דויד גרוסמן, אני כל כך שמחה ומאושרת בשבילך על הפרס  א.מ.ת שהוענק לך

אם יש מישהו שמגיע לו באמת את הפרס  זה אתה,מזל טוב ושפע ברכות!

רק דבר אחד צרם לי איש

אי לחיצת היד ההפגנתית שלך

אני קוראת את התגובות-ומזדעזעת מקריאות ה"כל הכבוד" ומהתגובות המזלזלות והמתלהמות כלפי ראש הממשלה.

ולמה התגובות האלה מפחידות אותי?

מזכירות לי הסטוריה לא רחוקה?..

אני בטוחה שכול התגובות האלה משויכות ברובם לבני נוער משועממים, שהעשרים ושישה ימים בבית ללא מסגרת שיבשו את מוחם.

אני לא באה לשפוט .... איזו זכות יש לי ועוד לאב ששכל בן..

אבל אני פונה אליך בתור הסופר, איש ציבור:

אתה יכול לא לאהוב את ראש ההמשלה, לסלוד ממנו – אבל בטכס ציבורי אתה מחויב לכבד אותו לפחות בלחיצת יד.

מצידי תשטוף אח"כ את היד באקונומיקה או בסיליט

כי אם ראש ממשלה בא ומכבד אותך בפרס – אז מגיע לו לפחות לחיצת יד

לא צריך חיבוק או חיוך- מספיקה לחיצת יד קצרה וקרה.

קופצת לי בראש כרגע התמונה של לחיצת היד ההיסטורית בין עראפת לרבין – אין לי מושג למה ההקבלה הזו עולה לי, אני אחזור לזה יותר מאוחר.

ומצד שני- אני חושבת לעצמי:

האיש הזה נאמן לדעותיו, נאמן לעצמו ושום פרס א.מ.ת לא יסיט אותו מהאמת שלו.

לחיצת יד

אי לחיצת יד

מה שבטוח- שמחר הסיפור הזה יתפוגג

אבל היצירות שלו ימשיכו לחיות