השבוע ישבנו מול אחות מקסימה ממשרד הבריאות , שהסבירה לנו בנועם ובחיוך על כל מיני חולרות ותחלואים למיניהם.

"הודו היא המדינה שנייה בגודלה ששופעת מחלות, הראשונה היא אפריקה "...מדווחת לנו האחות בחיוך נעים שאומר: נעים להכיר , ואם יתוש הודי יכיש אתכם , אל תגידו שלא הוזהרתם"!   

"ראו הוזהרתם" – משרד הבריאות אלוף בזה..

אני נזכרת בכל קופסאות הסיגריות שעישנתי ( היום אני חוגגת חמישה חודשים בלי)

מי שמעשן , מכיר את הכתוביות  שעל האריזה :"משרד הבריאות מודיע כי העישון מזיק לבריאות, גורם לאימפוטנציה, לדילול הזרע ולבעיות זיכרון"

איפה הייתי..

כל כך שנאתי את הכתוביות האלו ואת משרד הבריאות שכתב אותם .

כל פעם שהייתי מאבדת משהו כמו מפתחות או פלאפון, הייתי מהרהרת לעצמי- משרד הבריאות הזה צודק.. אני מתחילה להיות אימפוטנטית בשכל.

האחות ממשיכה להסביר, ואני כבר מתעייפת מלשמוע על מחלות ומלריות וגם הפסקתי לספור את כמות הזריקות שאני הולכת לחטוף אחרי שהיא תסיים להפחיד.

אני לא מפחדת מזריקות, אף פעם לא פחדתי – בצבא הייתי מתנדבת לתרום דם בכל הזדמנות, ולא בגלל רוח ההתנדבות והרצון הטוב שבי, אלא בגלל יום החופשי והוופלה בטעם לימון שהיה שם.

אבל אני מפחדת מכאב- אולי זה יקרא דיבילי וזה לא מובן אפילו לי , אבל אין לי סבלנות לכאב.

האחות ממשיכה לדבר ופתאום שדות עולה לי לראש – אם שדות נסע ליבשת הראשונה עם הכי מלא תחלואים אז בטח הישבן שלו מסננת.

תסלח לי שדות, שחשבתי על הישבן שלך.

ובכלל בזמן האחרון אתם מופעים לי המון במחשבות.

למשל אתמול- הייתי במעלית שהשמיעה חריקות מפחידות.. ישר עלתה לי בראש גמאמא, וחבל שהיא לא הסבירה איפה בדיוק נמצא המוט הצר שאני אצטרך לשבת עליו עוד מעט.

האחות סיימה ושאלה אם יש לנו שאלות

בטח שיש לי- בשקט ומעט ביישנות שאלתי אם כל הזריקות בישבן

היא הרגיעה ודיווחה שהזריקות הן בזרוע, ושכמעט אין תופעות לוואי חוץ מחולשה קלה ביד.

עאלק חולשה קלה... יומיים לא יכולתי לחטט באף עם יד שמאל.