לממחזרת ניילונים הראשונה שאני מכירה , קוראים הגב' איצ'קוביץ ( או מוסקוביץ, א ברקוביץ – שלושים שנה עברו מאז, אבל אני זוכרת שזה משהו עם ץ' בסוף)

אהבתי לנעוץ עיניים בחבלי הכביסה הצבעוניים והמרשרשים שלה.

לפעמים אחת השקיות הייתה מתמלאת אוויר וזה נראה על חבל הכביסה כמו בלון נפוח.

נורא התחשק לי בתור ילדה לפוצץ את הבלון /שקית שיעשה בום חזק כמו שהיינו עושים לשקיות שוקו.

אבל כמובן שלא עשיתי זאת, גם בגלל שהייתי ילדה מנומסת ( פעם קראו לזה ילדה מבית טוב ) וגם בגלל שפחדתי ממנה – היה לה מספר על היד, היא באה משם..

כל פעם שהיא הייתה תולה את כביסת הניילונים , המספר היה מבצבץ- שנים ניילון היה  מתקשר לי עם גברת איצ'קוביץ , עם שואה.

אני זוכרת את התקופה שהניילון לא היה נפוץ כל כך

היינו משתמשים בסלים!

הולכים עם סל פלסטיק למכולת

הכי אהבתי את הסל האדום – היא היה משודרג, היו לו ידיות מצינור של גינה , בכדי שלא יכאיב ביד.

גם לא היינו ממהרים לזרוק שקיות- אם הייתה נופלת לידנו שקית יפה של קניות היינו משתמשים בה כמה פעמים, עד שהייתה נקרעת והופכת לניילון למזרון של אחותי הפיפיונית.

ומאז עברו הרבה שקיות בפח

אני מודה – כשאני עושה קניות ומכניסה עגבניות לתוך השקית – אני לא חושבת על השקית וכמה שהיא לא ידידותית.

גם כשאני מגיעה הביתה וזורקת את השקיות – לא מתעוררים בי ייסורי מצפון שאני עושה משהו רע.

בשביל אנשים כמוני – מגיע ה"עונש" לשלם שקל לשקית!

אני יודעת שדרך התשלום שקל לשקית-  ארכוש גם מודעות

ולא סתם מודעות. אני כבר רואה את עצמי מפעילה יום שבת מכונה של ניילונים צבעוניים, ומתלוננת פה שבלי כוונה הפעלתי את המכונה על הרתחה.