לא להאמין שבשנה הבאה הבן הגדול עולה לתיכון, הרי רק אתמול עשיתי לו פלוצים בטן ושאלתי בקול שמח: "למי , למי יש קקי הכי מסריח?", והוא היה צוחק כאילו סיפרתי בדיחה.

אז התינוק המקסים הזה שנה הבאה כבר בתיכון, וכהערכות לזה השבוע היה לנו יום פתוח שבו הציגו את כל המגמות.

מה אני אגיד לכם....קרנבל אמיתי!

שרשראות של בלונים בגוונים כחול לבן מקיפים את בית הספר וברחבה בצורה מסודרת מוצבים הביתנים וליד כל ביתן עומד מורה מבואס.

נורא התחשק לי לשאול את המורה לכימיה שנראתה הכי מדוכאת , איפה נמצא ביתן קליעה למטרה.

כמובן שלא שאלתי, כי לפני שיצאנו מהבית קיבלתי הוראות  מפורטות מהבן:

א.     בלי פאדיחות – אני עושה פאדיחות?!

ב.     בלי לשאול הרבה שאלות- אני שואלת הרבה שאלות? אני ? אני?

ג.       בלי להתווכח עם המורים – פה ממש ניהלנו ויכוח , כי לא זכור לי מתי ניהלתי ויכוח עם מורה.

וככה מצוידת בהנחיות הסתובבנו לנו בין הביתנים, ונורא התאפקתי לא לשאול את המנהלת עם האובר חיוך אם לא חראם על כל הבזבוז הזה שמסביב – הרי מחר לכל המאות הבלונים האלה ירד האוויר, לא היה כדאי שבכסף הזה הייתה מביאה לילדים עוד הרצאה/הצגה/קונה ספרים לספריה/מיקרוסקופ למעבדה של המורה לכימיה המדוכאת-אולי זה היה מפחית לה את הכיוץ בשפם. 

כל כך הרבה דברים מעשיים אפשר לקנות מאשר מאות בלונים...והכי מעצבן שאחר כך הם מתלוננים על התקציב הדל!

אומנם התקציב דל, אין ספק בזה – אז תפעילו שיקול דעת!!

עיצבנו אותי הבלונים האלה – אבל מילה לא אמרתי לה!

הבן התעניין בביתן המחשבים – זה היה כל כך צפוי, מה גם שהוא עדכן אותי שבזה הוא יבחר.

שאלתי אותו למה הוא הולך למגמת ציור, הרי תמיד הוא צייר מפלצות כל כך יפה!, בגן הוא הדביק בצורה מושלמת את גלילי הנייר טואלט ויצר מהם משקפת  דביקה- ממש אומנות פלסטית.

הבן נעלב וטען שהוא לעולם לא צייר מפלצות, זה היה מיכאלנג'לו מצבי הנינג'ה  והמשקפות היו טנקים שהתפרקו עד שהגיע הביתה.

אני מסתכלת על הילד גבר שלידי ומתמלאת גאווה – הוא כבר עובר אותי בראש , ואני לא ממש מיניאטורית.

אם אני מטר שבעים וחמש, אז אני מאמינה שהוא לפחות מטר שמונים.

שיער שחור קצוץ – לא להאמין שעד גיל ארבע- חמש הוא היה בלונדיני מתולתל

ועכשיו יש לו רק תלתלים  במקום שאחראי להביא לי נכדים.

בעוד אנחנו משוטטים לנו, אנו נתקלים בהתקהלות ליד אחד הביתנים – סקרנים אנו מתקרבים , מי יודע אולי מחלקים  מיץ פטל לאורחים.

ואם המנהלת קנתה כל כך הרבה בלונים, אז אולי יש גם איזה שטרודל להרטיב בו את הגרון.

לא שטרודל ולא קראוסון !

בביתן מפואר יושבים כמה חיילים וחיילות מחיל האוויר ומספרים לכל הקהל מסביב על כיתה חדשה שנפתחת.

כיתת אלקטרוניקה שבה הילדים הם חיילים לכל דבר, כולל מדים, חוגר, מסדרים בבוקר.

פיכס....מה בוער?, למה לחייל את הילדים כל כך מוקדם?.

אני רומזת לבן עם הראש שנמשיך הלאה.

הוא מרותק עם עיניים נוצצות בברק שמדאיג אותי..

בקיצור- יומיים הוא מדבר רק על זה, ואני בעדינות ( כי הוא כזה עקשן..) מנסה להחזיר אותו למסלול השפוי, מסלול של ילד נורמאלי.