את הספר הזה קראתי יותר מידי מהר עם תקווה אופטימית שהסוף יהיה טוב, שעופר יחזור בשלום וכולם יחיו בעושר ועושר עד עצם היום הזה או לפחות עד המלחמה הבאה- מה שיבוא קודם.

כשסיימתי לקרוא נשארה בי תחושה של תסכול, לא כל כך הבנתי את הסוף – זה הצליח לה או לא הצליח לה?... במסע הבריחה מבשורה היא הצליחה כנגד כל הגיון להציל את בנה ? ואולי אורה מצאה דרך לשמור על הבנים ואולי יש לה בשורה אלינו?

הסוף השאיר אותי עם משקעים בלתי ניתנים לעיכול בתוך הבטן , ששום חיידק פרובאיויאוטי לא יוכל להם, מן תחושה שהמילים בולעות אותי ולא אני נבלעת בתוכם

קריאה מהירה מידי או שפשוט זה הקצב של הספר..

אורה מחליטה להיות סרבנית בשורה  הרי אם לא ימצאו אותה, לא יוכלו למסור לה שעופר נהרג וכך היא שומרת עליו, עוצרת את גלגל האירועים, דוחה אותו

היא יודעת שאין לה סיכוי – אבל זו המלחמה שלה נגדם וזה הנשק שלה .

כל אחד יכול לראות את עצמו באורה

היא פטאתית- אם היא חושבת שהיא יכולה לשנות את חוקי הטבע  ושבריחה תשנה את גלגל האירועים.

אמיצה- הכי אמיצה שיכולה להיות, אני לא יודעת למה גרוסמן החליט לקרוא לספר "אישה בורחת מבשורה", כי היא לא טיפוס בורח היא פשוט מסרבת לקבל ובסירוב שלה היא מגנה עליו.

אם גרוסמן היה שואל אותי ( והוא לא התייעץ איתי) הייתי קוראת לספר "סרבנית בשורה"

בהמשך המסע שלה היא ממשיכה להרכיב חוקים  שישמרו על עופר שלה – ללכת קדימה ולא לחזור באותה הדרך , לא ליצור קשר עם העולם החיצון, לדבר ,לספר ולזכור את עופר.  

הקטעים שבו היא מספרת על עופר – מיום הולדתו עד יום... עושים קצת עצוב, כי הרצון הזה של לזכור כל פרט קטן כאילו שמור להורים שכולים, היא מנציחה אותו בחייו וזה כואב וצורם.

יש איזשהו קטע בספר, שפשוט עזבתי את הקריאה לכמה שעות, כי זה היה מעל כוחותיי: בקטע בו היא מתנפלת על האדמה, חופרת בה גומה וטמנת את פניה בה.

היא חייבת לטעום את האדמה לפני בנה, לפני שתגיש לו את האדמה - כמו כשהיה תינוק והיא הייתה בודקת את הטעם של האוכל לפני שמגישה לו.

אבל אדמה זה לא פירה- מה את טועמת אותה?! ( מצוקה שלי כקוראת)

היא מספרת לאדמה על עופר – סיפורים קטנים, שתכיר אותו כאילו מכינה את האדמה לעופר.

היא כל כך מעצבנת- הרי אנחנו (כן – הסיפור הופך ל"אנחנו", אנחנו עם אורה במסע הבריחה, אנחנו גם נזכור את עופר אם זה יעזור לעצור את גלגל הבשורה) מנסים להציל את עופר, מה עכשיו את מתחברת ל"אויב"- לאדמה.

וממתי האדמה הפכה להיות לי לאויב?- יש כמה דברים שאני צריכה לבדוק עם עצמי..

לא רק אורה מרכיבה את הסיפור- יש גם את אילן ואברם – בלי האות ה' שתשמור עליו – חסרה לי ה-ה' בשם שלו, לא יודעת למה זה הציק לי כל הספר...ולמה דווקא אברם ? שמסמל את שם אבי האומה היהודית, ואולי גרוסמן בחר לו את השם הזה כי הוא הולך לעקוד את בנו יחידו. ו...

הספר משאיר אותי עם הרבה פינות לא סגורות, שאלות מחשבות, תהיות והתעוררות

יש משהו מעורר בספר הזה, אני לא יודעת להצביע מה בדיוק מעורר בו.

מה שבטוח, זה ספר שיקרא שוב- והוא יקרא הפעם לאט, אני לא אברח או ארדוף אחרי המילים ,הפעם אספוג אותם אלי בלי לברוח.

מומלץ.