לפני הכניסה למחלקה, ישנו פרוזדור של כ-20 מטר.

תמיד הפרוזדור הזה נראה לי כמנהרה חשוכה שבו בכל צעד אני מתרגלת מחדש לריחות בית החולים, נושמת את הכאב .

הפרוזדור תמיד נראה לי מעין הכנה והסתגלות לפני הכניסה לחדר של אמא, וכמו שיש כאלה שמישרים קמט של חולצה לפני שנכנסים לחדר, אני תמיד ניסיתי ליישר איזשהו קמט של כאב לפני שנכנסתי לחדר של אמא ,ולפעמים הייתי כל כך מקומטת מכאב ששום מגהץ טורבו לא היה מצליח לגהץ את זה

באותו היום הפרוזדור היה ארוך מתמיד

בקצה הפרוזדור אני קולטת דמויות שפופות, אני מרגישה את הכאב חד מתמיד.

אבל יותר משכאבתי, אני חושבת שפחדתי

פחדתי לראות את הכאב של אבא שלי ושל האחים, פחדתי לבכות כי חשבתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל אחותי הקטנה .

כשהגעתי האחים עטפו אותי בחיבוק ובדמעות והפחד נעלם לו ומין תחושה קלילה של הקלה הייתה בי.

חיבקתי את אבא שהזדקן לי תוך יממה.בבכי הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות את אמא – הייתי בטוחה לרגע שהוא התחרפן מכאב , שהשתבשה עליו דעתו והוא לא קולט שהיא מתה.

אמרתי שכן

אז הוא הוביל אותי לחדר שבו אמא מכוסה בשמיכה עד אחרי הראש ולידה יושב  דוד שקורא  בקול בספר תורה.

הסטתי בחשש את השמיכה מפניה וכל כך הופתעתי לגלות שאמא נשארה אמא.

אולי פחדתי שהמוות יעשה שהיא תיראה אחרת .

אבל הוא באמת גרם לה להיות אחרת, רגועה ושלווה יותר בלי המבט הכואב והמתענה שליווה אותה בימים האחרונים

היא הייתה כל כך יפה

ליטפתי לה את השיער, סידרתי לה עם היד כמה שערות סוררות , שאם היא הולכת לאלוהים שלפחות תלך לשם מסודרת.

אני ואמא ניהלנו שיחה קצרה , היא לא כל כך שיתפה פעולה אבל זה לא מנע ממני להמשיך ולדבר, לבכות וללטף.

ההלוויה נקבעה ליום המחרת, אם אמא שלי הייתה רואה את מאות האנשים שליוו אותה בדרכה האחרונה , היא הייתה "מתה" מהתרגשות.

היו כמה שהספידו אותה, אבל ההספד הכי מרגש היה של אחותי :   

 אמא

זו לא תהיה הפעם האחרונה שנקרא בשמך , אמא. עוד נקרא בשמך בשמחות ובמכאובים שלנו.את תלווי אותנו ממרומים בחיוך של אהבה ונתינה ללא תנאים- כמו תמיד.

אם היית מרשה לנו להשמיע לך שיר ביום זה היינו שרים בתפילה שקטה "עומרי מה ננשק יא מאמא" לעולם לא נשכח אותך אמא , את בטח מחייכת לך משום שאמרתי זאת במבטא לא כל כך מרוקאי אבל תמיד ידעת להבין למה התכוונתי.

אנחנו לא נשכח את היופי הפנימי והחיצוני שלך , את החוזק וההומור שכולם שאלו מאיפה זה מגיע?

לא היה קשר בין החולי לכוח הפנימי שבך, הנחישות לחיות ולהאחז בכל נשימה ונשימה מבלי לוותר יחד עם אבא על כל יום מחדש לצאת ולהאבק על הזכות לחיות במובן הבסיסי והפשוט ביותר.

 ידעת להכניע את הכאב בכוח הרצון שלך עוד לפני שהיה פופולרי המושג כוח הסוגסטיה ,רבים שאלו מה היא עוד חיה ?כן המשכת לחיות והתרסת בחולי בנחישות . גיבורה שלנו זהו מספיק ,עכשיו מותר לך לנוח , הקרב תם ואין מנצחים ומנוצחים !

עכשיו הזיכרונות והכאב עדיין טריים אך לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הזיכרונות מאמא שהיא רק שלו – הליטוף , הסיפור או המשחק שהיה מיועד רק לו .וכמובן המאכלים שרק יד אוהבת יכלה להגיע לאותם מטעמים.

אמא היית גם סבתא  וזכית להיות גם סבתא רבה אך לא יכולת למלא תואר נפלא זה בשלמות כפי שרצית  אך נכדייך כאן כולם לצידך אוהבים וכל אחת ואחד קיבל ממך את אהבתך.

הגעת לבד לארץ יתומה מאב ואם ,התחנכת בקיבוץ אלונים שם התקבלת בחום ואהבה ושם גם החלטת להקים משפחה גדולה לה תעניקי את אשר נחסך ממך.ואכן בגיל 17 נישאת לאבא והקמתם משפחה יפה של אבא ואמא אוהבים שידעו להעניק חום חינוך וערכים.

אמא עוד משפט אחד אל תדאגי את יודעת שעל אבא אנחנו שומרים וגם עם דוד מאיר אחיך אנחנו בקשרים.

אמא תודה על כל מה שנתת , כולנו כאן מרכינים לפנייך ראשם ואומרים אמא אותך אנו אוהבים.

·        סליחה,סליחה שחסמתי לתגובות – ככה קל לי יותר לכתוב

אני יודעת שאתם איתי , אז תחבקו אותי בשקט עד שאסים להתאבל עם המילים