כמעט, אתמול חגגתי את כניסת כדור האנטיביוטיקה האחרון וביום ראשון חזרה לעבודה.

רק בשבוע שעבר כתבתי שאני לא מתגעגעת לשגרה , אבל עכשיו היא חסרה לי.

הבטחתי לעצמי שלא אתחשבן, שלא אהיה מרוקאית, אדלג, אקפץ על משחקי האגו המיותרים אבל הגנטיקה חזקה ממני.

במשך השלושה השבועות הללו קיבלתי טלפונים, ביקורים כל כך מחממים – שלפעמים נחנקתי מדמעות התרגשות... אנשים אוהבים אותי, לאנשים באמת איכפת ממני וזה מרגש, אבל דווקא אנשים קרובים  מאוד שאת חלקם אני מכנה חברים לא גילו התעניינות או שהתעניינות פחותה.

זה עושה קצת קווץ' בפנים, קצת מעליב, קרטוב פוגע – קדרת האגו הזו לא טעימה לי, אז אני בוחרת לא לבלוע אותה.

בוחרת שמבוחרת – נשאר טעם מריר ..

ומי שעוזרת לי לבלוע את הגלולה המרה עם הכי פחות רפלקס הקאה – זו אחותי הגדולה.

היא כזו חכמה, היא תמיד תגיד את המילה הנכונה כמו: "יאללה , שימי נעלי ספורט על האצבעות השמנות שלך ובואי נטייל על החוף".

ואתמול מזג האוויר היה מושלם, החוף ריק והים שקט כל כך.

החלטתי שאני קופצת למים – דלקת ריאות אני כבר לא אחטוף

חלצתי  נעליים

השלתי גרביים

עם האגודל השמנמנה בדקתי את חמימות המים.

ברררר... איזה כפור, אלוהים עוד פעם שכח להדליק את הדוד.

האחות הגדולה הציעה שנעשה יוגה

נתתי בה מבט שאומר : בחיאת אמא שלך תעזבי אותי מיוגה!!

ובקול רק אמרתי : אוקיי.

היא הציעה שנתחיל עם תנוחת השמש

נתתי בה מבט שאומר : באמת אחותי...אני מכירה מלא תנוחות ודווקא תנוחת השמש לא זכורה לי.

ובקול רק אמרתי: בכיף.

אנחנו עומדות אחת מול השנייה ומרימות ידיים גבוה לשמיים – אני לא יודעת מה הצחיק אותנו , והאמת אנחנו לא צריכות ממש סיבה.

ניסנו להירגע ולהתחיל שוב את ברכת השמש.

אחרי כמה ניסיונות כושלים אחותי הבינה שאני לא אקלוט את ברכת השמש ואולי כדאי להשאיר אותי עם ברכת המזון.