השלטים האלה עוד לא תלו – בטח לא הספיקו)

כבר בצלצול הראשון עונה לי בחורה חיננית , שטחתי בפניה את הבעיה ובקשתי את הקוד.

החצופה טוענת שהקוד נמצא בתיבת הדואר שלי, שאקח את זה משם.

אבל התיבה היא בתול הלובי,איך אני אקח אותו?!- סתומה..

היא ממשיכה להציק לי ולטעון שהקוד נמצא בתיבה כבר שבוע! – אוקי אהבלה...אבל אני מרוקנת את התיבה רק פעם בעשור!

אני מתחילה להרגיש שנגמרת לי הסבלנות, ובנימוס מאופק (כמה שהתאפקתי..) אני מבקשת את הקוד ובתמורתו מוכנה לתת לה את תעודת זהות שלי, מספר אישי,דרגה ואם היא רוצה אני ארד עכשיו לעשרים שכיבות שמיכה!

קיבלתי ממנה את הקוד!!- שמחה וצהלה, יש לי פס כניסה לבית! 

השמחה והצהלה הזו הייתה קצרה מאוד...תוך פחות מחצי שעה הפכתי לשומרת הסף, פותחת לדיירים את הדלת, מגלה להם את סוד הקוד ורק חסר שאני אבדוק להם בתיקים.

אם פעם תחשבו לבקר אותי –יכול להיות שתצטרכו:

לעבור בדיקה ביטחונית

להיות מצויד בסיוג בטחוני גבוה

להגיע במדי א' ונעליים מצוחצחות, כי לפי הקצב הזה אני מאמינה שבעוד כמה חודשים יהיה לנו גם רס"ר בניין!.

שבוע טוב חברים – אני חייבת לרוץ , אכלתי אותה השבת ( נו טוב- כל יום) "דפקו" לי משמרת מטבח, משמרת כביסה ומשמרת סמרטוט!

אני שוקלת להגיש קבילה!