מתחילים להרגיש את החגים באוויר , אם אתם לא מרגישים אותם באוויר , אז אתם בטוח מרגישים אותם במרכולים הגדושים בדבש , תפוחים עם שמות נוכריים כמו סמית, אלכסנדר או תפוחים בעלי צליל טכנולוגי כמו מקניטוש ופוג'י ויש גם תפוח עם שם ארץ ישראלי – יונתן, אבל רק השם עברי, ממציא הזן הוא בכלל פיליפ מוודסטוק ניו יורק.
הייתי רוצה שיקראו תפוח על שמי !
אם היו מציעים לי אפשרות לבחור בין כיכר, רחוב או תפוח על שמי , אין ספק שהייתי בוחרת בתפוח על שמי, ולא סתם תפוח אלא תפוח עם תכונות מיוחדות, הוא צריך להיות חמוץ מתוק שכל נגיסה בו מעוררת את כל הפה לחוויית הנגיסה הבאה.
התפוח הזה יתאים גם לגרבר תינוקות – דור של תינוקות אדומי לחיים יגדל על תפוח רמה ואחרי עשור יצא מחקר שתינוקות שגדלו על תפוחי רמה הם תינוקות חכמים, יפים ומאושרים יותר !
המחיר שלו יהיה שווה לכל כיס , מעצבן אותי לראות תפוחים במחיר החזר משכנתא חודשית ,
זה שקוראים לתפוח גולד , זה לא אומר שצריכים למכור אותו לפי אונקיית זהב.
יש לי אפילו פרסומת לתפוח שלי – כרטיסי ברכה עם יונה ונצנצים כמו של פעם , ובפה של היונה אני אתקע את התפוח!
אתם מסכימים איתי שהיונה עם עלה של זית זה לא ממש עובד, אז אולי עם התפוח זה יצליח?
זוכרים את הממתק הזה?
אוטוטו ראש השנה ושבוע לפני אנחנו נציין את השנה השישית לפטירתה של אמי
כל כך עצוב
כל כך חבל... חבל שלא הספקתי לקחת ממנה את המתכון של עוגת התפוחים שלה! אין על עוגת התפוחים שלה, כל הבית היה מוצף בניחוח תפוחים וקינמון וכשהייתי נוגסת בעוגה האוורירית שלה , הייתי בטוחה שזה הטעם של עננים, לא עננים אשקלוניים מלאי פיח של תחנת החשמל רוטנברג , זה טעם העננים בגן העדן.
בטח עכשיו היא מכינה לחברים החדשים שלה אי שם למעלה את העוגה הזו .. אין אין , הם ימותו על זה!
הכנתי היום עוגת תפוחים – הילדים והבעל לא הפסיקו להחמיא , הניחוח של התפוחים והקינמון הציף את הבית וזה עשה לי טוב
טעמתי את העוגה , היא טובה אבל זה לא זה , חסר לי משהו , כאילו חסר מרכיב.
כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב,להרהר ולהעסיק כל תא בפנסיה במוחי האפרפר במחשבה על קליפת תפוז!.
מה לעשות .. יש כאלה שחושבים מחשבות עמוקות , פנימיות ורק אני עסוקה בקליפה , אבל לא סתם קליפה , אלא קליפת תפוז .
קליפת התפוז צובעת לי את הילדות בגוונים רכים של אור .
אני זוכרת את עצמי ילדה בת תשע או עשר , יושבת במדרגה שבכניסה לבית עם סל פלסטיק גדול ומרושת מלא בתפוזים שמנים וכתומים .
אמא שולפת תפוז מהסל , אוחזת בו בשתי ידיה ומקרבת אותו לאפה לפני שהיא נועצת בו את הסכין החדה.
אני לא יודעת למה המעשה שלה הזכיר לי תמיד את לובה הכבשה, זו הכבשה שכל כך אהבנו להאכיל וללטף , לשים לה רצועה ולטייל איתה , רק חבל שלא הצלחנו ללמד את לובה הכבשה לנבוח וזה לא בגלל שלא יכולנו או בגלל שלובה הייתה כבשה הלוקה בשכלה זה רק בגלל שלא היה לנו מספיק זמן והשוחט שההורים שלי הזמינו ללובה הגיע ולקח לנו את חיית השעשועים ושחט אותה כדת וכדין .
אני זוכרת את השוחט נושא תפילה לפני שהוא שיסף את גרונה , משהו בצליל של הרב נשא נימת סליחה ואולי בגלל זה הכעס שלי וההבטחה שלעולם לא אתן ביס בלובה נמוגה עד לארוחה של חג הפסח , כל כך סלחתי לרב שאפילו ביקשתי מנה נוספת .
אז כשאמא שלי אחזה את התפוז ונעצה בו את הסכין , הייתה בתנועה הזו הערכה ותודה לפרי שהחזיקה.
הסכין הייתה מסתובבת סביב התפוז ויוצרת רצועה ארוכה של קליפת תפוז שהשתלשלה בין ידיה של אמא ועוד רגע היא תיפרד מהתפוז , כמו תינוק הניתק מחבל התבור.
לרצועות האלה קראנו נחשים .
אני ואחותי היינו רבות מי תחזיק את הנחש הבא שאמא תחתוך , ורגע לפני שהיינו מפליקות אחת לשנייה אמא הייתה מצווה עלינו להכניס את כל הנחשים למים כי עכשיו היא תספר לנו סיפור מפחיד ולשם כך היא עיצבה מקליפת התפוז שיניים ודחפה אותם לתוך פיה , גם לנו נתנה חתיכה מעוצבת שכזו.
לראות אותנו עם קליפות התפוז המשוננות בתוך הפה, היה מגלגל אותנו בצחוק היסטרי , אני לא זוכרת אם אי פעם היא סיפרה את הסיפור המפחיד שהיא הבטיחה.
אחרי כמה דקות היינו מוציאות את הקליפה ומושיטת יד לאמא שתביא לנו פלח תפוז בכדי שנוכל לסלק את הטעם המר שיש לנו בפה מקליפת התפוז.
אחרי אכילת תפוז או שניים , אמא הייתה אומרת לנו להפסיק לאכול בכדי לא לפגוע לנו בתאבון של ארוחת הערב.
מצחיק– אני לא זוכרת שזה פגם אי פעם בתאבון המאוד מפותח שהיה לי וחוץ מזה לתפוז הייתה יכולת לחדד לי את הטעמים בפה , הכל היה לי יותר טעים אחרי התפוז.
אני ממשיכה להיזכר בקליפות התפוז, בריבה המדהימה שאמא שלי רקחה מהם, טעם שלעולם לא אזכה יותר לטעום.
לפעמים אני קונה קונפיטורת תפוזים בשביל להיזכר בטעם – אין בה להשוות ..
אני נזכרת בריח של אמא שלי – אמא בניחוח תפוז ,התגעגעתי לניחוח הזה!
שבוע לפני ראש השנה ציינו שלוש שנים למותה של אמא.
הייתה אזכרה , הייתה עליה לקבר – הכל כדת וכדין וכל כך לא אישי וכל כך סתמי.
אז אני עושה לי אזכרה משל עצמי – אז השנה אני אזכור את אמא בניחוח תפוז!
הלכתי לבקר את אמא שלי , הבאתי לה פרחים, הדלקתי נר בשביל האווירה רק חבל ששכחתי להביא שוקולדים , שיהיה לנו כיבוד מתוק.
עוד שבוע האזכרה השנייה ותמיד בתקופה הזו אני נזכרת בימים האחרונים של אמא , איך לאט לאט עזבה את החיים כמו פנצ'ר בגלגל.
אתמול היה לי פנצ'ר ( השני תוך שלושה ימים ובלי להזכיר שרק לפני שבוע הייתה לי בעיה עם הברקסים , ידעתם שלברקסים יש צלחות ?- וואלק יופי , צלחות.. אם יש צלחות בברקסים מעניין אם יש לי כוסות לגז , אני מקווה שלא כי מספיק לי הסרוויס צלחות הזה -הוא יקר בטירוף)
האוויר מהגלגל ירד לאט, וזה נורא הזכיר לי את אמא – מה מה ,כל אחד והזיכרונות שלו!
גם היא עזבה את החיים לאט, החיים דלפו ממנה מאיזה חור בלתי נראה ,אי אפשר היה לעצור את דליפת החיים הזו .
לאמא שלי היה פנצ'ר בגלגל החיים ואני לא ידעתי איך לעצור את זה ,אם הייתי יודעת היכן להניח את האצבע בשביל לבלום את זרימת החיים החוצה או לפחות להאט .. עוד קצת חיים, עוד קצת אמא –דרישה מוגזמת?
אני מתגעגעת אליה , ולגעגועים האלה יש טעם מתוק מריר – הם כבר לא קשים , נוקשים , כועסים ושופטים כמו בהתחלה.
זה געגוע רך, עם זיכרונות קטנים שמעלים בי חיוך ואהבה , אני חייבת לכתוב את הזיכרונות האלו כי אם אני אשכח אותם זה יהיה עצוב.
אז אתמול ביקרתי את אמא, שטפתי לה את הקבר– אני תמיד מרוצה אחרי שאני שוטפת לה את הקבר , השיש בוהק , הת.נ.צ.ב.ה בולט, אני כמעט בטוחה שאמא שלי מרוצה שלא חיפפתי לה בניקיון ואולי בשביל שהיא תהיה מבסוטית –אני אביא פוליוויקס בביקור הבא , שהקבר שלה יהיה נוצץ עד אלוהים!
בדרך חזרה ראיתי שקי יוטה ענקיים שמשמשים לפסולת בניין – כל השקים האלה היו מלאים ספרי תורה.
אני חושבת שהספרים הקדושים האלה בדרך לקבורה , אבל לראות אותם בשקי הענק האלה , חשופים לשמש ולרוח ... מראה עצוב,עצוב מאוד
התקרבתי לשק , הנחתי יד על ספר תהילים שחוק ומרוט , נראה שהמון אצבעות דיפדפו בו , נישקו,התפללו וחיבקו אותו עד שהחליטו להביא אותו לגניזה.
אני לא מבינה בהלכות, באמת שקטונתי – אבל זה כל כך קשה לראות את ספרי הקודש מונחים בשקי פסולת ענקיים ומחכים לגניזה, ומי יודע כמה זמן הם מחכים ככה..
המראה של שקי ספרי התורה – לא עוזב אותי... כי השק הזה לא רק מכיל מילים קדושות, הוא גם מכיל תפילות של אנשים, תחינות ומי יודע כמה דמעות ..
לספרים האלה מגיע כבוד אחרון .
המראה של הספרים הרס לי את הביקור , השאיר בי תחושת כובד
הביקור תמיד משאיר בי תחושת כובד, אבל הפעם יותר מתמיד.
עברה שנה מה כ"ג באלול של השנה שעברה –שנה בלי אמא .
אני כל כך מתגעגעת שזה מפתיע אותי, לא הייתי קשורה אליה בחבלי אהבה, לא היינו מודל של אם ובת אידיאליות.
ובכלל, היו לי כלפיה תרי"ג תלונות וביקורות כרימון.
כנראה שאין קשר , כי הגעגועים עוטפים וחונקים אותי.
אלה לא געגועים רכים ומלטפים כגעגועים לאיש אוהב.
והם גם לא דומים לגעגועים החזקים שתוקפים אותי יום אחרי סקס טוב – אוחח.... טוב אני לא אפרטבכדי לא הביך את אמא שלי אולי היא קוראת בבלוג שלי בגן העדן שלה.
אפרופו סקס, נזכרתי עכשיו בפעם הראשונה שאמא שלי גילתה שהבת שלה לא שמרה את תומתהלבעל המיועד –אוויי זה היה מביך ומצחיק גם יחד..
בגיל תשע עשרה קבלתי התקף אפנדיציט, התקפלתי מכאבים, עד היום זכורה לי עוצמת הכאב, צירי לידה זה כלום לעומת הכאבים שהיו לי אז, כל כאב פיזי שחוותי אחרי ההתקף הזה היה מתגמד ומושווה לאותו לילה כואב.
באותו לילה ידעתי שאפשר למות מכאבים והיה רגע שייחלתי לכך אפילו.
אני זוכרת שהייתי חצי מעולפת ודי מותשת מהכאבכשאמא שלי לקחה אותי לבית החולים
הרופא חשד שזה אפנדיציט , אבל ביקש שאערוך גם בדיקה גניקולוגית
אמא שלי קמה על שתי רגליה ודיווחה לרופא שלא יכולים לערוך לי בדיקה גניקולוגית כי..כי הוא יודע למה!
ובינתיים אני כמעט מתה- והפעם מבושה!
הרופא שאל אותי אם אפשר לערוך לי בדיקה גניקולוגית
הנהנתי
אמא שלי שתקה, היאהייתה בטוחה שאני והחבר משחקים רק שש בש עד השעות הקטנות של הלילה .
אוח אמא יקרה שלי... הייתה בה מן נאיביות שכבר לא נמצאת במחוזותינו.
ואני מתגעגעת אליהבעוצמות שלא מוכרות לי, והגעגוע הזה מתובל בתחושת פספוס, תסכול,דמעה, אהבה.
הגעגוע הזה מזכיר לי רוטב חריף מידי – כל ה"תבלינים" חזקים מידיי.
הייתי רוצה שהגעגועים יהיו ברמה של חריף פיקנטי ...טעים, נעים וקצת שורף בלשון.
אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה בחצר אוספת נמלים ומורידה להם את הראש , חוץ מהנמלים האדומות, הן היו אכזריות שהשיבו מלחמה ועקצו אותי בשם כל אחיהם-הנמלים הכושים.
בזמן שהייתי אוספת נמלים, אהבתי להקשיב לשיחות של אמא שלי עם השכנה טובה – הן היו מדברות שעות ,הן היו זוכרות להפסיק לדבר רק כשהיו מריחות את האוכל נחרך .
אני זוכרת שהיה לי נעים ומסקרן להסתכל עליהם ולפעמים הן היו מצחקקות בשקט ובחושים ידעתי שזה על דברים פושטקים –זה גרם לי לזקוף את האוזניים יותר.
באחת השיחות של אמא עם טובה שמעתי אותה אומרת לה כי הכי יפה שיהיו 4 ילדים במשפחה.
הפסקתי את עריפת ראשי הנמלים כי משהו עקץ אותי, עקיצה יותר כואבת מעקיצת נמלה אדומה , עקיצה בתוך לב של ילדה שמנמנה.
ארבעה ילדים במשפחה...
אבל אני החמישית! אני הורסת את המבנה המושלם של המשפחה.
באותו יום עשיתי כלים בלי שנתבקשתי, זרקתי פעמיים זבל ואפילו הלכתי למכולת.
כי אולי אמא תחשוב שחמישה ילדים זה גם מושלם.
אותו יום גם הפסקתי לקצץ ראשי נמלים, כי נורא רציתי להיות נמלה – בטוח שבמשפחת הנמלים חמישה ילדים זה לא מיותר.
כשגדלתי, אהבתי להזכיר לאמא את השיחה הזו, אהבתי לצחקק קצת ברשעות עם שני האחים שמתחתיי ולעדכן אותם שאנחנו העודפים, אנחנו עודפי היצור,הפסולת הגנטית.
אמא הייתה מתכווצת ומוחה שאין דבר כזה עודפים, וכשאהיה אמא בעצמי אבין את זה.
אולי פחדתי שלא אבין את זה ואולי בגלל זה החלטתי לבנות לי משפחה מצומצמת.
אם מושלם זה ארבעה ילדים
אז סופר מושלם – זה שתיים!
אני כותבת והגעגועים חונקים , כל כך עצוב שדווקא עכשיו דחוף לי להגיד לאמא שלי כמה דברים
יאללה לנגב את הדמעות, אני אחפש כמה נמלים לקצץ להם את הראש – אני זוכרת שזה היה מרגיע!
השנה פיספסתי את כל סיכומי השנה, אין לי מושג מהו שיר השנה, או להקת השנה או מי נבחר לאיש השנה או אשת השנה.
זה לא כזה חשוב, אני הייתי עסוקה בסיכומי השנה שלי, אבל אם היו נותנים לי לבחור באיש השנה הייתי בוחרת בלולו!
אין ספק, לולו הואאיש השנה שלי.
לולו הוא הספר שלי, גם של אמא שלי וגם של אבא ושל חלק מהאחים ,הוא לא כזה עילוי ומוכשר, אני חושבת שהוא יודע רק תספורת אחת , כי לפעמים יש לי תחושה שלאבא שלי ולי יש אותה תספורת..
נעים להסתפר אצלו ולפעמים כשיש לו זמן הוא חופף ומעסה לי את השיער ורגע לפני שאנינרדמת ומשחררת נחירה הוא מעיר אותי בעדינות לכיסא התספורות.
בשנתיים האחרונות כשלאימא היה קשה להגיע אליו, לולו התחיל לספר אותה בבית שלה.
הוא היה מביא את כל ערכת התספורת שלו, כולל ספריי החלונות שהוא שידרג אותו לספריי מים , אני בטוחה שבמקור זה היה ספריי חלונות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה כשהוא הציע לאמא שהוא יבוא לספר אותה , אמא עוד הייתה רק עם הליכון בלי הכיסא גלגלים ,החמצן וכל האביזרים הנלווים.
הוא ראה שקשה לה, והציע את עצמו, ביקש שרק תרים טלפון –הוא יבוא
אמא התרגשה מהמחווה והתביישה להטריח אותו
היא יותר התביישה במחלות שלה – אז היא הסכימה.
עכשיו אני נזכרת בכל ההתנצלויות הקטנות שלה ,על שהיא חולה, על שהיא מקשה - איך לא שמעתי את זה קודם...היא התביישה להיות חולה,זה העליב אותה
לולו, הוא איש קטן רזה ושחיף,בראש יש לו שיערות ספורות , כדברי הפתגם: הספר הולך קירח.
יש לו מבטא מרוקאי כבד, כל צליל , כל הברה , כל משפט אצלו היא תזמורת אנדלוסית, חגיגת מימונה.
יש לי חולשה לאנשים עם מבטא מרוקאי – יש בזה משהו חם של בית, של מקורות , של משפחה.
מבטא מרוקאי מתוק לי כמו אגוז בתוך תמר
אנשים עם מבטא מרוקאי כשהם עצבניים, זה כבר משהו אחר – זה כבר וואווווו , זה כבר דומה יותר לפלפל חריף בעונה לא גשומה.
ללולו היה מבטא של אגוז בתוך תמר , כשהוא היה מספר את אמא הוא היה משוחח איתה
בחצי משפט עברית, משפט מרוקאי ופה ושם משתרברבת מילה בצרפתית או ספרדית – לא תמיד הייתי מבינה עלמה הוא מדבר, אבל מוצא חן בעיניי קוקטייל השפות.
הרבה פעמים הוא חייך את אמא
בזכותו היא נראתה מטופחת למרות כל החולי, וזה היה חשוב לאמא שלי
כל פעם שאמא קראה לו, הוא היהמגיע עם כל ערכת הטוב שבו
אבא רצה לשלם לו יותר על הטרחה, על הנסיעה – הוא לא היה מוכן לשמוע ..
כשאמא נפטרה ניסינו להודיע לו, ולא תפסנו אותו ואולי היינו צריכים להתאמץ יותר
אתמול נכנסתי למספרה של לולו , הוא היה עסוק בלספר נער ואני זרקתי רק "היי" והתיישבי לחכות לתור שלי.
בחיוך תפוח בדבש שלו הוא שואל אותי מה שלום אימא
עם פרצוף תשעה באב שלי אני מוסרת לו שאמא מתה.
מסוכן למסור דבר כזה לספר מרוקאי מחזיק מספריים – מסוכן בהחלט.
הוא היה עצוב ובכאב אמר שרק בשבוע שעבר סיפר אותה
ואני בקול קטוע מוסרת לו , שבזכותו אמא הלכה עם יופי של תספורת לקבר.
הוא הצטמרר, לא כולם מבינים את ההומור שלי, אני צריכה להיות יותר עדינה
עצוב היה לו , עצוב באמת...הוא רק אמר שהייתה לי אמא טובה , הביא לי מגבת וכיוון אותי לעבר הכיור.
הוא פינק אותי בחפיפה ארוכה שהרגיעה וחייכה אותי וכמעט גילגלה אותי מצחוק , כי נורא רציתי לשאול אותו אם הוא מפנק אותי עכשיו בגלל שאני יתומה
אבל לא אמרתי !
אז בשבילי לולו הוא איש השנה , הוא דוגמה לנתינה
אני מבטיחה להמשיך להסתפר אצלו, למרות שלי ולאבא שלי יש אותה תספורת
פעםהייתי בתפקיד המקשיבה , שומעת את מה שאמא שלי אומרת,מהנהנת ,מתעצבנת,צוחקת או בוכה – תלוי מה היא סיפרה.
וכמעט אף פעם לא משתפת את אמא שלי במה שקורה איתי באמת, לא הייתי יכולה להשתפך, לשפוך את הלב איתה
אמא הייתה רק אמא שלי
היא לא הייתה לי לחברה.
נזכרתי באחד המספידים עכשיו- הוא הילל ושיבח את אמא ויחס לה תכונות שלא היו בה , הוא כל כך הגזים שהוא אילץ אותי לנגב את הדמעות ולבדוק אם אני נמצאת בהלוויה הנכונה.
למה יש לאנשים צורך להלל, לשבח ולרומם את מי שהולך מאיתנו?
למה לא לזכור אותו כמו שהוא,עם הטוב והרע שנמצא באדם?
אני רוצה לזכור את אמא שלי , איך שהיא, כי רק כך אני יכולה לגעת בה.
כי רק ככה אני יכולה להמשיך להתלונן עליה.
שלא יהפכו לי אותה לצדקת גדולה, מלאכית , קדושה – היי, אל תהפכו לי אותה לבבא-אמא.
היום-התחלפו התפקידים
אני בתפקיד המפטפטת ואמא בתפקיד המקשיבה - דווקא עכשיו יש לי המון מה לספר לה,לשתף אותה.
לפעמים אני שואלת אותה שאלה
היא לא עונה
מעניין למה..
אני עונה לעצמי, ומייחסת את התשובה כאילו אמא ענתה.
וזה דווקא טוב, כי אם טעיתי תמיד אני אוכל להאשים את אמא שלי ושיחפשו אותה
הדיאלוג בייננו התחיל לפני כמה ימים, מעשה שהיה כך היה:
בשיחה עם האחים , השיחה התגלגלה לנרות נשמה , גםכן שיחה..ובכלל השיחות מוזרות , אנחנו מנהלים דיון מעמיק על מצבה , צמחים שיהלמו את המצבה ואולי כדאי להוסיף למצבה מערכת ישיבה ומזגן- סתם סתם..
התברר שכמה אחים מדליקים נרות נשמה על בסיס יומי
ויש שני אחים שמצאו נר נשמה שבועי –יש דבר כזה, נהייתי כבר מומחית לענייני שעווה ולא שעווה של הרגליים הפעם.
ואחות עצלנית אחת – מצאה מנורה בצורת נר שמתחברת לחשמל.
אני לא הרגשתי שום צורך להדליק נר, אז מישהו יכול להסביר לי למה שהגעתי הביתה ישר חיפשתי נר?!
הנרות היחידים שיש לי בבית הם נרות של חנוכה , ציחקקתי לי וניסיתי לחשוב מה אמא הייתה חושבת על זה , היה לה הומור טוב... היא הייתה מתה מצחוק !
ניסיתי להדליק , אבל פתאום נהייה לי עצוב מאוד – המעברים החדים האלה משגעים אותי.. כל כך התגעגעתי לאמא שלי, לאמא שלא תהיה לי ולאמא שלעולם לא הייתה לי
ובכלל התגעגעתי לספינג' ( לביבה מרוקאית) שלה, שלעולם לא יהיה לו עוד טעם כמו שהיא ידעה להכין..
נרות חנוכה עשו לי עצוב , אז עזבתי אותם.
פשפשתי בארון ומצאתי שקית של נרות קטנים ושטוחים , מהימים שהדלקתי אותם עם שמנים רחניים שהיו עושים ריח טוב בבית אבל גורמים לי לכאב ראש נוראי.
מצאתי כלי הדלקתי את הנר ואמרתי רק – "היי אמא- מזמן לא ביקרת אצלי".
נעים היה לי להסתכל על האור המרצד ולהפליג במחשבות מוארות.
ולפעמים היא הייתה משנה תנוחה ומסובבת את הראש , ולי היה משעמם לחכות בסבלנות עד שהיא תתעורר.
לא הייתי מעזה לעזוב את החדר , תמיד פחדתי שהיא תמות דווקא ברגעים שאני אעזוב את החדר בשביל לקנות שתייה או איזה חטיף במכונה שבולעת שקלים ולא מחזירה עודף!(בשבעה גילנו שזו הייתה חרדה משותפת לכול האחים- לא המכונה,אמא)
למדתי לסחוב איתי ספר בתיק , במקרה וישעמם לי מאוד.
לקחתי ספר שמזמן רציתי לקרוא אותו שוב, הקטעים בו קצרים וזה התאים לכושר הריכוז הלא מפותח שדיי אפיין אותי באותם הימים.
הספר שסחבתי בתיק נקרא: שלושה סוסים , של ארי דה לוקה.
יש קטע בספר שבו הוא כותב שהחיים של אדם נמשכים כמו חיים של שלושה סוסים
וחשבתי לעצמי שאמא לא תזכה לחיות שלושה סוסים.
היא בקושי חיה שני סוסים וסייח וגם בהם היא הייתה רחוקה מלהיות חזקה כמו סוס.
אני זוכרת שבאותם רגעים חשבתי לעצמי שאני רוצה לזכות ולחיות את כל השלושה סוסים , ולחיות אותם טוב, בבריאות, באושר
בשביל לחיות כמו סוס , אני מוכנה לעבוד כמו חמור.
אמא התעוררה ושאלה על מה הספר, התחלתי לספר לה על השלושה סוסים אבל היא שוב נרדמה.
האהבה שלי לספרים נולדה מאמא, היא תמיד הייתה עם ספר ביד.
אני זוכרת סירים מבעבעים בגז, ואת אמא רוכנת מול הספר ובמקביל מבקשת מאחד הילדים לערבב את התבשילים , או להנמיך את גז כי היא ב"אמצע המתח".
"אמצע המתח" – צירוף המילים הזה תמיד יזכיר לי אותה.
אמא גם כתבה יומן ולפעמים היא הייתה מקריאה לנו חלקים מתוכו , כשהיה לה כבר ממש קשה לכתוב , אחותי הייתה כותבת את מה שהיא אמרה.
היא תמיד אמרה שכשהיא תמות נוכל לקרוא ביומן שלה , ועכשיו אני חושבת שהיא בכלל אהבה להשתמש במוות שלה עוד בחייה.
היו לה משפטים כמו:
"כשאני אמות תוכלי לצאת ככה!"- זה כשהייתי מחליטה ללבוש חולצה ירוקה תפוחה , מכנס אדום ואת נעלי הלכה הלבנות של שבת.
"מה את בוכה –אמא שלך מתה?" – כשהייתי באה בוכה ועצבנית כי הפסדתי במשחק חממות
אמא הייתה המרוקאית הכי פולנייה שיש!
היומן שלה לא ממש סיקרן אותי והקטעים שהיא בחרה להקריא לנו היו די שגרתיים ולא הכי מעניינים
אבל בשבעהכל האחים חיפשו את היומן, הסתקרנו לדעת מה אמא כתבה עלינו.
השבוע האח הקטן מצא את היומן והקריא לי בקול חנוק קטעים מתוכו שהשאירו אותי שותקת ,עצובה ושמחה גם יחד.
וגם קצת כועסת
חבל שהיא לא אמרה לי מחצית מהדברים שהיא כתבה , הרבה דברים היו יכולים להיות אחרת ..
לא,אני כבר לא כועסת
זה הזמן לסלוח
ובכלל אני לא רוצה לזכור את אמא בהקשר של כעס, עצב או חולי אלא רק בטוב שבה.
בימים האחרונים הזיכרון הרדום שלי מתעורר מהקומה שהיה שרוי בו –ואני נזכרת בכל כך הרבה דברים יפים..
אני רואה בהצפת הזיכרונות הזו -מתנה אחרונה מאמא אליי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
