רציתי לחבק את הדודה עם המטפחת ( לא זוכרת איך קוראים לה ) ולבקש ממנה סליחה על הג'וב המבאס שכפו עליה –לקרוע לנו את הבגד.

אפילו שלא התבקשנו, הסתדרנו בשורה לפי הגיל ונצמדנו אחת לשנייה כתפיים לכתפיים, כל כך דבוקות ששום קריעה לא תוכל להפריד.

אותה דודה אמרה תפילה ובבכי קורע לב ביקשה סליחה מכל אחת מאיתנו לפני שקרעה את הבגד.

אני חושבת שבאותו הרגע , עם הרעש השקט אבל הצורם של הקריעה , הבנתי שאין לי אמא, החתך סימן אותי כאות קין – עכשיו את אבלה.

כבר יום קודם הבנתי שאין לי אמא, אבל איזשהו חלק בי היה מרחף , מסרב לקבל את הבשורה.

כל הטקס נעצתי עיניים בקטיפה הכחולה שעטפה את אמא שלי , היא נראתה לי כל כך רזה.. אולי התבלבלו וזו לא אמא שלי? ( שאלתי את אבא שלי אחר כך – הוא ראה אותה לפני הקבורה  ואין סיכוי שהתבלבלו, אז מה זה אומר? שהמוות עושה טוב למותניים?)  

ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי הולכת עם כולם לעבר חלקת קבר.

לא ראיתי את הטקס, לא ראיתי שכיסו אותה בחול – הכול קרה כל כך מהר ועם כמות האנשים שהייתה שם לא הצלחתי לראות שקוברים אותה.

בכיתי על אמא

בכיתי כמו ילדה קטנה שהסתירו לה לראות – רציתי להגיד לה שלום אחרון וההמון הסתיר ואף אחד לא חיכה לי לפני שהטמינו אותה.

בכיתי על הזמן היקר והאבוד שבזבזתי על לכעוס ולשפוט אותה

כשתם הטקס והקהל התבקש לעמוד לשירת התקווה ( סתם סתם... יוצא ממני המון הומור שחור,אני קורעת את עצמי עד דמעות) נשארנו רק האחים ,אבא  ודוד –הישרדות ( היחידי שנשאר מכל האחים שלה)מול חלקת האדמה המכוסה פרחים – יפה, האורחים לא הגיעו בידיים ריקות !

הייתה לי מן תחושה של ריקנות ברגעים אלה , מה.. זהו זה?, זה מה שאנחנו שווים בסוף?..

אמא נקברה ליד ההורים שלה, זה היה חלום המוות שלה.

ההורים שלה עשו עליה לפני כשלוש שנים – פעם כתבתי על זה  פה

גם דוד –הישרדות רצה להיקבר ליד ההורים , אבל מה לעשות שהכול תפוס ויש רק חלקת קבר אחת ליד ההורים ?

היה בניהם הסכם  : מי שימסור ראשון את נשמתו לבורא, החלקה תהיה שלו.

אמא שלי "ניצחה" – ממש כיפק היי

בחרנו לאמא כתובית יפה למצבה , וכמו שאני מכירה אותה אני בטוחה שהיא הייתה אוהבת את זה:

"אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות ....

והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר

בכיכר הלחם"

                                           יהודה עמיחי