אני פותחת את ישרא ונתקלת בפרסומת הדורשת ממני לגרור את החולצה למכונה – וזה מרגיז אותי...

וואלק יופי בקושי אני גוררת את הכביסה שיש לי בבית למכונה אז גם כאן מבקשים ממני?!

מה תהיה הפרסומת הבאה? –לגהץ?

סתם מן מצב רוח קרבי שכזה נחת עליי ואני נורא עייפה והכי מתחשק לי זה להיכנס מתחת למיטה  לעשות לי אוהל ולקרוא את הספר שקיבלתי  אתמול בדואר.

הייתי בטוחה, שכשאקבל את הספר אני  ישר אתנפל עליו, אעזוב הכול ופשוט אקרא לתוך הלילה , כבר היו לילות שקראתי כל הלילה ובבוקר קמתי זומבי וזה שווה אם זה ספר טוב.

אני אוהבת את העייפות אחרי קריאה מרובה, כשהראש מלא בספר, בדמיות

ואם זה ספר טוב באמת- הדמיות חיות בראש שלי עוד כמה ימים ואחר כך נמות להם בתוכי, חלק ממני.

אין הרבה ספרים שעושים לי את זה ואולי כי אני לא קוראת מספיק.

אתמול קיבלתי ספר כזה , אני בטוחה שהוא טוב,  בטוחה שהוא ישאיר בי חותם – אבל אני מפחדת ממנו!

הוא כותב על אחד הפחדים הכי גדולים שלי בתור אמא לשני בנים , פחדים שאני אפילו לא מעזה לכתוב.

והנה בא הסופר הזה וכותב אותם שחור על גבי לבן – ומה שהכי כואב, ממש צובט ומדמם בלב  זה שאותו סופר חווה את הפחד הזה..

שם הספר: "אשה בורחת מבשורה"

הסופר: דויד גרוסמן

 כאן תוכלו לקרוא עליו יותר

קראתי רק את הדף הראשון שבו כתוב שם הספר הכולל חתימה אמיתית של הסופר!זה אומר שאני בין ה-500 הראשונים שרכשו את הספר.

נראה לי שאני הספר ה-499  שהוא חתם עליו- אומנם אני לא גרפולוגית, אבל הכתב נראה עייף, כתב שאומר: "יאללה יאללה – על עוד כמה ספרים  יש לי לחתום?."

כתב לא משהו

אבל המילים שלו...  מצליחות לחדור לרקמות הכי שמורות של הנשמה.