כל יום בסביבות השעה שמונה בערב, הפלאפון של הבן מצלצל ומודיע על כניסת הודעה.

הבן מסתכל על הכתוב, מסתכל עליי , מצחקק לו וממשיך הלאה.

"מה מצחיק אותך?"- אני שואלת את הבן הגדול

"זה אישי", עונה לי הבן

וכמובן שאני אמא שמכבדת את הפרטיות ולא מנג'זת להם – "יאללה יאללה, תגיד כבר מה כתוב", אני לא מתאפקת ומבקשת אחרי חצי דקה.

"זה אישי"- ממשיך הבן

***

 "אמא, את יכולה להכין לי פופקורן?"

"לא יכולה..."

"למה?"

"זה אישי!"

"מה הקשר ?"- מצחקק לו הבן

"בווודאי שיש קשר, אני לא מוצאת אותו כרגע , אבל יש קשר- וחוץ מזה אני אכין לך פופקורן רק תמורת מידע".

הבן לא עומד בפיתוי ומראה לי את ההודעה בפלאפון :" עוד שישה ימים ליאלה בלגן!"  

מה זאת אומרת?

מה הוא מתכנן לעשות כשאני לא אהיה פה?

מי ישמור עליו שלא יעשה שטויות – הוא ילד טוב אבל אף אחד לא מכיר אותו יותר טוב ממני, אף אחד לא אוהב אותו כמוני.

והבן הקטן – במבט אחד אני מזהה אם היה לו יום מוצלח או לא, רק אני יודעת איך להעיר אותו בבוקר.

"רק אני ורק אני ".... כאילו יש לי מונופול על האהבה שלי אליהם.

אני כותבת את הפוסט ופתאום עולה בי הארה : אני כזו מפגרת ..( לא להארה הזו התכוונתי) , למה אני חוששת כל כך?

יש להם אבא אוהב וטוב – אולי הוא לא מכיר אותם כמוני, כי לא אפשרתי לו?

אולי הוא התרגל שאני עושה הכול איתם –ואיכשהו הוא נדחק הצידה ולא היה שותף מלא בגידול שלהם.

תמיד האשמתי אותו, את העבודה שלו

יכול להיות שגם אני אשמה?..

פתאום קצת עצוב לי- מן תחושה שפישלתי, שיכול להיות אחרת

אבל לא מאוחר

אולי החודש וחצי בלעדיהם – זו האפשרות לתת ליקר את הבמה, אפשרות להיות אבא,להכיר טוב יותר את הילדים.

ואולי האפשרות שלי לדעת לשחרר,לסמוך

מה אני מבלבלת לי את המוח – אני לא יודעת איך זה להיות בלעדיהם, אני חייבת לצרוך אותם על בסיס יומי

אני מפחדת שבאמצע הטיול – אני אעזוב את הכול ואחזור הביתה

אבל מצד שני – כמה הזדמנויות כאלה עוד יהיו לי?..

אוף – אני חוששת, פוחדת, מתרגשת, מבולבלת,אוהבת, דואגת

**

פינת התזכרות

אני יודעת שכתבתי למעלה שאני אשחרר, שאני אתן להם להסתדר אבל חשוב שהיקר ידע:

אביב אוהב את הטוסט שרוף בקצות, עומרי מעדיף אותו נע

שישים לב איך אביב מתלבש-  יש לו טעם כזה מוזר ושלא יכריח אותו לשים מעיל, הוא לא אוהב מעיל, זה כבד לו

סבלנות עם עומרי- האופסי שלנו, הוא בטח ישכח מפתחות ואתה תצטרך לחזור מהעבודה ולהביא לו (יש אצל השכן מפתח נוסף)   

בשמונה עשרה לפברואר אורתודנטית לשניהם.

אחרי האורתודנטית אנחנו תמיד קונים פרוזן יוגורט – אז תקנה להם

וגם..

וגם..

די מספיק  

אני יודעת שזה לא יפה לשחק עם אוכל, אבל לא יכולתי להתאפק

התרנגולת השמנמנה נראתה לי כל כך אנושית ונשית- אז יפיפתי אותה עם ראש בצל ושיער פטרוזיליה.

אני שוקלת להוסיף לה גם ציצי מעגבניות שרי.

עוד מעט אני אוציא את התרנגולת הלא צנועה שלי ( מזה הפיסוק הזה?!) מהג'קוזי  לתנור

 תגידי יפה שבת שלום לחברים

השבוע ישבנו מול אחות מקסימה ממשרד הבריאות , שהסבירה לנו בנועם ובחיוך על כל מיני חולרות ותחלואים למיניהם.

"הודו היא המדינה שנייה בגודלה ששופעת מחלות, הראשונה היא אפריקה "...מדווחת לנו האחות בחיוך נעים שאומר: נעים להכיר , ואם יתוש הודי יכיש אתכם , אל תגידו שלא הוזהרתם"!   

"ראו הוזהרתם" – משרד הבריאות אלוף בזה..

אני נזכרת בכל קופסאות הסיגריות שעישנתי ( היום אני חוגגת חמישה חודשים בלי)

מי שמעשן , מכיר את הכתוביות  שעל האריזה :"משרד הבריאות מודיע כי העישון מזיק לבריאות, גורם לאימפוטנציה, לדילול הזרע ולבעיות זיכרון"

איפה הייתי..

כל כך שנאתי את הכתוביות האלו ואת משרד הבריאות שכתב אותם .

כל פעם שהייתי מאבדת משהו כמו מפתחות או פלאפון, הייתי מהרהרת לעצמי- משרד הבריאות הזה צודק.. אני מתחילה להיות אימפוטנטית בשכל.

האחות ממשיכה להסביר, ואני כבר מתעייפת מלשמוע על מחלות ומלריות וגם הפסקתי לספור את כמות הזריקות שאני הולכת לחטוף אחרי שהיא תסיים להפחיד.

אני לא מפחדת מזריקות, אף פעם לא פחדתי – בצבא הייתי מתנדבת לתרום דם בכל הזדמנות, ולא בגלל רוח ההתנדבות והרצון הטוב שבי, אלא בגלל יום החופשי והוופלה בטעם לימון שהיה שם.

אבל אני מפחדת מכאב- אולי זה יקרא דיבילי וזה לא מובן אפילו לי , אבל אין לי סבלנות לכאב.

האחות ממשיכה לדבר ופתאום שדות עולה לי לראש – אם שדות נסע ליבשת הראשונה עם הכי מלא תחלואים אז בטח הישבן שלו מסננת.

תסלח לי שדות, שחשבתי על הישבן שלך.

ובכלל בזמן האחרון אתם מופעים לי המון במחשבות.

למשל אתמול- הייתי במעלית שהשמיעה חריקות מפחידות.. ישר עלתה לי בראש גמאמא, וחבל שהיא לא הסבירה איפה בדיוק נמצא המוט הצר שאני אצטרך לשבת עליו עוד מעט.

האחות סיימה ושאלה אם יש לנו שאלות

בטח שיש לי- בשקט ומעט ביישנות שאלתי אם כל הזריקות בישבן

היא הרגיעה ודיווחה שהזריקות הן בזרוע, ושכמעט אין תופעות לוואי חוץ מחולשה קלה ביד.

עאלק חולשה קלה... יומיים לא יכולתי לחטט באף עם יד שמאל.

לממחזרת ניילונים הראשונה שאני מכירה , קוראים הגב' איצ'קוביץ ( או מוסקוביץ, א ברקוביץ – שלושים שנה עברו מאז, אבל אני זוכרת שזה משהו עם ץ' בסוף)

אהבתי לנעוץ עיניים בחבלי הכביסה הצבעוניים והמרשרשים שלה.

לפעמים אחת השקיות הייתה מתמלאת אוויר וזה נראה על חבל הכביסה כמו בלון נפוח.

נורא התחשק לי בתור ילדה לפוצץ את הבלון /שקית שיעשה בום חזק כמו שהיינו עושים לשקיות שוקו.

אבל כמובן שלא עשיתי זאת, גם בגלל שהייתי ילדה מנומסת ( פעם קראו לזה ילדה מבית טוב ) וגם בגלל שפחדתי ממנה – היה לה מספר על היד, היא באה משם..

כל פעם שהיא הייתה תולה את כביסת הניילונים , המספר היה מבצבץ- שנים ניילון היה  מתקשר לי עם גברת איצ'קוביץ , עם שואה.

אני זוכרת את התקופה שהניילון לא היה נפוץ כל כך

היינו משתמשים בסלים!

הולכים עם סל פלסטיק למכולת

הכי אהבתי את הסל האדום – היא היה משודרג, היו לו ידיות מצינור של גינה , בכדי שלא יכאיב ביד.

גם לא היינו ממהרים לזרוק שקיות- אם הייתה נופלת לידנו שקית יפה של קניות היינו משתמשים בה כמה פעמים, עד שהייתה נקרעת והופכת לניילון למזרון של אחותי הפיפיונית.

ומאז עברו הרבה שקיות בפח

אני מודה – כשאני עושה קניות ומכניסה עגבניות לתוך השקית – אני לא חושבת על השקית וכמה שהיא לא ידידותית.

גם כשאני מגיעה הביתה וזורקת את השקיות – לא מתעוררים בי ייסורי מצפון שאני עושה משהו רע.

בשביל אנשים כמוני – מגיע ה"עונש" לשלם שקל לשקית!

אני יודעת שדרך התשלום שקל לשקית-  ארכוש גם מודעות

ולא סתם מודעות. אני כבר רואה את עצמי מפעילה יום שבת מכונה של ניילונים צבעוניים, ומתלוננת פה שבלי כוונה הפעלתי את המכונה על הרתחה.

תודה ל-2007

ברוכה הבאה 2008

בתפר שבין השנה היוצאת לשנה הנכנסת –קרה לי דבר נפלא

אני עוד לא קולטת שזה עומד לקרות

בעוד חודש סוף סוף אני אראה מטוס גדול , אשב עליו ואולי אפילו אתלונן  שאין לי מקום לרגליים, שהאוכל במטוס מגעיל ושישבתי ליד חלון מקולקל שאי אפשר לפתוח אותו.

בעוד חודש תהיה לי חותמת ראשונה בדרכון!.

ואיך קרה הדבר הזה?

מעשה שהיה כך היה

האחות הגדולה מתכננת לה טיול של חודש וחצי לדרום אמריקה עם חברה – ואני כל כך רוצה להצטרף...

אין סיכוי- כי אין לי כסף, אין לי אפשרות להשאיר את הילדים לבד, אני לא יכולה לקחת חופשה כזו ארוכה ועוד הרבה "אין לי" נוספים.

עם כל האין לי שמסביב , האחות סללה דרך ל-יש

יש לי כסף- היא מוכנה להלוות לי.

יש את ההסכמה של  היקר – שנתן את ברכת הדרך בלי הרבה ברקסים ,התחייב לקחת את הילדים כל בוקר לבתי הספר ולהגיע מוקדם ( עוד לא עדכנתי אותו על כל התורים לאורטדננט לקטן מרפאת שיניים לגדול ).

יש את ההסכמה מהעבודה – כל כך חששתי מזה.. הייתי בטוחה שלא יאשרו לי, הרי רק לפני פחות מחודש נעדרתי שלושה שבועות ורק בימים האחרונים הצלחתי להדביק את הפער.

בעוד חודש אני אהיה בברזיל, פרו, צ'ילה  ואולי  בכלל נחליט לנסוע לתיאלנד

כל כמה שעות אנחנו משנות מסלול.

בימים הקרובים נדע בדיוק לאן מועדות פנינו

ואני... כל כך מתרגשת/חוששת ...וזו הרגשה נפלאה , עם מלא חיות.

הלוואי שהכול יסתדר

ואני אהיה במטוס שהוא לא מטוס ריסוס

ושהקברניט יכריז בקול:  " הגברת שיושבת בשורה השנייה – נא לא הוציא את הראש מחוץ לחולון, אנחנו ממריאים!"