אני שבעה..

אני מפוצצת

בעלתי יותר מידיי – צפרדעים.

חלק מהצפרדעים התעכלו בקלות

אבל יש איזו צפרדע שתקועה לי בגרון – שום מיצי דמעות לא מצליחים לפרק אותה.

זהו, החלטתי- אני הופכת להיות צמחונית

אין כמו לאכול קש..

השנה הבן ניסה שוב את כוחו לבחירות לרשות המועצה.

שנה שעברה הוא לא נבחר, הוא טוען שזה רק בגלל שלא הסכמתי לו להשתמש בג'ינגל של "צצצה אביב למועצה , אם תבחר בי תקבל מציצה "(סוכרייה על מקל).

והשנה תחרות קשה – ויתרנו על סוכריות המקל והלכנו בגדול- על קרמבו!.

בשלושה הימים האחרונים הבן הפך את הבית למטה בחירות .

אני הייתי ממונה על התקציב- אמא תקני תקני ותקני

הבן הגדול – יחצ"ן

היקר-משקיף

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך ילד בן עשר וחצי מצליח להפעיל משפחה שלמה – בלי ששמנו לב הוא הפך אותנו לפעילים במפלגה שלו בלי שביקשנו טובות הנאה .

היו גם קריזות...

היה שלב שהבן הגדול עמל על הכרזות, אני מתקנת לו את שגיאות הכתיב בנאום – והשאנטי שלי עסוק בסידור התלתלים!

היום הגדול הגיע

הבן הקטן נרגש , הוא כל כך רצה את התפקיד הזה.

אמרתי לו, שאם הוא לא יבחר זה לא כזה אסון...ההפסד כול שלהם ו..

"נו דיי אמא כואבות לי הידיים מהקרמבו – נוסעים כבר?" – ילד מבאס.

כשהורדתי אותו בבית הספר – הוא נתן לי נשיקה ורק אמר "אל תדאגי אמא, יש לי תחושה טובה" – מתוק שלי.הוא מרגיע אותי!

האח הגדול ליווה אותו, נתן לו הנחיות אחרונות איך להתנהג ומה לומר תוך חיבוק כתפיים – מה אני אגיד לכם...אם לא הייתי מאופרת פיצוץ בטוח הייתי מתבכיינת מגאווה ואושר רק מלראות אותם מחובקים.

צפירה מעצבנת מאחור זירזה  אותי להמשיך בנסיעה- חכו חכו שהבן יבחר למועצה, נראה אתכם מעזים לצפור!

יצאתי מהעבודה מוקדם מהרגיל, רציתי להיות בבית  לקבל את הבשורה המשמחת או לחילופין לנחם.

הבן נכנס הביתה נפול פנים – אוףף, חשבתי לעצמי,צצצה מס' 2 נחל כישלון.

באתי לנאום את נאום הכישלון ופתאום הוא מקפץ בשמחה תוך זריקת תיק וחיבוק – "עבדתי עלייך, נבחרתי"!!

ואני רק אמרתי בגאווה – ידעתי!!

 פה הבונבון כותב חודשיים רק על הבחירות למועצה...מחורפן הקטן הזה, זה מהצד של היקר.

אני יורדת יופי!

תודו שבחרתי כותרת שמכניסה לי ברגע זה מליון ואחת כניסות - מערכת ישרא אוטוטו קורסת! ( אני חייבת להתבגר..)

אבל אני באמת יורדת יופי

ולא במשקל - שם אני דיי תקועה.

ולא ירדתי במספר של המכנס - עדיין מידת גומי.

ירדתי במספר של המשקפיים -  פחות חווילה בחצי מספר!

אני כבר חודש סובלת מכאבי ראש , אחרי כמה שעות רצופות במחשב אני מסוחררת, ויש לי בחילות  רק חסר שיהיה לי צרבת - ואז הייתי ממש מודאגת שאולי נכנסתי להריון מהמחשבות המעוררות, ואצטרך לחפש מי האבא.. .אולי אני אשים התקן גם למוח?

ידעתי שכאבי הראש קשורים לענים, הראיה כבר לא חדה והמשקפיים היו שרוטות על גבול החריטה ( כמה מכות הן קיבלו- משקפיים חזקות הן היו)

באמת הגיע הזמן להחליף את המשקפי הראיה ומשקפי השמש ( את משקפי השמש דרסתי בעצמי- סיפור עצוב קורע לב וכיס בפני עצמו)

אופטיקאית מתוקה וצעירה ערכה לי את הבדיקה - זה לקח זמן, עד שהצלחתי לראות בחדות .ראיתי או כפול או מטושטש.

וזה מתסכל..בחייאת, אני עוד צעירה בשביל תחתית של עארק!, ואולי מעכשיו אני אגדל גור לברדור שישמש לי ככלב נחיה ואת החכה המהממת שלי אני אשדרג למקל..

כשהיא מצאה את העדשה המתאימה, בקשתי ממנה לעצור כי אני מצליחה לראות בבירור את ה -ז'  ( האות Z כמובן) שבמסך ממולי.

והיא באושר ציינה שירדתי במספר

(שששש..מה את צועקת - נראה אותך נשואה 15 שנה)  

בחרתי משקפי ראיה מדהימות ומשקפי שמש מאלפות - במחיר..פה אני מעדיפה להישאר קצרת רואי.

"זהו סיימת לקטר?"

שואלת אחותי אחרי שסיפרתי לה כמה מסכנה אני ורחמנות עליי

לא סיימתי, היא קטעה אותי בשוונג!

"יאללה אחותי תפסיקי לקטר כמו סבתא יחנה אנחנו נוסעות לעיר הגדולה"

"מה יש לעשות באשדוד ?"

"אהבלה – אנחנו נוסעות לת"א ,אז קדימה קפלי את העצמות השמנות שלך..."

אז קיפלתי את עצמותיי בשמחה ובששון, התאים לי לשנות קצת אווירה,היה לי דיי לחוץ חנוק ודחוס השבוע.

אפילו לא שאלתי אותה מה התכנון,העיקר לנסוע.

היא בטח תיקח אותי לאיזו הרצאה רוחנית, אין לי בעיה עם זה

אני מאוד רוחנית – אני עושה הרבה רוח!

וכמו ששיערתי, אנחנו בדרך להרצאה בנושא "סו ג'וק" – יפה...עוד לא הייתי בהרצאה על גו'קים.

מה איכפת – אני מוכנה לשמוע על ג'וקים מאשר לטפל בכל החרקים הלבנים בגודל A4 המונחים לי על השולחן.

את תל אביב אנחנו מכירות כמו את כף היד שלנו – יענו, לא מכירות בכלל.

מצאנו חנייה בחולון והתחלנו לצעוד לכיוון ת"א.

ככה זה נראה והרגיש לכפות הרגליים הקטנות והשבריריות שלי, שהיו חנוטות בנעלי דאווין.

(נעלי דאווין, אלה בד"כ נעליים המיועדות להליכה קצרה – מקסימום מהמשרד למטבח ובד"כ הן מכאיבות ולחוצות ברגל והס מלהזכיר את כאבי הכיס)

כל כך כאבו לי הרגליים, לא הייתי ערוכה למבצע סו דוקו או סו ג'וקי או איך שקוראים לזה.

פתאום רגליי השמנמנות הכואבות והנפוחות קלטו חנות לנעלי ספורט, וכמו חולת ירח צעדתי צולעת ומאושרת לעבר החנות.

התיישבתי על הכיסא  הראשון שנתקלתי בו  שחררתי את נעלי העינויים ממני תוך חיוך מבסוט ומאושר.

הגיעה מוכרת לשאול אם אני צריכה עזרה..(דווקא הייתי זקוקה לאיזה מאסג' טוב לכפות הרגליים )

אמרתי לה רק : לא תודה, אני רק מחלצת אברים.

התחלתי לצעוד על ריצפת הפרקט עם גרבי הזברה שלי –נהנית מתחושת השחרור, הייתי יכולה ללכת שעות על מסלול הנעליים אם אחותי לא הייתה מזרזת אותי.

במסלול ההליכה עניי קלטו את נעלי הקרוקס – אני נשבעתי קבל עם ובלוג שלעולם לא אנעל את נעלי המסננת האלו.

לפני שאמשיך אני טוענת להגנתי שהייתי במצוקה רגלית קשה.

מדדתי נעל כזו בצבע כתום דלעת – מקסים ונוח .

אחותי נעצה בי מבט שאומר – "אני לא מכירה אותך!" - אז הורדתי.

עברתי לנעל בצבע צהוב בננה.

אחותי התאפקה לא להקיא עליי

על הורוד בזוקה – וויתרתי בעצמי,לא הייתה את המידה שלי .

התפשרתי על נעל בצבע שחור זפת – כי שחור זה מרזה

איזו נעל מכוערת ...אף פעם לא הייתה לי נעל מכוערת שכזו.

אני מרגישה בה כמו בטטה גוצית – אבל כל כך נוח לי איתם.

את המשך המסע הקילומטר המאה ואחת – ערכתי בצעד קליל וקפיצי .

איזו נעל אני..רציתי לכתוב על הסו-ג'וק בכלל!

הרצאה מדהימה –שווה את כל המסע.

אולי עוד אכתוב על זה – אתם לא יכולים לתאר כמה שצחקנו שלשום,כאב לי הראש מרוב צחוק, התחננתי בפני אחותי שתעזור לי להפסיק להצחיק את עצמי!

בהרצאה עצמה לא היה אפילו ג'וק אחד

"סו" – בקוריאנית פרושה כף יד.

"ג'וק" – פירושה כף רגל.

יש משהו באוויר...

הרעש עכשיו שיש בשמיים, מחסיר לי פעימה

די

מספיק

כל כך מהר מתרגלים לשקט,לשגרה המבורכת –ועכשיו שוב פעם ההליקופטרים חגים מעל הראש..

היום ניהלתי שיחה ערה עם חבורת ילדים בני שתיים עשרה.

בסביבות השעה אחת עשרה מתיישבת על הספסל חבורת ילדים  רעשנית מול המשרד.

אני יוצאת לבדוק את פשר הדבר, במילא אין לי שום דבר מעניין לעשות – המון עבודה, אבל היא לא עניינה אותי היום ( נראה לי שמחר אני אעבוד עד צאת הכוכבים או עד צאת הנשמה- מה שיבוא קודם)

"מה אתם עושים פה?!" – אני שואלת בקול מטיף של מזכירה משקפופרית.

"סיימנו ללמוד" – עונים לי כמעט במקהלה , תוך קילוף הנייר מארטיק קרח, הם לא מעודכנים שהגיעה כבר עונת הקרמבו?

אני מבקשת מהם הסבר, עם רמז סמוי שכדאי להם שהוא יהיה משכנע , ואם לא עכשיו אני הולכת להישטנקר להורים שלהם.

הם נתנו הסבר משכנע – עצוב, הלוואי שהיו מ"סבנים" אותי..

המקסימים האלה לומדים במשמרות, אין מספיק כיתות ממוגנות

משמרת ראשונה- חטיבה

משמרת שנייה-תיכון

והיום היה להם "שחר אדום" הם מדווחים באדישות..

ולא פחדתם? – אני שואלת אותם בהשתתפות.

הם נעצו בי עניים שחצניות וגאות השמורות לילדים בני שתיים עשרה ואמרו לי משהו בסגנון :"אנחנו כבר רגילים"..

"אנחנו כבר רגילים" ,כל כך צרם לי..

זה לא תקין

זה דפוק!!

אחותי המקסימה שלחה לי משהו מתוק במייל -שווה קריאה:

הי אחותי ,

שווה לזכור לפעמים.

אוהבת רבקה.

שקית של עוגיות

אולי בכל זאת תשים לי גלגלי עזר?

תשכחי מזה –יאללה תעלי.

הוא כזה מעצבן לפעמים , הוא לא שם לב שאני מתה מפחד?!

מה זה יאללה תעלי?

בלי שעורי תיאוריה?

בלי נסיעת מבחן בחנייה

ככה תעלי וזהו-למה זה סקס?!

הוא רק הסביר לי בקצרה שהצופצ'קים משני הצדדים אלה הברקסים, והעיגולים הממוספרים הם לא סטופרים,אלה ההילוכים.

וזהו- הוא החליט שאני מוכנה.

בשעה חמש אחה"צ יצאנו אני והיקר לרכיבת אופניים.

עאלק רכיבה – אני עדיין מתעקשת ללכת יד בכידון עם האופניים , להכיר אותו קודם,לא ישר לעלות עליו..

אשתי,אלה אופניים לא חיית מחמד – מה את מטיילת לי איתם,תעלי כבר!

אז עליתי ..

באותה השעה, נראה לי שכל השכונה הייתה בחוץ – ממש מוזר, נראה לי שהיקר תלה מודעה בלוח  וכולם באו לצפות במחזה.

התחלת הרכיבה הייתה צולעת –בלשון המעטה.

הכידון קיבל לי פרקינסון התחיל לרעוד ולרטוט בלי שליטה ,הרגשתי שעוד שנייה אני משתטחת על המדרכה.

הכי מפחיד זו הגדר שהתחילה להתקרב אלי – רכבתי במהירות עצומה של לפחות 10 קמ"ש   , הרגשתי שאוטוטו אני עומדת להתרסק על הפיקוס בנימיני של השכן.

אז בלמתי – עם הרגליים כמובן.

חטפתי מכה הגונה מהפדלים.

באותו רגע התחשק לי להתבכיין – המכה כל כך כאבה,והייתי מתוסכלת.

מה הבעיה לרכוב על האופניים ?!

אני יודעת להפעיל רכב, אני יודעת להפעיל מכונת כביסה אז מה הבעיה שלי להפעיל את הדבר הזה עם שני הגלגלים?

היקר שאל אם אני רוצה לחזור

אמרתי שלא ,אפילו שרציתי מאוד.

עליתי שוב – רוכבת צולע,עצבנית על עצמי ,אבל מתקדמת!

מזמן שמתי לב, שהכעס מניע אותי קדימה.

אחרי עשר דק' רכיבה,התחלתי להרגיש נוח – שחררתי את הלחץ מהכידון.

החזקתי כל כך חזק את הכידון, שהידיים נשארו מכווצות בקוטר של...כידון!

רכבנו לכיוון הפארק הלאומי באשקלון – מקום יפיפה , במיוחד בתקופה הזו שהוא ריק שומם ממנגלים.

הפארק הזה הוא במרחק עשר דקות רכיבה או חמש דק' הליכה מהבית – ואני בקושי נכנסת לפינת החמד הזו!- הכול ירוק,עצי זית עמוסים בפרי, עצי דומים,שיקמה מלבלבים לצד העתיקות היפות ומרחוק פס כחול של ים – תענוג לעין.

היה נעים לרכב לצד היקר .

הוא דיבר –אני שתקתי.

שאל אם הכול בסדר –רק הנהנתי

נורא קשה לפדל,לנשום ועוד לדבר באותו הזמן!

בסה"כ הרכיבה הזו הוכרזה כמוצלחת, חוץ מתופעת לווי אחת ...כואב לי, אבל ממש – העכוז!

( מוקה- תפסיקי לצחוק, הפעם זה רציני!)

אני הולכת כמו ברווזה, כדי שה"לחיים" לא יתנגשו.

היקר אמר שיקנה לי ג'ל

כבר מרחתי- אמרתי לו..

לא אשתי- הכוונה לתוסף למושב , שיהיה לי נעים בעכוז.

טוב,שיהיה- רק שהג'ל יהיה אלוורה!

בכל חיי הקצרים לא הערצתי אפילו דמות אחת.

מעולם לא החזקתי פוסטרים של קישקשטא או מומו הכבאי מ"שכונת חיים" על הקיר.

מעולם לא צרחתי,קיפצתי  כשהגיע זמר מוכר וסלב כמו בועז שרעבי לעיר.

לא היה לי את זה אף פעם.

לא היה לי את זה אז ואין לי את זה גם היום.

אני לא מעריצה אף דמות ,חוץ מהחמות!

כשאני אומרת את זה אני נתקלת בשתי תגובות אופייניות:

חברים נשפכים על הריצפה מצחוק-

או לחילופין מהנהנים בסלחנות , רמה עם הרעיונות המשונים שלה, רק היא יכולה להעריץ חמות..

כשאני שומעת בדיחות על חמות – אני ישר לוקחת את זה אישית

בסוכה,נעצתי בה עניים –יש לה עניים ירוקות גדולות ומדהימות

"רמה!!,הכול בסדר ?,הקציצות לא יצאו טוב?" (למה תמיד שאולים אותי אם הכול בסדר לפי האוכל?)

"כן,את יודעת שיש לך עניים יפות?"

"השטויות שלך..לכי תביאי את העוגות"

היא אישה קטנה

עם פה ענק – בצ'יק מפזרת משימות, מחלקת הוראות –היא הרס"ר של המשפחה.

בסביבות הצהרים אני אקבל ממנה פקודה בסגנון: "תבואי אחרי העבודה,הכנתי שניצלים לילדים ותחזירי לי כבר את כל הסירים!"

אחרי משפט אחד ממני היא תדע איך אני מרגישה ותמשיך ברצף הדיבור: "הבן היקר שלי עיצבן אותך?, כסמו כל הגברים "(וזה עוד מצונזר)

היא כזו מצחיקה..

בסוכות  הבן הקטן השוויץ בכל הסימנים הכחולים שיש לו מחוג הסייף – והיא אמרה לו שזה לא נורא,רק שישמור על הביצים.

הבן הקטן לא הפסיק לצחוק, אבל הוא הבטיח שישמור.

אני זוכרת שבתחילת הנישואים היה לי קשה עם כל הפתיחות ועוצמות הנתינה שבה.

לא הורגלתי לזה, שמרתי ממנה מרחק ,הרגשתי מאוימת.

היו פעמים שהיא נעלבה מהיחס הקר והמנומס שלי –אבל היא לא ויתרה.

כשאני חולה – היא הראשונה שמתייצבת עם סיר מרק.

בלידות – היא מחכה מחוץ לחדר לידה .

הלידה של הבן הגדול  התארכה שלושה ימים – היא לא זזה מהמיטה שלי...

כשחזרתי לעבוד – היא שמרה על הילדים.

כשדברתי איתה על כסף עבור השמירה  – קיבלתי צעקות...

היא טיפלה לי בילדים ללא תמורה- ובנוסף הייתה קונה להם את כל המטרנות והטיטולים.

ממנה למדתי את המושג: משפחה קודמת לכל!

למה אני נזכרת בכל זה עכשיו..

כי בסוכה היא נראתה כל כך עייפה, נצבט לי הלב – כי אני לא עשיתי בשבילה אפילו ממחצית ממה שקיבלתי ממנה.