כל יום בסביבות השעה שמונה בערב, הפלאפון של הבן מצלצל ומודיע על כניסת הודעה.

הבן מסתכל על הכתוב, מסתכל עליי , מצחקק לו וממשיך הלאה.

"מה מצחיק אותך?"- אני שואלת את הבן הגדול

"זה אישי", עונה לי הבן

וכמובן שאני אמא שמכבדת את הפרטיות ולא מנג'זת להם – "יאללה יאללה, תגיד כבר מה כתוב", אני לא מתאפקת ומבקשת אחרי חצי דקה.

"זה אישי"- ממשיך הבן

***

 "אמא, את יכולה להכין לי פופקורן?"

"לא יכולה..."

"למה?"

"זה אישי!"

"מה הקשר ?"- מצחקק לו הבן

"בווודאי שיש קשר, אני לא מוצאת אותו כרגע , אבל יש קשר- וחוץ מזה אני אכין לך פופקורן רק תמורת מידע".

הבן לא עומד בפיתוי ומראה לי את ההודעה בפלאפון :" עוד שישה ימים ליאלה בלגן!"  

מה זאת אומרת?

מה הוא מתכנן לעשות כשאני לא אהיה פה?

מי ישמור עליו שלא יעשה שטויות – הוא ילד טוב אבל אף אחד לא מכיר אותו יותר טוב ממני, אף אחד לא אוהב אותו כמוני.

והבן הקטן – במבט אחד אני מזהה אם היה לו יום מוצלח או לא, רק אני יודעת איך להעיר אותו בבוקר.

"רק אני ורק אני ".... כאילו יש לי מונופול על האהבה שלי אליהם.

אני כותבת את הפוסט ופתאום עולה בי הארה : אני כזו מפגרת ..( לא להארה הזו התכוונתי) , למה אני חוששת כל כך?

יש להם אבא אוהב וטוב – אולי הוא לא מכיר אותם כמוני, כי לא אפשרתי לו?

אולי הוא התרגל שאני עושה הכול איתם –ואיכשהו הוא נדחק הצידה ולא היה שותף מלא בגידול שלהם.

תמיד האשמתי אותו, את העבודה שלו

יכול להיות שגם אני אשמה?..

פתאום קצת עצוב לי- מן תחושה שפישלתי, שיכול להיות אחרת

אבל לא מאוחר

אולי החודש וחצי בלעדיהם – זו האפשרות לתת ליקר את הבמה, אפשרות להיות אבא,להכיר טוב יותר את הילדים.

ואולי האפשרות שלי לדעת לשחרר,לסמוך

מה אני מבלבלת לי את המוח – אני לא יודעת איך זה להיות בלעדיהם, אני חייבת לצרוך אותם על בסיס יומי

אני מפחדת שבאמצע הטיול – אני אעזוב את הכול ואחזור הביתה

אבל מצד שני – כמה הזדמנויות כאלה עוד יהיו לי?..

אוף – אני חוששת, פוחדת, מתרגשת, מבולבלת,אוהבת, דואגת

**

פינת התזכרות

אני יודעת שכתבתי למעלה שאני אשחרר, שאני אתן להם להסתדר אבל חשוב שהיקר ידע:

אביב אוהב את הטוסט שרוף בקצות, עומרי מעדיף אותו נע

שישים לב איך אביב מתלבש-  יש לו טעם כזה מוזר ושלא יכריח אותו לשים מעיל, הוא לא אוהב מעיל, זה כבד לו

סבלנות עם עומרי- האופסי שלנו, הוא בטח ישכח מפתחות ואתה תצטרך לחזור מהעבודה ולהביא לו (יש אצל השכן מפתח נוסף)   

בשמונה עשרה לפברואר אורתודנטית לשניהם.

אחרי האורתודנטית אנחנו תמיד קונים פרוזן יוגורט – אז תקנה להם

וגם..

וגם..

די מספיק