חמש וחצי בבוקר- עם עיניים חצי עצומות אני צועדת לכיוון הים.
כל כך קר לי, אוטומטית מגבירה את המהירות ומאושרת שבחרתי לצאת עם כובע צמר.
הילדים אומרים שאני נראית עם הכובע כמו פריקית -זה טוב או רע?
האמת, ממש לא איכפת לי
העיקר הרוח לא שורקת באוזניים
וחוץ מזה , זה כובע אופנתי עם הדפס של הארי פוטר.
בעודי צועדת לי להנאתי ומחשבות עמקות מעסיקות וטורדות את תאי המוח האפורים והישנוניים שלי – מחשבות כמו:מה אני אכין לילדים לארוחת עשר וחבל שלא זרקתי את התחתון הזה ..הוא ממש לא נוח ונכנס לחריץ כל הזמן...ואולי התחת גדל?..ואולי..
ופתאום בלי שום הכנה נוחתת לי קופסת פלסטיק עם שאריות שוקולד וקצפת על הראש.
המומה, אני נעצרת בבת אחת.
הקופסא נחתה לי במרכז הראש - מאיפה זה בא?
יכול להיות שההוא במרומים משליך עלי מעדנים?
מעדנים – זה טוב, אבל אתה יכול להשליך עלי גם מזומנים?
אני שומעת "קרע קרע" חזק וצורם
התאפקתי לא לומר – "הנני"
מרימה את הראש למעלה – ורואה עורב עצבני במרומי עמוד התאורה נועץ מבט במילקי שנפל לו.
ובגלל שאני ידועה כאוהבת בעלי כנף – לקחתי את הקופסא איתי, עכשיו השלל הזה שלי!
לרגע חשבתי שהעורב ירדוף אחרי – נראה לי לא ידידותי העורב הזה
שישכח מזה- לא בריא לו סוכרים וקצפת על הבוקר
אם אני בדיאטה
אז שגם העורב יהיה בדיאטה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
