אחרי ההלוויה נחתה עליי עייפות , רציתי להניח את הראש  ולעצום את העיניים לפחות לעשר דקות .

חלמתי על מקלחת, שתוציא מעליי את ניחוח בית העלמין ולהיכנס מתחת למיטה ולהתבכיין.

רציתי עוד לבכות, בכי פרטי בלי שותפים או צופים.

יופי לי, אז רציתי

כשהגעתי לבית ההורים , ראיתי שהחצר עברה שדרוג והפכה להיות סוכת אבלים

גם הבית עבר שינוי – כל התמונות ומראות הוסרו

הרגיז אותי שהסירו את התמונות , עם כל הכבוד  ויש לי כבוד לטקסים ולמסורת אני לא מבינה למה צריך להשאיר את הבית עירום מתמונות

הרי בבית של ההורים שלי לא תמצאו תמונות לא צנועות של קמא סוטרא אלא רק עבודות  מעשה ידי אמא ועוד תמונות מדהימות שאחי והאחיינית ציירו.

עכשיו שאני כותבת, אני שמה לב שאצל ההורים שלי אין תמונות קנויות ומוכנות ושאני ממשיכה את המסורת שלה בביתי שלי.

מדהים שזה צרם לכל האחים, וכשהבית היה ריק החזרנו את כל התמונות למקומם הראוי עם תקווה שהצד הדתי של המשפחה לא  יחשוב שצריך להסיר את התמונות ויכביד עלינו יותר מידיי.

כמה מילים על הצד הדתי במשפחה – אנשים מדהימים וחכמים, הם אלה שהתפללו ערבית ונשאו דרשות כל ערב של השבעה

הם גם אלה שהנחו אותו מה לעשות ואיך לנהוג במהלך השבעה

הקשבנו להם , אבל פעלנו לפי הרב המשפחתי שלנו – הרב נוח

"הרב נוח"  זה מושג  אין לנו רב כזה באמת , אבל השתמשנו בו הרבה בימי השבעה.

כשיצאתי עם שיער לח מהמקלחת  ואיזה דודה שאלה במבט מוכיח אם התקלחתי , עניתי לה שיש לי אישור מרבי נוח

וחוץ מזה אמא שלי הייתה אדם אסתטי ונקי, זה היה מעליב אותה אם אחד הילדים היה ג'יפה באבל שלה.

היו עוד מלא פעמים שנעזרנו ברבי נוח , ואני שמחה שכמעט ולא היו היתקלויות עם הצד הדתי , הם כיבדו את הדרך שלנו.

בלילה , כל שבעת האחים התארגנו לשינה

אבא ישן בחדר שלו , מלטף את הכרית של אמא ובוכה בעיניים עצומות – הלב מדמם מכאב  כשרואים את זה..

הדוד ישן בחדר המחשב, מה שגרם למחשב להיות מנוטרל בימי השבעה.

האח הקטן הביא את המחשב הנייד שלו עם האינטרנט הסלולרי , אבל לא היה מצב רוח והלו"ז של השבעה היה צפוף לאללה.

כל שבעת האחים התארגנו בסלון- חלק על מזרונים , חלק על הספות .

בפעם האחרונה שבו ישנו כל האחים ביחד תחת קורת גג אחת , הייתה כשהיינו ילדים –וזה היה מזמן.

הייתי בטוחה שאם אניח את הראש על הכר אירדם במהירות , אבל האחים שלי היו ערניים ונזכרו בחוויות ילדות שאמא הייתה בהם.

תענוג היה לשמוע את הסיפורים שלהם, חלקם היו מוכרים לי כרפרטואר  קבוע של המשפחה וחלקם היו חדשים לי .

היו סיפורים שגילגלו אותנו מצחוק, צחקנו כל כך חזק שהערנו את אבא ,

שנתן לנו פקודה : "לכו לישון כבר!!" , מה שגרם לנו לצחוק יותר בקול ולהגיש ילדים קטנים  וסוררים בבית ההורים.

לא הייתה טיפת עצב ברגעים אלה.

אני זוכרת שאבא שלי קם והסתכל עלינו בחיוך והטיף לנו שהשעה כבר ארבע בבוקר ואנחנו עושים רעש לדוד.

אבא"...אמרה האחות השלישית ברצינות תהומית "אתה יודע שאנחנו יתומים עכשיו?" – המשפט הזה פשוט הדמיע אותנו מצחוק.

"ואוו, ואתה אלמן!" המשיך אחד האחים לגרום לנו להתכווצות שרירים בלחיים.

באותו לילה לא ישנו, כל אחד מאיתנו הצליח לתפוס תנומה קצרה במשך היום שלמחרת.

בנוסף לצחוק היה בשבעה גם המון כעס ותסכול ועצב – הכל היה חזק  ומרוכז מידיי..