"בסך הכל אני רוצה לחיות את חיי בשקט

לא רוצה מלחמות !!

רק החיים לוקחים אותי

החיים נוהגים אותי" .... לאה שבת

את השיר הזה שמעתי בדרך לעבודה אחרי יום גדוש שיגורים ,אזעקות ושינה קטועה .

אני ולאה שרנו את השיר בנסיעה לצלילי הדי הפיצוצים מעזה השכנה , היא המשיכה את שיר , אבל אני התעקשתי לשיר את הפזמון שוב ושוב .."לא רוצה מלחמות! ,לא רוצה מלחמות"!..

המבצע רק התחיל והכינו את העורף שזה הולך להיות ארוך , אבל אני כבר כל כך עייפה ורק המחשבה על עוד יום מטורף כמו אתמול עושה לי חשק לארוז מזוודה קטנה ולשים בתוכה את ערכת החופש שלי שכוללת פיג'מה עם נקודות ירוקות ,למראית עין זו פיג'מה רגילה לגמרי , אבל בשבילי כל נקודה ירוקה בפג'מה מסמלת משהו.

למשל הנקודה הירוקה לילד הפופיק אומרת שמעכשיו ועד שהפג'מה הזו יורדת ממני, אני לא נוגעת, משפשפת שום כלי עשוי מזכוכית, פלסטיק או ברזל!

ואת הנקודה הירוקה ליד הישבן אני ממש אוהבת , כי היא בשבילי כמו פיסת דשא קטנה ורכה , לא כמו כל הדשא הסינטטי שיש לשכנים ממול .אני רוצה רק פיסת דשא קטנה , סלקל להתנדנד ואיזה אומפופו חסון שלגופו רק תחתוני מוגלי אדומים , שינפנף לי עם ענף דקל של השכנים ( מה מה- העץ דקל שלנו עוד קטן!) , ואם לא עם ענף של דקל הוא יכול לנפנף לי עם המטקה של המנגל , נו...זו שעושה פו לגחלים.

בעצם , כל כך חם ודביק – שידליק לי את המזגן ושיעמוד לידי עם תחתוני המוגלי שלו.

במזוודה אני אשים גם את מסכת האבוקדו שלי , שמבטיחה לי עור מבריק, מבהיק , צעיר ורענן , העלמת קמטוטים, מיצוק העור ועיניים ירוקות .

כל פעם שאני רוצה לשים את המסכה , אני חוששת שתישמע אזעקה ואז אני אבהיל את בני הבית ועם המזל שלי , דווקא באותו הזמן הגראד ייפול לי בחצר ואז אני אתראיין לתקשורת עם שאריות ירוקות על הפנים לא נעים .

ובמזוודה אני אשים גם... את האמת? לא רוצה לצאת לחופש עכשיו, אני רוצה להיות כאן , למרות כל הבלאגן, להיות צמודה למסך הטלוויזיה, לדעת איפה כל טיל נפל , להודות שאין נפגעים בנפש , ללחוץ בכל זמן פנוי על האפליקציה של צבע אדום ולהתעדכן איפה הייתה הנפילה האחרונה ולהבטיח לעצמי חגיגית שלאחר המבצע אני מחוקת את האפליקציה הזו , נגמלת ממנה.

שבת שקטה חברים יקרים ומי ייתן שצבע אדום נראה רק באבטיח טעים או בתחתונים של אומפופו עסיסי.

תודה לנוגה על שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה 

איפה אני, איפה אני ,איפה אני ?....

הינה אני!!

כמעט כל הורה כיסה את פניו בכפות ידיו ושאל את בנו בקול מלא דאגה " איפה אני, איפה אני ?"

רגע לפני שהפעוט המתוק והלא כל כך חכם מרגיש חרדת נטישה ופוצח בבכי קורע לב,

ההורה מסיר את ידיו ובקול צוהל מכריז : קוקו!! הינה אני!!

התינוק מתגלגל מצחוק

ההורה צוחק

משחק מטופש שההורים שלי בטח שיחקו איתי ( אני מכירה את ההורים שלי , הם בטח שידרגו את המשחק ושמו סדין עם שני חורים על הראש , ובקוקו הם לא הורידו את הסדין – פלא שעשתי פיפי במיטה עד כיתה א' ? נו טוב.. כיתה ב') ואני שיחקתי עם הבנים שלי ובטח את אותו משחק אני אשחק עם הנכדים שלי.

אז "קוקו" לכם, חזרתי לי !

כל כך הרבה זמן לא הייתי כאן שחששתי שלא אזכור איך לחבר משפט , אבל כשהתיישבתי מול המסך נזכרתי כמה אני אוהבת את המילה הכתובה ואיך אני מצליחה להצחיק את עצמי.

אף אחד לא מצליח להצחיק אותי יותר ממני ואני גם מצליחה להתעצבן לבד , עם עזרה מזערית ביותר .

למשל היום – המילה "בומים" הצליחה להרגיז אותי. איזו מילה מטופשת זו, נכון?

משתמשים בה כל כך הרבה בימים אלו והיא נראית לי סתמית ולא ממש מתארת את הדי הפיצוצים .

"הדי פיצוצים" – זה כבר מתאר יותר טוב את הבומים שיש עכשיו, בזמן שאני כותבת .

נו טוב, נשאיר את המילה "בומים" , אבל אם אפשר שהבום טראח יהיה רק לבלון האדום של אלון , כי בבום טרח של החמאס - הגראד מתפוצץ , הלב נחמץ.

הילדים מתחילים מחר את החופש הגדול , הלוואי שילדי הדרום לא ישחקו משחקים כמו : המרוץ לממ"ד , תופסת מרחב מוגן או אחד שתיים בום.

חופשה נפלאה ומרתקת לכם ילדי הדרום, בימים רגילים הייתי יכולה לאחל לכם – חופשה פיצוץ!

אבל אנחנו לא בימים רגילים.

"שלח לי שקט טוב מוגן

שלח לי שקט מענן

שלח לי שקט ממוכן

לשמוע שקט לא מכאן

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה."

מהשעה שתיים לפנות בוקר אין פה אזעקות

אז נכון שהשעה עכשיו רק שש בבוקר , אבל כל זאת נורא נעימה המחשבה שהשקט הזה ימשיך.

השבוע הזה יצא לי לנשק את אדמת הארץ כל כך הרבה פעמים ובזכות זה המון תובנות חדשות ומאירות נוספו לי.

למשל, לפני כמה ימים בדרך לקיבוץ זיקים , התחילה להישמע האזעקה.

אני בכביש שומם , מימין ומשמאל רק חול וחול.

אין שום מרחב מוגן , אפילו לא עץ , אפילו לא חרצית!

באזור הזה , אני לא זוכרת אם יש לי 15 שניות או 30 שניות זמן לעצור את הרכב בזהירות, להתרחק ממנו ולהשתטח על האדמה.

בעצם זה כבר לא משנה , כי מלמעלה התחילו כבר זיקוקי האימים.

ב-15 שניות הספקתי רק לעצור את הרכב ולהתרחק טיפה ממנו, אבל המשכתי לרוץ עוד קצת לכיוון החולות .

לא נעים בכלל... חולות רטובים וצמחייה נמוכה קיבלה את גופי השכוב , זה לא נעים ומגרד!

מה, לא יכלו לנקות מפה את העשבים ולדאוג ולפזר בשטח כמה מזרנים?! לא ביקשתי מזרני קינג עם נוחות כפולה ומפנקת וגם לא ביקשתי פוך בשביל לכסות את עצמי מלראות את המופע המפחיד שמתחולל מעליי.

כמה מזרוני ספורט דקים בשטח היו עוזרים! – אני אציע את ההצעה הגאונית הזאת שלי לפיקוד העורף.

בעצם לא, אני אשים לי באוטו מזרן דק , אולי גם שמיכת פליז דקה ונעימה בשביל לכסות את הראש ,ואולי גם כרית קטנה שיהיה לי נעים בעורף .

זה לא לוקח הרבה מקום , ובצ'יק אני יכולה לשלוף את זה – אני אקרא לזה ערכת אזעקה.

ולרגע רצינות- פחדתי פחד מוות , פשוטו כמשמעו. באותן שניות כשהראש צמוד לחול , כמעט טועם אותו ולמעלה כדורי אש ופיצוץ של כיפת הברזל והגראד , הבטן פועמת מהדי הפיצוצים ומהפחד גם יחד.

ממשיכה לשכב , מפחדת מהרסיסים, עוטפת את הראש טוב טוב , הכי הרבה יהיה לי רסיס בתחת, יופי של פוסט אני אוכל לכתוב על זה , ובטח תהיה כותרת בעיתון: "תחת אש קיבלה רסיס בתחת".

בעוד אני מחפשת כותרת לישבני הגרום , מתחילה שוב אזעקה ושוב פיצוצים.

באותו רגע מתחשק לי לבכות, אין לי כוח להיות העורף החזק, נמאס לי , אני מפחדת , אני רוצה לחיות, כן כן אני רוצה לחיות, למה כל כך קשה פה לרצות חיות?!

אני רוצה להזדקן, אני רוצה לראות נכדים, אני לא רוצה למות מגראד , או משאריות גראד , או רסיסי כיפת ברזל.

נמאס לי לרוץ לממ"ד, נמאס לי לחפש מרחבים מוגנים, אני עייפה כבר מלפחד , לפחד על היקרים לי , לפחד עליי.

אני כל כך רוצה שקט.

" שלח לי שקט מאורגן

שלח לי שקט מעודכן

שלח לי שקט מפואר

תשלח לי שקט מהכפר

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה. "

אני כועסת לי עם עצמי וברקע הפיצוצים ממשיכים להם.

ופתאום שקט.. זה שקט מוזר, שקט כבד, אני שומעת רק את הנשימות שלי ואת פעימות הלב המסכן שלי, איך שהוא פועם... כמו אחרי סקס טוב, ופה רק שכבתי על החולות.

החולות של זיקים עושים לי את זה!

אני מנערת את החולות מעליי ומגיעה למסקנה שגרביון ושמלה אכן הולמים אותי , אבל זה לא לבוש הולם לימים אלה. ממחר נעלי ספורט ומכנסי ריצה!

הפנים מלאות חול רטוב , מנערת אותם מעליי ומסתכלת לשמיים.

השמיים חריצים חריצים שהשאירו שובלי הטילים , הם כאילו שרטו את השמיים .

מסתכלת באחד החריצים ומודה לבורא עולם שהשאיר אותי עוד פה , שנתן לי לטעום קצת אדמה , אבל לא נתן לי ארוחת גורמה של כמה מטרים מתחת לאדמה .

"שקט, שקט, שקט, שקט מופתי

מיום הולדתי עד יום מותי

שקט עד יום מותי. "

אני מריחה את החורף.

בשמיים כשישים גראדים מעופפים כלהקת ציפורים נודדות , תוסיפו לזה כמה רעמים של כיפת הברזל ועננה שמנמנה ואפורה מלאה בגשמי דאגה,חרדה ותסכול והינה קיבלנו חורף דרומי טיפוסי.

קמתי הבוקר עם מצב רוח חורפי, לא כל כך התחשק לי לצאת מהמיטה ולרגע שקלתי להתפנק לי ביום חופש ולהתחרדן מתחת לסדינים ואולי לנסות לקרוא ספר , המון זמן לא קראתי ספר טוב שהשאיר בי טעם של עוד , ספר שטומן בי מחשבות עוד כמה ימים אחרי שסיימתי אותו , כל כך מתגעגעת להרגשה הזו ( למי שיש שם לספר כזה טוב – אשמח להמלצה).

הרעשים הרועמים והחלונות הרועדים הבהירו לי טוב מאוד, שאין סיכוי ליום חופש רגוע ועדיף כבר לצאת לעבודה.

הכבישים כמעט ריקים.

הרמזורים דווקא בשביל להציק משתהים על הרמזור האדום , אני יודעת שהם לא עושים את זה דווקא בשביל להציק לי , אבל ההמתנה לרמזור הירוק כל כך ארוכה ומורטת עצבים , אני רוצה להיות בתנועה , לצאת כבר מהעיר ולהגיע לעבודה ולשתות לי קפה בנחת.

יצאתי מאשקלון והגעתי למקום העבודה שלי שנמצא בחוף אשקלון – זה הרגיש כמו לצאת מן הפח אל הפחת.

פה הילדים נשארו בבתים.

הבומים נשמעים כאן בהרבה יותר חזק

ועכשיו שמעתי שהמושב השכן קיבל פגיעה ישירה בבית

פתאום מתחשק לי לחזור שוב הביתה, חבל שלא לקחתי לי יום חופשי, הייתי שמה אוזניות או אטמי אוזניים וקוראת לי איזה ספר טוב , אני מוכנה להתפשר גם על ספר רדוד , העיקר להתנתק מהמציאות הרעשנית הזו.

הבן הגדול מתקשר ושואל לשלומנו , אני מאמצת את הקול הקליל שלי ומדווחת לו שאין לו מה לדאוג , הבן נותן לי פקודה לשמור על עצמי , מתוק שלי – עוד לא סיים את קורס הקצינים וכבר נותן פקודות!

בסוף החודש הזה הוא מסיים את קורס הקצינים והבן הקטן יהיה באותו שבוע בגדנ"ע, מה שאומר שרק אני והיקר נהיה בבית – כיפק היי!! , יהיה דיסקו.

אני כבר הכרזתי שאני מסתובבת בבית רק עם תחתונים

היקר הכריז שהוא יסתובב בלי

אני מתכננת לי סוף שבוע שקט ורגוע , אולי אטבול קצת בים ואחר כך אלך לבריכה לשחות את 20 הבריכות שלי .

רגע של שוויץ –אני כבר שוחה עשרים בריכות מבלי לטבוע או להשתעל מטביעת מים ואת כל זה אני עושה כל יום בשעה 6:00 בבוקר.

אני אוהבת את השעה הזו בבריכה , להגיד בוקר טוב לכל החברות הגריאטריות החדשות שלי שבזכותן אני יודעת בדיוק איך אני רוצה להזדקן – אני רוצה להיות בדיוק כמותן! בגיל מאה להגיע מקומטת לבריכה , החלק היחידי שיהיה חלק אצלי הוא החלק שבו נמצא הבגד ים, ואז לשחות בקלילות של ראשן צעיר וקליל ולמחוק במחי צלילה את הגיל, הקמטים, הכולסטרול ואת כל תחלואי הזקנה.

לפעמים כשאני שוחה אני מנסה לחבר בממוצע את הגיל של כולנו ביחד , אני חושבת שהגיל של כולנו נע בסביבות ה-350 שנים! זה המון... אולי אני אציע לצ'יקו המציל שבמקום לשים במים כלור כדאי שישים נפתלין?..

המחשבה הזו כל כך מצחיקה אותי באמצע השחייה שבגללה אני בולעת קצת מים.

אז כן , מחר אני אלך לבריכה , אני כבר יודעת איפה המרחב המוגן נמצא שם, לא שאני אספיק להגיע אליו , אבל טוב לדעת שהוא קיים.

ואם האזעקה תתפוס אותי באמצע השחייה , אני אצלול עמוק או אשאר קרוב לשחייניות הקשישות כי לא נעים לעזוב אותן בבריכה , ואם חלילה ייפול עלינו גראד אני אתפוס שני קשישות ואצעק: "תמות נפשי עם קשישים!! "

ואם כבר אני מתכננת לי סוף שבוע שקט , יש אפשרות לבקש מפיקוד העורף להחליף את צליל האזעקה לכבוד שבת?

יש לי אפילו רעיון בשבילם , הם יכולים להחליף למנגינה הזו , מאוד נעים יהיה לרוץ לצלילי המנגינה הזו.

הצלילים האלה מלווים אותי כבר שבועיים.

לפני כשבועיים הייתי במופע כרמן שלמרגלות המצדה ,כבר טובים לפניי כתבו תשבחות והלל למופע האופרה המרתק הזה אבל לפעמים למילים אין את הכוח לתאר את העוצמה של המוזיקה שחודרת לכל נקבובית בעור החשוף והיבש של חום יוני ואת הקולות של זמרי האופרה שגורמים לך לחשוב שבזמן המופע אולי אלוהים מלטף להם את מיתרי הקול , כי איך יצור אנוש יכול להפיק צלילים כאלה?

הידע שלי במוזיקה, ביצירות ובאופרה הוא מועט ואם אני אהיה יותר מדויקת אפשר לומר שבכלל ואין לי ידע כזה , אבל זה לא מונע ממני לאהוב יצירות שאני לא זוכרת את שמם – אולי זה בהטובן או באך וזה בטח קונצ'רטו למשהו.

או לקנות כרטיס במחיר מופקע לאופרה כרמן ולדעת כמעט בוודאות שאני אתחבר ואוהב מאוד את מה שאראה.

וצדקתי! – יותר מאהבתי... אני פשוט מאוהבת! כי איך אפשר לתאר את תחושת הריחוף שליוותה אותי כמה ימים טובים ?

עם כל הריחוף והיופי היו כמה דברים שהציקו לי , שאולי הייתי עושה קצת אחרת , דברים שאני צריכה לזכור למופע האופרה הבא שלי:

הדבר הראשון שהציק לי זה המחיר הגבוה מאוד לכרטיס. זה פעם ראשונה שאני קונה כרטיס עם ייסורי מצפון, כי עלות הכרטיס היא כעלות שבוע כלכלה , או כתשלום חצי חודש חשמל או תשלום דלק לשבוע או... יש הרבה "או" , אבל גם אני צריכה דלק והפעם בחרתי באוקטן כרמן עם תוסף מצדה וכוכבים זרועים בשמיים.

הדבר השני שהציק זה החום והאורך של המופע, שלוש שעות של מופע – קצת ארוך מידיי לטעמי .

עוד דבר קטן שהציק לי זה הגיל של השחקנים . אין ספק מוכשרים מאוד ! אבל כרמן לא אמורה להיות צוענייה צעירה וחושנית? .. ובמקום זה קיבלנו צוענייה מבוגרת , עייפה שהחושניות ממנה והלאה שבברכה הייתה מתקבלת למועדון הקשישות השוחות שלי.

ורב"ט דון ז'וזה אמור להיות חייל צעיר , אבל במקום זה קיבלנו גמלאי.

הם הופיעו מדהים, אבל הייתה חסרה לי הרוח הצעירה , המיניות , התשוקה – משהו היה חסר לי.

ועוד דבר שאני בטוח אזכור לאופרה הבאה שלי – לחסוך עוד קצת כסף, אולי לחפש עוד עבודה ולקנות כרטיסים בשורה הראשונה .

טוב , אני אלך לחפש את פיקוד העורף ולהציע את הרעיון הגאוני של החלפת מוזיקת האזעקה לכבוד השבת .

בעצם לא צריך , כי הולכת להיות לי שבת רגועה– אני מרגישה את זה בעצמות ויש לי כבר עצמות!

הפוסט הזה מיועד במיוחד לאנשי התקשורת, הפוליטיקאים ולכל פרשני הלחימה.

עכשיו כשיש "רגיעה" אני יכולה להגיד לכם כמה דברים שדיי הציקו לי במהלך הסבב האחרון.

דבר ראשון – לעולם , אבל לעולם אל תשתמשו יותר במילה "סבב"!!, לא סבב לחימה ולא סבב גראדים .

כל פעם שאיזה איש תקשורת השתמש במילה סבב , דמיינתי את כל הדרום כקרוסלה ענקית , חלודה וחורקת. חלודה מחוסר בטחון כלכלי ובטחוני אבל עדיין מצליחה איכשהו להסתובב , כי בציר שמסובב אותה נשארו שרידי שמן אופטימיות , אבל גם זה בסכנת התייבשות.

הקרוסלה המוזנחת הזו נמצאת בתוך לונה פארק שנקרא לו – ישראל.

אבל כמו בכל לונה פארק , תמיד יש מתקן שהוא שלא הכי מפואר , שאף אחד לא ממש רוצה לעלות עליו , שאם כבר עולים עליו – זה רק בשביל סיבוב קצר , סיבוב הזדהות.

אני מבינה אותם.

אף אחד לא רוצה לגור בקרוסלה

גם אני לא .

גם אני הייתי רוצה קרקע יציבה , דיי מעייפים אותי כל הסבבים האלה ודיי מתסכלת אותי המחשבה שהסבבים האלה לא יסתיימו בקרוב .

עצוב לדעת שהקרוסלה הזו עוד תדע אבדות , תיצבע באדום ולא באדום של כלניות.

דיי מספיק... תעצרו את הקרוסלה , תעצרו את הסבב הבא.

דבר שני - מלקוש הגראדים שמטפטף עלינו , הוא כמו גשם חומצתי בשבילנו , אז תתייחסו לזה ברצינות ולא כאל "זנבות " של הסבב הנוכחי. אני לא רוצה להיות זנב לקאסמים וגם לא לאבד את הראש מהגראדים.

דבר שלישי – תודה . תודה גדולה ואמיתית.

אני יודעת שאתם איתנו , מנסים לתקן או לפחות להבין את המנגנון שמסובב את הקרוסלה הזו, לפעמים אתם מביאים טכנאים (אנשי צבא)ומהנדסים (פוליטיקאים) שינסו לפתור את התקלה , שימצאו את הכפתור שרשום עליו stop .

אז תעצרו כבר את הקרוסלה הזו

אנחנו רוצים לרדת

העיר חוזרת לחיים בריאים

תחנות ההסעה מלאות בילדים  חפויי ראש ולא בגלל המצב אלא בגלל האייפון שנראה לי שיש כבר לכל ילד.

הילדים בבוקר עסוקים בלעבור שלב במשחק שבו הם חותכים אבטיחים, מעניין מה השלב הבא .. לחתוך גבינה בולגרית?

אני חולפת את תחנות ההסעה  וללב מתגנב פחד ,מה יקרה אם חלילה ייפול עכשיו גראד? לאן הילדים האלה ירוצו? , בחצי דקה הם לא יספיקו למצוא מחסה, אין סיכוי .

המחשבה שהילדים האלה ישכבו על האספלט ויגנו על עצמם עם הזרועות הקטנות שלהם עושה לי חשק לבכות.

דבר ראשון שאני אגיע לעבודה , לפני הקפה , לפני שאני מתחילה את שיגרת היום אני אכתוב מכתב לראש העיר עם בקשה , לא לא בקשה אלא דרישה למגן לפחות את תחנות ההסעה של הילדים.

שלא יגיד שאין כסף, אין תקציב, שהפיקוד העורף אשם, שהממשלה אשמה או שאין ברזלים ובטון במלאי – דיי מספיק עם כל התירוצים , תגנו לנו על הילדים .

אני כל כך כועסת... תמיד אחרי מתקפת גראדים  אני כועסת , מעין תופעת לוואי, צרבת של המצב הבלתי הגיוני  והמטורף הזה.

למרות שרגוע, למה אני צריכה לחשוש מלשלוח את הילד לבית הספר?

למה אני צריכה להיות אמא נודניקית על הבוקר ולהזכיר לו בפעם המאה שבמידה ויש אזעקה עליו להתחבא מהר מתחת לשולחן ולא לשכוח לשים ידיים על הראש ! – ושנינו יודעים שזו בדיחה.. גראד חודר שולחן , אפילו שולחן מלא מסטיקים דבוקים הוא יצליח לחדור.

מתחת לשולחן, ידיים על הראש- אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק , מזל שלא מבקשים מהילדים גם לעשות "קוקו" שיצחיק את הגראד.

למה אני צריכה להרגיש שיותר קשה לשלוח ילד לכיתה מאשר לשלוח ילד לצבא? אולי נקדים לבן הקטן את השירות ? הוא כבר מוכן לצה"ל , תנו לו אזעקה ותראו איך הוא ממלא פקודה: "שלושים שניות זוז!"

ולמה כשאני רואה בטלוויזיה את ההמון צועק "העם דורש צדק חברתי " אני מגחכת לי  בציניות ולא בגלל שאני לא מאמינה במאבק אלא רק בגלל שאני נמצאת מדרגה אחת מתחת , אני נמצאת במקום שבו ה"עם דורש צדק קיומי" .

מטוס צהלי יוצא לכיוון עזה במהירות תגובה של אחרי שלושה ימים.

תוך כמה זמן ינחת עליך גראד בגינה?.

רמז לפתרון:

1. השתמש בנוסחה של מהירות X זמן = ממ"ד.

 מי שחי באזור הרגיש הזה חש  כבר כמה ימים את הסדק בקליפה השברירית הזו שנקראת "שקט יחסי" .

וכל מי שחי באזור הזה יודע שהיום נחטוף גראדים

שהלילה נתעורר לקול אזעקה

שהלילה נרוץ לממ"ד ונחכה בשקט טעון לשמיעת הבום של הנפילה.

הייתי רוצה להיות אופטימית , אבל אחרי כל כך הרבה זמן של מתח בדרום , הגוף מפתח מעין חיישני זהירות , התוכניות משתנות מעט , מחפשים בעין ממ"ד או מרחב מוגן בכל אזור שבו שוהים.

אני רוצה להמשיך לכתוב , אבל ברקע יש בומים עמומים.

יש לי תחושה שתהיה אזעקה לפני שאסיים את הפוסט, פתאום דחוף לי לסיים לפני שאני ארוץ לממ"ד.

( בחוץ אמא צועקת על הילד שלה להיכנס תיכף ומיד הביתה , אני לא יודעת אם בגלל המצב , אבל בקול שלה הייתה תכיפות שעשתה לי קצת עצוב.)

לא אתן להם את התענוג הזה , אני אסגור את הפוסט לפני האזעקה!

שבת שלום חברים יקירים

מי אתן ואתוודה ושהלילה אשן כמו תינוק בעריסה.

עד שאני כמעט בטוחה שהסתגלתי למצב, שאפשר לחיות עם טפטוף הגראדים , מגיע מטח עז של טילים , שמזכיר לי שאין סיכוי שאוכל אי פעם להתרגל למצב הבלתי נסבל הזה.

ובכלל , למה אני צריכה להסתגל למצב הלא שפוי והמטורף הזה?

והוא הוא באמת מטורף, וזה מתבטא בדברים הכי קטנים, הכי שגרתיים  שטיל  הופך אותם למסובכים ומסורבלים ולפעמים לממש ממש מביכים עד דמעות ( גם של צחוק !)

למשל , חברה מגיעה לשתות איתי נס קפה ביום שבת וכמובן שאנחנו מדסקסות על הלילה הלא שקט שעבר עלינו .

עלינו זה עבר יחסית בקלות , אם נוציא את החרדה של לקום ממצב של שינה עמוקה לערות מוחלטת  בלי זמן להתמתח או להתפנק באיזה פיהוק קטן , לרוץ במהירות אחרי הילדים , זה תמיד לרוץ אחרי הילדים , לדאוג שהם יהיו לפנינו בממ"ד.

בזמן הריצה במדרגות , הבן שפשף בקיר את אצבעות הרגליים, אפילו לקלל בעסיסיות כמו שצריך לא היה לו זמן!

את החברה הגראד תפס כשהיא ערנית, פרועה ,חייכנית ועירומה, היא כמעט הייתה בטוחה  שרעש האזעקה הוא שיר הדרן לאורגזמה שחוותה.

היא רצה לממ"ד כשפוך עוטף את מערומיה, הבעל הספיק ללבוש את מכנס הבוקסר( אולי בזמן שכזה , כדאי גם לנשים לעבור לבוקסר- אולי אני אדבר עם פיקוד הערוף שיוציא הנחייה שכזו!)

הבנים  המתבגרים שלה , הסתכלו עליה במבט נבוך ובהשתוממות  שבכלל ההורים שלהם עושים את "זה"! , רק הבת הקטנטנה שלה צחקקה בקול חצי רדום ועדכנה את  אימא שלה: " אימא, את בלי בגדים!!".

אחרי החוויה הזו החברה החליטה שהיא לא עושה סקס בזמן הקרוב , ואם ממש יתחשק לה הם ייסעו לצימר בנתניה.

עוד דבר פשוט שהופך להית מסורבל ומורכב – זו המקלחת!

כל כך התגעגעתי לימים שיכולתי להיכנס למקלחת בלי החרדה שאולי תהיה אזעקה בדיוק שאסתבן והחלוק וכל המגבות יהיו בכביסה ותישאר לי רק מגבת פנים להתכסות בה ולרוץ לממ"ד.

אויי מתסכל... לרוץ עם מגבת פנים !בטח יהיה לי ממש קר באחוריים!

מילא אחוריים קרים , הכי קשה זה הלילה , ההירדמות .

קשה להירדם, בראש מתרוצצות עסקאות עם החאמס , משהו כמו: אולי תשליכו עכשיו גראד , נו מה איכפת לכם,ככה נגמור עם האזעקה עכשיו ואז גם אני וגם אתם תוכלו לישון , נו.. אולי כבר תשליכו את הגראד .. אני מתה מעייפות, זה לא שאני רוצה למות מגראד אבל גם למות מעייפות זה לא...פה בערך אני כבר נרדמת.

ואם יתמזל מזלי- יהיה לי לילה שקט נטול אזעקות .

לא איכפת לי להתמודד עם ההקפצות, אחוריים קרירים או שינה טרופה , הכי קשה לי זה לכעוס על הילדים שלי בגלל המצב המטורלל הזה.

ביום שבת כעסתי על הבן שלי , כי הוא החליט לצאת ולבלות למרות שבחוץ גשם  שוטף של טילים.

הוא טוען שאני מגזימה וחוץ מזה יש לנו כיפת ברזל שמגנה עלינו, אבל הוא לא מבין שגם בכיפה , כמו  כיפה סרוגה , יכולים לפספס עין בסריגה ואז נוצר חור ומהחור הזה יכולים לבצבץ טילים.

כיפת הברזל משרה עליי ביטחון מסוים , אבל לא כזה גדול שאוכל לשחרר את הבנים שלי בתחושה שהם מוגנים מכל רע/גראד.

אז הוא הלך  לישון כועס

וגם אני , גם בגללו וגם בגלל המצב הבלתי אפשרי והבלתי נסבל הזה, כל כך קשה להיות אמא דרומית..

כל כך קשה להיות ילד דרומי..

יש לי בעיה רצינית עם בצל מטוגן , יש לי עוד כמה בעיות רציניות – אבל זו הבעיה הכי רצינית שלי.

אני אף פעם לא שורפת את הבצל בדיוק במידה הנכונה !

לפעמים אני רק מזהיבה אותו , אבל הוא בהיר מידיי, בלונדיני לטעמי

ולפעמים אני שורפת אותו יתר על המידה ואז הוא שחור ומפוחם ,מריר ולא למאכל אדם .

אבל אתמול , אחרי שנים של ניסיונות כושלים, הצלחתי לטגן את הבצל בדיוק במידה הנכונה  והכול בזכות האזעקה,  אז שיפסיקו להתלונן שאין פלוס באזעקות של יום שישי על הבוקר .

האזעקה הפתיעה אותי הבוקר , תפסה אותי לא מוכנה – זה לא שלפני כל אזעקה אני מורידה שערות ולובשת את בגדי השבת שלי כי אם כבר למות מקאסם , אז אני רוצה למות חגיגית ומטופחת.

היא הפתיעה , כי כבר התרגלתי לשקט המבורך, לתחושת הביטחון  החמימה , וכמעט התחלתי להאמין  שזו תחושה טבעית ושמגיע לי שאני אחוש אותה על בסיס יומי , אבל האזעקה הזו ניערה את שירידי  הביטחון  והשאננות  שהייתי שרויה בהם.

כשנכנסו לממ"ד , החלון סרב להיסגר , בחודשים של השקט הוא נשאר פתוח ונראה שמשהו נתקע בו.

הרחקתי את הבן מהחלון , וחיכנו לנפילה

ההמתנה מורטת עצבים , כי מצד אחד אני מייחלת ומתפללת שזו  אזעקת סרק  ואם לא  אז שכבר ייפול  על שטח פתוח כי אני כבר לא יכולה להמתין יותר.

חמש עשרה שניות של שקט מוחלט , אני והבן מחליפים מבטים ולא כל כך בטוחים אם זה כבר הזמן לצאת , מחכים עוד קצת

ופתאום בום מחריש אוזניים ומערבל בטן , כמה שזה מפחיד... תחושת חוסר האונים והחרדה שיש ברגעים אלה הוא בלתי נסבל.

לפי הרעש שנשמע , הייתה בי תחושה קשה שאולי יש נפגעים , כי מסביב רק בניינים , יום שישי, כולם בבית, הילדים בבתים ...מפחיד כמה שזה היה קרוב לאסון.

כשיצאנו מהממ"ד כבר שמענו את הסירנות של המשטרה והאמבולנס ואת השכנים כבר בחוץ, מתקרבים לאזור העשן.

ואני רק התקרבתי לתנור הגז וחייכתי לי –יופי של בצל מטוגן יש לי! אני סוף סוף יודעת כמה זמן אני צריכה לטגן אותו!

בשביל שאני לא אשכח את המתכון, אני רושמת לי אותו כאן , במקרה שגם אתם תרצו בצל מטוגן

מתכון מושלם לטיגון בצל:

המתכון רשום בלשון נקבה אבל הוא מיועד לשני המינים:

1.     קחי בצל גדול קשה וחתיך.

2.     קלפי לו את הבגד הצהבהב והיבש וחשפי את העור הלבן החריף והמתוק שלו.

3.     חתכי לקוביות קטנות , אם הוא גורם לך לדמוע שימי משקפת של ים  בלי השנורקל- השנורקל למתכון אחר.

4.     שימי בתוך מחבת עם שתי כפות שמן

5.     עם השמע האזעקה , רוצי לממ"ד ותחכי בסבלנות לפיצוץ.

6.     עם השמע הבום ,חכי עוד עשר שניות לפחות בשביל לוודא שלגראד הזה לא צירפו עוד חבר.

7.     צאי מהממ"ד , יכול להיות שתהיי קצת מבוהלת או חיוורת אבל אל דאגה, זה יעבור עד לקאסם הבא .

8.     לכי בעקבות ניחוח הבצל , ואל תכעסי על עצמך בדרך למטבח כי שכחת לכבות את הגז לפני שנכנסת לממ"ד, את לא אשמה!!- הכל בגלל החאמסניקים  שעשו הפוגה כזו ארוכה ששכחת איך נוהגים כשיש אזעקה.

9.     כבי את הגז – הבצל מוכן בדיוק במידה , טעם פצצות!