מדגדגות לי האצבעות – דגדוג מציק.

כל כמה ימים הוא תוקף אותי פתאום , גורם  לאי שקט.

זו לא בעיה רפואית,אלא בעיה שכלית.

נראה לי שאני מכורה לכתיבה.

לא משנה אם אין לי משהו מעניין להגיד, וזה לא משנה אם היה לי שבוע שגרתי , משעמם ומשמים שהריגוש היחידי באותו השבוע הוא שסוף סוף ראיתי את הצבע של תחתית סלסלת הכביסה.

או מקרה עצוב  של דריסת חרצית- אני לא אשמה! , מה היא גודלת לה ככה בצידי הכביש?!.

זה לא משנה מה- האצבעות מדגדגות ואני חייבת לכתוב.

לא בשביל לספר – יותר בשביל לכתוב,פשוט לכתוב.

והבעיה , שההתמכרות הזו מתחילה לפרוץ גבולות...

למשל בעבודה- אני כבר לא כותבת מכתבים שגרתיים ומשעממים ( ויש מכתבים שאמורים להיות עניינים נטו) , אני מפלפלת אותם בסגנון שלי – טיפה הומר ,טיפה עקיצה זה תלוי בנושא.

ומסיימת את המכתב - בברכת ים קסום ונפלא.

יש בזה קסם.. מגיבים לי על המכתבים האלה במהירות הפקס!

אני מצליחה לעצבן,להצחיק , להרגיז- אבל אני מצליחה להזיז את  הפקידה מאותו מוסד מהישבן לפקס או לטלפון!

אז יש בזה משהו טוב- מצליחה לזרז תהליכים..אבל הכתיבה התפשטה אפילו לדפי ממו קטנטנים!

בטח תגידו שאין בזה דבר רע – אבל תאמינו לי, איבדתי קצת פרופורציות ואני מרגישה שזה מתחיל להיות משהו אובססיבי ולא בריא.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מבלה שעות מול המסך – וזה בא על חשבון הילדים,המשפחה והסביבה הקרובה.

החלטתי לעשות דיאטה בכתיבה – כמו שאני מכירה את האופי ה"חזק" שלי, בטח גם פה אני אשבר מהר מאוד.

אבל אני חייבת למצוא את האיזון – ליהנות מהעולם הווירטואלי שמעשיר וממלא אותי כל כך , אבל שלא יבוא על חשבון המציאות .

אני מאמינה שאמצא את האיזון..

ובנתיים – אהיה פה פחות

לא נעלמת

רק מנסה למצוא את שביל הזהב

התחת שלך בולט  החוצה.. עדכן אותי איש שנראה מיושב בדעתו.

אוטומטית סובבתי את הראש לעכוזי

"לא"...צוחק לו האיש, "התכוונתי לצורה שהחנית את הרכב".

ידעתי שלזה הוא התכוון ..רק רציתי שיפסיק להסתכל לי על הישבנים של הרכב.

אחרי יותר מחמש עשרה שנות נהיגה- אני עדיין חונה כמו תלמידה בשיעור ראשון.

מבאס..

שרת החינוך מספרת על מציאות לא נעימה בבתי הספר - ''לדים שואלים: מה זה אונס?"...

עצבנה אותי שרת החינוך.. ילדים לא יודעים מה זה אונס?!

ואולי מערכת החינוך אשמה בזה- חשבת על כך?

שלא תעזי להשתמש בילדים שלנו  בתור במה פוליטית- עד כאן,עד הילדים!

אני מציעה לך לא למהר ולהוריד את התמונה של הנשיא.

מתחת לתמונה שלו – תכתבי את המילה "אנס"

ומתחת לתמונה של ראש הממשלה -  תכתבי "מושחת".

ומתחת לתמונה שלך – את יכולה לכתוב את המילה "מכוערת"

תתעסקי בחינוך הילדים שלנו, ואם יש ילד שבאמת לא יודע מה זה אונס ..אז המציאות שלנו רחוקה מלהיות לא נעימה

היא עגומה

עגומה מאוד..

"אמא אני צריך 50 שקל בשביל לקנות מניה".. מבקש ממני הבן הקטן .

 הייתי בטוחה שאני לא שומעת טוב- חלק מתופעות הבוקר.

תסביר לאט,כי אמא לא קולטת בבוקר..

אני רוצה לקנות מניה בחווה החקלאית..

ואני רוצה לקנות מניה בתנובה!- אני מוסרת לו בתשובה

"נו אמא"...מסתכל עלי הבן במבט חסר סבלנות וקצת סולח- הרי אמא שלו לא מבינה במניות.

אם אני קונה מניה- פעם בשבוע אני מקבל חסה או שומר, תלוי בעונה- נכון שזה משתלם?

בטח- אחלה עסקה!

וחוץ מזה אף פעם לא הייתה לי מניה –ועכשיו בזכות הבן יש לי.

וכל שבוע יש חלוקת רווחים

השבוע הם יקבלו חסה

ואולי, לא בטוח (אל תתפסו אותי במילה) תהיה חלוקה גם של קולרבי!

ועכשיו אני חושבת לעצמי...אם להתקשר למשה מהבנק ולדווח לו על העסקה השווה הזו.

"אני הולך לראות מה שלום הסירה "..אומר היקר ומדביק לי נשיקה קצרה על הלחי.

"תגיד לי..אני דומה לדודה שלך מבאר שבע?!"

היקר חוזר ומדביק לי נשיקה אמיתית ולא כמו נשיקה של דודות על הלחי.

"עכשיו אתה יכול ללכת למאהבת שלך"..

את הסירה אני מכנה-המאהבת שלו.

אם הייתם רואים איך הוא מלטף ומחרמן אותה- ועוד בנוכחותי!

ואולי כשאני לא נמצאת הוא מנשק לה בחרטום...

אז היום הוא ביקר אותה , ואחרי שתי דקות של מפגש מרגש הוא הצליח ליפול למים!!

הוא הגיע הבייתה רטוב מכף נעל עד ראש !!

" נפלתי לים" דיווח היקר בנקישת שיניים קלה וצחוק מתגלגל

וכמו כל אישה טובה ודואגת הלכתי הביא לו מגבת.

סתם..איזה מגבת איזה בטיח – הייתי מביאה לו מגבת אם הייתי מצליחה להירגע מהתקף הצחוק!

בין צחוק לצחוק והורדת הבגדים הרטובים הוא סיפר לי על המעידה.

לרגע הפסקתי לצחוק, כי מעידה מטופשת כזו הייתה יכולה להיגמר אחרת..הוא היה יכול לחטוף מכה בראש

אבל רק לרגע הפסקתי לצחוק- הוא אשם!

הוא סיפר את זה כל כך מצחיק..

מילא נפל למים- אבל איך עולים?!

אז מי שראה היום בחור יפה וגדול שוחה לו בין הסירות של המרינה באשקלון- זה בעלי!

בדרך למקלחת הוא נלחם עם הג'ינס שנדבק לו לעור – אחחח,כל הסיטואציה הזו הייתה מצחיקה...

בעוד הוא נלחם עם המכנסיים הוא התחיל לקטר שכולו מכווץ ואני צוחקת לי.

באמת כולו היה מכווץ ..מי הים לא עושים לו טוב לבולבול.

אני לא אפרט- כי אין הרבה  מה לפרט!!

דיי- חשבתי שהכתיבה תרגיע אותי..הרבה זמן לא צחקתי ככה!!

שבת נפלאה וצוחקת לכם!

נכתב בהשראת הפוסט הזה:

פעם היו נשים עם קוקו וסראפן , הן ידעו להחזיק טוריה( ולא רק בטו' בשבט) ואפילו ידעו איך להפעיל אותה.

והיום, הדבר היחידי שהנשים מוכנות לנקש,  וגם בזה הן צריכות עזרה, זה את השערות בגבות ולתלוש עשבים שוטים במפשעה.

כי ככה זה בעידן הבריאות הזה.

פעם נשים אמיתיות היו יודעות את מלאכת היד – מגוש של צמר ומסרגה היו מתקינות כדרך קסם אפודה.

לא הייתה אישה,שלא הייתה לה ערכה שנייה- חוטים בשלל צבעים ומחטים בגדלים שונים.

הן ידעו למצוץ את קצה החוט ולהשחיל בה את המחט

והיום,נשים יודעות למצוץ- אבל לא קצה של חוט.

כי ככה זה בעידן הבריאות הזה.

פעם נשים היו יכולות להתקין מכמה מוצרי יסוד ארוחת מלאכים

והיום הארון יכול  להיות מלא כל טוב, והאישה תקטר ותמלמל מול הארון הפתוח, שאין מה לאכול בבית .

כי ככה זה בעידן הבריאות הזה.

פעם כל אישה הייתה דוקטור ללא תואר  -  ילד מצונן היה מקבל גוגל מוגל מגעיל,ואם הוא זכה להיות ילד מעדות המזרח היו ממסטלים אותו בקוניאק ודבש.

לעקיצת יתוש היה מספיק ליקוק של רוק

ולכאב ראש , מספיקות שני פרוסות מלפפון לרכות.

והיום, האישה היא כבר לא דוקטור-רק רוקחת:

בארון התרופות תמצא אצלה – תוספי ויטמינים בכל מיני צבעים וצורות ( הויטמינצ'יק האדום הכי טעים!) ,חיזוקית של הדס .

אפילו הרדיו מזכיר לה כל שעה עגולה-לא לשכוח לקחת פרוטק-מותק!

כי ככה זה בעידן הבריאות הזה.

פעם אישה הייתה גאה, על שזכתה לקמטי הגיל שלה.

היום,כל קימטוט בלתי נראה לעיין מזוינת, זוכה לנחיתת מצב הרוח, מריחת מסכות,רכישת קרמים בעלות משכנתא.

ואם גם זה לא עוזר – ילכו לאיזה דוקטור שיגהץ להם, במחיר  סמלי של כמה אלפי שקלים,את הפנים.

כי ככה זה בעידן הבריאות

פעם נשים היו רכלניות

אהה- גם היום!