השמיים מהבהבים מברקים, זה נראה כאילו הפלורוסנט של אלוהים התקלקל

הגיע הזמן להחליף פלורוסנט , ואם אתה יכול לעשות את זה בשקט, בלי הרבה טררם , רעש וצלצולים,אני אודה לך מאוד – כי הרעמים יצאו לך דיי מבהילים השנה.

אשקלון הייתה היום עיר ללא הפסקה –  ירדו בה גשמים ללא הפוגה וזה היה יכול להיות נפלא אם תעלות הניקוז היו עומדות בקצב זרימת המים ואם הכבישים לא היו הופכים לאגם הברברים (לא טעות בכתיבה – שלולית בכביש, רכב תקוע הופכת כמה נהגים למפלצות עם צופר)

הופתעתי משלולית כזו על הכביש , כשראיתי את השלולית כבר הייתי בתוכה  וזה הרגיש כמו קריעת ים סוף.

לא נסעתי מהר ובכל זאת יצרתי שני עמודי מים משני צידי הרכב , קצת מפחיד כי הרכב איבד טיפונת שליטה אבל המראה מלבב.

הכי נהניתי היום זה להירטב!!

המטרה הראשונית שלי הייתה להגיע יבשה לרכב , אבל כל הסיכויים היו נגדי:

יש לי מטריה , אבל כמו תמיד היא לא איתי כשאני צריכה אותה .

הענן רדף אחריי והחליט להטיל את מימיו דווקא על הראש שלי.

אני צולעת וריצה מהירה לא באה בחשבון ( אהה גם בימים שאני לא צולעת)

קיבלתי את חוטי הגשם באהבה ,

תענוג היה להרגיש את נקישות הטיפות על הראש , כאילו רוצות לחלחל פנימה, אם הייתי מטיילת עוד קצת בגשם הייתי יוצרת לי נטיף במוח.

מערת נטיפים באונה הימנית ..ממממ, זה יכול להיות מעניין.

את המשקפיים הורדתי, במילא לא רואים איתם כלום , במילא הכל מטושטש

הכול היה מטושטש חוץ מהפנים המחייכות שהופיעו משום מקום

איש מבוגר עם חיוך ומבט מתמוגג – העיניים שלו סיפרו שהוא פשוט נהנה לראות אותי רטובה  

החזרתי חיוך  ובראש עלתה ל מחשבה – שלא משנה איפה אני רטובה, זה עושה לאנשים טוב!

תתפלאו, יש תסמונת כזו.

אומנם היא לא רשומה בספרי הרפואה , או המדע או הפסיכולוגיה – אבל היא קיימת !

סבלתי ממנה קשות בשנה שעברה כשחזרתי מהודו.

מזהים את התסמונת לפי הסימנים הבאים:

אי שקט

עיניים מרצדות תמידית בחיפוש הפרח האדום עם הנקודות השחורות

בעיות עיכול – לא מעכלת שחלפה עונת הפרגים ואני לא הייתי נוכחת בה. 

וכמו שיש את עונות השנה , יש לי את עונות הצמיחה שלי: עונת הגוגאים, עונת הקלמנטינות , עונת הפרגים ועונת השקדייה

כשפספסתי את עונת הפרגים – היה חסר לי משהו..לא היה לי שלם , משהו במחזוריות השנה השתבש לי.

במשך הזמן התסמונת נעלמה ועכשיו היא שוב צפה לה והיא אפילו החמירה

אני סובלת מאי שקט

בעיות עיכול

וכל פעם שאני הולכת לבית של ההורים, העיניים מרצדות בחיפוש אחרי אמא, אולי היא תצא מהחדר עם ההליכון החורק, כל פעם ששמענו אותו חורק הבטחנו שנשמן את הגלגלים אבל לא עשינו זאת.

פעם הייתי מזהה את אמא שלי לפי צליל הצמידים שהיו לה על היד

היד הייתה מלאה צמידים בעלי עיטורים אתניים מיוחדים ,וכשהיא חלתה , היא הורידה את כל הצמידים חילקה לכל נכדה צמיד זהב ולאחות הגדולה נתנה צמיד זהב מיוחד למשמרת – הנינה הראשונה תקבל אותו.

אם תשאלו אותי איזה עץ הכי יפה בעיניי, אני בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים אומר : עץ זית!

אם הייתה לי אפשרות הייתי שמה שטיחון, כרית נוחה וכיבוד שלא ארעב חלילה ,משתרעת לי מתחת לעץ הזית ומסתכלת לי בנחת על התפתחות הזיתים , או מציירת לי בלב את הורידים של גזע.

שעות הייתי יכולה לרבוץ לי ככה.

אתמול ראיתי עץ עמוס וכבד מפרי, העץ נראה כאילו קורע ללדת ועוד רגע תהיה לו ירידת שמן זית.

קטפתי זית אחד ושמתי בכיס , אין לי מושג למה עשיתי את זה – זה לא שאני הולכת עוד מעט לסחוט ממנו שמן או להחמיץ אותו

לקחתי – כי ככה תחשק.

כי ככה אני עושה כשיש משהו שנוגע בי, אני צריכה חלק ממנו

אם אני בים – אני אקח צדף או אבן קטנה, אני קוראת לזה מתנה מהים ואף פעם אני לא שוכחת להגיד תודה.

גם כשהייתי בהודו , נפאל ותיאלנד – לקחתי מכל מקום אבן קטנה

זה לא שהאבן ההודית מיוחדת במינה, שיודעת לשיר איצ'יקידנה , אבן זו רק אבן !- לא ..זה ממש לא נכון..מי יודע כמה זמן לקח לאותה אבן להתגבש, להיות מה שהיא.

 כל אבן היא חתיכת היסטוריה, אם אני נוגעת באבן אני נוגעת בהיסטוריה , אני נוגעת בעבר כדברי הפתגם: "בלי עבר אין עתיד"

בטוח לא לזה התכוון הפתגם, אבל בשתיים לפנות בוקר לא תשפטו את התרגומים שלי לפתגם,נכון?

אני מסתכלת על הזית הבודד וחושבת עמוקות מה לעשות איתו , אם הזית היה מדבר הוא בטוח היה צורח עליי ללכת לישון כי אוטוטו בוקר ויום עבודה ושאני אפסיק לבלבל לו את הזית ואעזוב אותו במנוחה.

אני מסתכלת לי על הזית וחושבת לעצמי שזו יצירת פאר יפה של הטבע!

לא רק יפה – אלא גם חכמה!

הזית ביד שלי הוא כמו יצור חי , יש לו גרעין , ומהגרעין הקטן הזה יכולים להיווצר חיים חדשים של עץ!

נכון שזה מדהים?....כל פעם אני מרותקת מחדש מהיצירות החכמות של הטבע

ובכלל, בגלגול הבא, שזה בערך בעוד מאה שנה פלוס מינוס– אני רוצה להיות עץ זית!

(אלוהים- תרשום את זה לפניך)

הסוגריים הם בשביל אלוהים, אבל אתם יכולים לקרוא את זה

ביום חמישי אנחנו עולים לקבר

איזה משפט מוזר זה "עולים לקבר"...לא ראיתי שם מדרגות או משהו

לפני שהייתה מצבה והיה רק חול וחול גם בימין וגם בשמאל, כל מי שעבר שם אבן קטנה.

חבל שלא היה לי אז את גרעין הזית

ואולי לא מאוחר , כשכולם ילכו אני אטמין אותו מתחת לחצץ!

נו טוב, אני לא אעשה בלגן – אני אשים את הזית שלי מעל המצבה, במקום אבן.

אולי אני אשים גם אבן, כי אני מכירה את אמא שלי ....היא בטח תמלמל

לה :"יופי....גרעין של זית הביאה לי.... בטח בביקור הבא היא תביא לי גרעין של אבוקדו!"

השנה פיספסתי את כל סיכומי השנה, אין לי מושג מהו שיר השנה, או להקת השנה או מי נבחר לאיש השנה או אשת השנה.

זה לא כזה חשוב, אני הייתי עסוקה בסיכומי השנה שלי, אבל אם היו נותנים לי לבחור באיש השנה הייתי בוחרת בלולו!

אין ספק, לולו הוא  איש השנה שלי.  

לולו הוא הספר שלי, גם של אמא שלי וגם של אבא ושל חלק מהאחים ,  הוא לא כזה עילוי ומוכשר, אני חושבת שהוא יודע רק תספורת אחת , כי לפעמים יש לי תחושה שלאבא שלי ולי יש אותה תספורת..

נעים להסתפר אצלו ולפעמים כשיש לו זמן הוא חופף ומעסה לי את השיער ורגע לפני שאני  נרדמת ומשחררת נחירה הוא מעיר אותי בעדינות לכיסא התספורות.

בשנתיים האחרונות כשלאימא היה קשה להגיע אליו, לולו התחיל לספר אותה בבית שלה.

הוא היה מביא את כל ערכת התספורת שלו, כולל ספריי החלונות שהוא שידרג אותו לספריי מים , אני בטוחה שבמקור זה היה ספריי חלונות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה כשהוא הציע לאמא שהוא יבוא לספר אותה , אמא עוד הייתה רק עם הליכון בלי הכיסא גלגלים ,החמצן וכל האביזרים הנלווים.

הוא ראה שקשה לה, והציע את עצמו, ביקש שרק תרים טלפון –הוא יבוא

אמא התרגשה מהמחווה והתביישה להטריח אותו

היא יותר התביישה במחלות שלה – אז היא הסכימה.

עכשיו אני נזכרת בכל ההתנצלויות הקטנות שלה ,על שהיא חולה, על שהיא מקשה -  איך לא שמעתי את זה קודם...היא התביישה להיות חולה,זה העליב אותה

לולו, הוא איש קטן רזה ושחיף,  בראש יש לו שיערות ספורות , כדברי הפתגם: הספר הולך קירח.

יש לו מבטא מרוקאי כבד, כל צליל , כל הברה , כל משפט אצלו היא תזמורת אנדלוסית, חגיגת מימונה.

יש לי חולשה לאנשים עם מבטא מרוקאי – יש בזה משהו חם של בית, של מקורות , של משפחה.

מבטא מרוקאי מתוק לי כמו אגוז בתוך תמר

אנשים עם מבטא מרוקאי כשהם עצבניים, זה כבר משהו אחר – זה כבר וואווווו , זה כבר דומה יותר לפלפל חריף בעונה לא גשומה.

ללולו היה מבטא של אגוז בתוך תמר , כשהוא היה מספר את אמא  הוא היה משוחח איתה  

בחצי משפט עברית, משפט מרוקאי ופה ושם משתרברבת מילה בצרפתית או ספרדית – לא תמיד הייתי מבינה עלמה הוא מדבר, אבל מוצא חן בעיניי קוקטייל השפות.

הרבה פעמים הוא חייך את אמא

בזכותו היא נראתה מטופחת למרות כל החולי, וזה היה חשוב לאמא שלי

כל פעם שאמא קראה לו, הוא היה  מגיע עם כל ערכת הטוב שבו

אבא רצה לשלם לו יותר על הטרחה, על הנסיעה – הוא לא היה מוכן לשמוע ..

כשאמא נפטרה ניסינו להודיע לו, ולא תפסנו אותו ואולי היינו צריכים להתאמץ יותר

אתמול נכנסתי למספרה של לולו , הוא היה עסוק בלספר נער ואני זרקתי רק "היי" והתיישבי לחכות לתור שלי.

בחיוך תפוח בדבש שלו הוא שואל אותי מה שלום אימא

עם פרצוף תשעה באב שלי אני מוסרת לו שאמא מתה.

מסוכן למסור דבר כזה לספר מרוקאי מחזיק מספריים – מסוכן בהחלט.

הוא היה עצוב ובכאב אמר שרק בשבוע שעבר סיפר אותה

ואני בקול קטוע מוסרת לו , שבזכותו אמא הלכה עם יופי של תספורת לקבר.

הוא הצטמרר, לא כולם מבינים את ההומור שלי, אני צריכה להיות יותר עדינה

עצוב היה לו , עצוב באמת...הוא רק אמר שהייתה לי אמא טובה , הביא לי מגבת וכיוון אותי לעבר הכיור.

הוא פינק אותי בחפיפה ארוכה שהרגיעה וחייכה אותי וכמעט גילגלה אותי מצחוק , כי נורא רציתי לשאול אותו אם הוא מפנק אותי עכשיו בגלל שאני יתומה

אבל לא אמרתי !

אז בשבילי לולו הוא איש השנה , הוא דוגמה לנתינה

אני מבטיחה להמשיך להסתפר אצלו, למרות שלי ולאבא שלי יש אותה תספורת

פעם  הייתי בתפקיד המקשיבה , שומעת את מה שאמא שלי אומרת,מהנהנת ,מתעצבנת,צוחקת או בוכה – תלוי מה היא סיפרה.

וכמעט אף פעם לא משתפת את אמא שלי במה שקורה איתי באמת, לא הייתי יכולה להשתפך, לשפוך את הלב איתה

אמא הייתה רק אמא שלי

היא לא הייתה לי לחברה.

נזכרתי באחד המספידים עכשיו- הוא הילל ושיבח את אמא ויחס לה תכונות שלא היו בה , הוא כל כך הגזים שהוא אילץ אותי לנגב את הדמעות ולבדוק אם אני נמצאת בהלוויה הנכונה.

למה יש לאנשים צורך להלל, לשבח ולרומם את מי שהולך מאיתנו?

למה לא לזכור אותו כמו שהוא,עם הטוב והרע שנמצא באדם?

אני רוצה לזכור את אמא שלי , איך שהיא, כי רק כך אני יכולה לגעת בה.

כי רק ככה אני יכולה להמשיך להתלונן עליה.

שלא יהפכו לי אותה לצדקת גדולה, מלאכית , קדושה – היי, אל תהפכו לי אותה לבבא-אמא.

היום-התחלפו התפקידים

אני בתפקיד המפטפטת ואמא בתפקיד המקשיבה - דווקא עכשיו יש לי המון מה לספר לה,לשתף אותה.

לפעמים אני שואלת אותה שאלה

היא לא עונה

מעניין למה..

אני עונה לעצמי, ומייחסת את התשובה כאילו אמא ענתה.

וזה דווקא טוב, כי אם טעיתי תמיד אני אוכל להאשים את אמא שלי ושיחפשו אותה

הדיאלוג בייננו התחיל לפני כמה ימים, מעשה שהיה כך היה:

בשיחה עם האחים , השיחה התגלגלה לנרות נשמה , גם  כן שיחה..ובכלל השיחות  מוזרות , אנחנו מנהלים דיון מעמיק על מצבה , צמחים שיהלמו את המצבה ואולי כדאי להוסיף למצבה מערכת ישיבה ומזגן- סתם סתם..

התברר שכמה אחים מדליקים נרות נשמה על בסיס יומי

ויש שני אחים שמצאו נר נשמה שבועי –יש דבר כזה, נהייתי כבר מומחית לענייני שעווה ולא שעווה של הרגליים הפעם.

ואחות עצלנית אחת – מצאה מנורה בצורת נר שמתחברת לחשמל.

אני לא הרגשתי שום צורך להדליק נר, אז מישהו יכול להסביר לי למה שהגעתי הביתה ישר חיפשתי נר?!

הנרות היחידים שיש לי בבית הם נרות של חנוכה , ציחקקתי לי וניסיתי לחשוב מה אמא הייתה חושבת על זה , היה לה הומור טוב... היא הייתה מתה מצחוק !

ניסיתי להדליק , אבל פתאום נהייה לי עצוב מאוד – המעברים החדים האלה משגעים אותי.. כל כך התגעגעתי לאמא שלי, לאמא שלא תהיה לי ולאמא שלעולם לא הייתה לי

ובכלל התגעגעתי לספינג' ( לביבה מרוקאית) שלה, שלעולם לא יהיה לו עוד טעם כמו שהיא ידעה להכין..

נרות חנוכה עשו לי עצוב , אז עזבתי אותם.

פשפשתי בארון ומצאתי שקית של נרות קטנים ושטוחים , מהימים שהדלקתי אותם עם שמנים רחניים  שהיו עושים ריח טוב בבית אבל גורמים לי לכאב ראש נוראי.

מצאתי כלי הדלקתי את הנר ואמרתי רק – "היי אמא- מזמן לא ביקרת אצלי".

נעים היה לי להסתכל על האור המרצד ולהפליג במחשבות מוארות.

אהבתי להסתכל על אמא בזמן שהיא ישנה

הייתי יושבת ומסתכלת על הפנים שלה

ולפעמים היא הייתה משנה תנוחה ומסובבת את הראש , ולי היה משעמם לחכות בסבלנות עד שהיא תתעורר.

לא הייתי מעזה לעזוב את החדר , תמיד פחדתי שהיא תמות דווקא ברגעים שאני אעזוב את החדר בשביל לקנות שתייה או איזה חטיף במכונה שבולעת שקלים ולא מחזירה עודף!(בשבעה גילנו שזו הייתה חרדה משותפת לכול האחים- לא המכונה,אמא)

למדתי לסחוב איתי ספר בתיק , במקרה וישעמם לי מאוד.

לקחתי ספר שמזמן רציתי לקרוא אותו שוב, הקטעים בו קצרים וזה התאים לכושר הריכוז הלא מפותח שדיי אפיין אותי באותם הימים.

הספר שסחבתי בתיק נקרא: שלושה סוסים , של ארי דה לוקה.

יש קטע בספר שבו הוא כותב שהחיים של אדם נמשכים כמו חיים של שלושה סוסים

וחשבתי לעצמי שאמא לא תזכה לחיות שלושה סוסים.

היא בקושי חיה שני סוסים וסייח וגם בהם היא הייתה רחוקה מלהיות חזקה כמו סוס.

אני זוכרת שבאותם רגעים חשבתי לעצמי שאני רוצה לזכות ולחיות את כל השלושה סוסים , ולחיות אותם טוב, בבריאות, באושר

בשביל לחיות כמו סוס , אני מוכנה לעבוד כמו חמור.

אמא התעוררה ושאלה על מה הספר, התחלתי לספר לה על השלושה סוסים אבל היא שוב נרדמה. 

האהבה שלי לספרים נולדה מאמא, היא תמיד הייתה עם ספר ביד.

אני זוכרת סירים מבעבעים בגז, ואת אמא רוכנת מול הספר ובמקביל מבקשת מאחד הילדים לערבב את התבשילים , או להנמיך את גז כי היא ב"אמצע המתח".

"אמצע המתח" – צירוף המילים הזה תמיד יזכיר לי אותה.

אמא גם כתבה יומן ולפעמים היא הייתה מקריאה לנו חלקים מתוכו , כשהיה לה כבר ממש קשה לכתוב , אחותי הייתה כותבת את מה שהיא אמרה.

היא תמיד אמרה שכשהיא תמות נוכל לקרוא ביומן שלה , ועכשיו אני חושבת שהיא בכלל אהבה להשתמש במוות שלה עוד בחייה.

היו לה משפטים כמו:

"כשאני אמות תוכלי לצאת ככה!"- זה כשהייתי מחליטה ללבוש חולצה ירוקה תפוחה , מכנס אדום ואת נעלי הלכה הלבנות של שבת.

"מה את בוכה –אמא שלך מתה?" – כשהייתי באה בוכה ועצבנית כי הפסדתי במשחק חממות

אמא הייתה המרוקאית הכי פולנייה שיש!

היומן שלה לא ממש סיקרן אותי והקטעים שהיא בחרה להקריא לנו היו די שגרתיים ולא הכי מעניינים

אבל בשבעה  כל האחים חיפשו את היומן, הסתקרנו לדעת מה אמא כתבה עלינו.

השבוע האח הקטן מצא את היומן והקריא לי בקול חנוק קטעים מתוכו שהשאירו אותי שותקת ,עצובה ושמחה גם יחד.

וגם קצת כועסת

חבל שהיא לא אמרה לי מחצית מהדברים שהיא כתבה , הרבה דברים היו יכולים להיות אחרת ..

לא,אני כבר לא כועסת

זה הזמן לסלוח

ובכלל אני לא רוצה לזכור את אמא בהקשר של כעס, עצב או חולי אלא רק בטוב שבה.

בימים האחרונים הזיכרון הרדום שלי מתעורר מהקומה שהיה שרוי בו  –ואני נזכרת בכל כך הרבה דברים יפים..

אני רואה בהצפת הזיכרונות הזו -מתנה אחרונה  מאמא אליי

בשבועות האחרונים כשהמצב הורע וידענו שמפה אמא כבר לא תצא , לא עזבנו את המיטה של אמא .

בכדי שיהיה נוח ושלא ייווצר מצב שכולם יגיעו באותה השעה ,חילקנו את היום בין האחים ובלילה ישנה איתה סיטה, המטפלת הנפאלית של אמא.

סיטה הייתה קוראת לאמא שלי , "אמא", וזה היה מרגיז אותי...נראה לי שקינאתי בה קצת.

כשהייתי עם אמא, הייתי מדברת איתה המון, מדברת בשביל שנינו .

הייתי מנסה להצחיק אותה, או לפחות להעלות בה חיוך מה שהיה משימה בלתי אפשרית בתקופה האחרונה .

פעם היא הייתה צוחקת המון, היה לה מן צחוק מתגלגל,לפעמים הייתי צוחקת רק מלראות אותה.

כל פעם לפני שהייתי מגיעה אליה , הייתי חופרת בראש ומחפשת משהו שיחייך אותה, שימחק לה ולו לרגע את המבט העצוב שנדבק בה.

אתמול הבן הגדול, האופסי היקר שלי – בלע זבוב

זה לא שאין לו אוכל בבית , אבל הוא החליט שהוא צריך תוסף חלבונים ( אני מקווה שאותו זבוב לא ישב על איזה תוסף ג'יפה )

אז הוא בלע-ביג דיל,  כולנו בלענו חרק פה ושם

הבעיה שהוא התחיל להשתנק, לנשום בכבדות ולהתלונן שהוא עוד שומע את זמזום הזבוב

נתתי לו תה חם  בניסיון להטביע את הזבוב-לא עזר

לקחתי אותו למרפאה ובלי לחכות בתור הרופאה בדקה ונתנה הפנייה למיון

הבן ביקש שנחכה קצת, הוא מרגיש כבר יותר טוב, ואין עוד זמזום של זבוב והוא נורא רוצה לשתות ברד קר, יש לו תחושה שזה יעזור.

אני מאמינה לתחושות שלהם, איך אמא שלי הייתה תמיד אומרת...."אנחנו הרופאים הכי טובים של עצמנו"

אני מפשפשת בארנק ולא מוצאת אפילו זוז אחד בשביל לקנות לו את הברד שיקפיא למוות את הזבוב

לוקחת את הישרכארט של היקר (את שלי גנבו לא מזמן) מתקשרת אליו שייתן לי את הקוד הסודי שלו.

והבעל האסטרונאוט שלי , לא זוכר את המספר ומנסה לנחש צירופי מספר.

אחרי הפעם השלישית לכספומט נמאס והוא פשוט שאב ובלע לי את הכרטיס!

תוך פחות משעתיים

הילד בולע זבוב

הכספומט בולע לי את הכרטיס

מה עוד מצפה לי ביום הזה שרק התחיל?!

בדרך לאוטו אני מצחקקת לי , הבן שואל אותי למה אני צוחקת.

ואני בלי לחשוב ,עונה: סבתא תתגלגל מצחוק כשהיא תשמע שבלעת זבוב.

הבן שתק

גם אני

מוזר, אני עדיין מחפשת  דברים שיצליחו להצחיק ומספיק אפילו שיחייכו את אמא שלי.

בערב ראש השנה סיימנו את השבעה ונסענו לבית העלמין

בזכות החג קוצר לנו את פז"מ השבעה ביום אחד.

בבית העלמין היינו רק המשפחה הקרובה וזה היה כל כך אינטימי ונכון

לא כל כך נכון להגיד אינטימי כשיש עוד שישה אחים ולזה תוסיפו כלות, חתנים, אחיינים , דודים ,בני דודים ועוד כמה שאני לא מכירה.

ובכל זאת זה היה הרבה יותר משפחתי מהלוויה עצמה.

בטקס קצר האחים קראו שוב את הקדיש , עמדתי מול ערימת האדמה שהייתה מכוסה בגלגלים שחורים שהזכירו לי צמיגים , ועל הצמיגים בפרחים יבשים, חומים ומכוערים

עיצבן אותי שלא עלה לי בראש להביא לאמא פרחים טריים.

בעוד הם מתפללים אני עוקבת לי אחרי נמלה שטיילה לה על האדמה של אמא שלי.

כל כך הציק והעליב אותי שהנמלה הרשתה לעצמה להלך לה באין מפריע ואין לאמא שלי אפשרות לנער את הנמלה מעליה .

וגם לי אין אפשרות לזוז , כי עכשיו קוראים קדיש וצריך לכבד את התפילה

אז בכיתי לי בשקט – בגלל נמלה.

כל אחד בקצב שלו נפרד מחלקת הקבר חזרה לכיוון הבית , חוץ מהאחות הגדולה שנראה כאילו נדבקה לקרקע בלי רצון או יכולת לזוז ממנה.

היא הדאיגה אותי, גם בגלל העמידה המפוסלת וגם בגלל הקולות קינה השקטים וכמעט הבלתי נשמעים שיצאו ממנה.

לא יכול להיות שמיתרי קול אנושיים יפיקו צלילים כאלה, ואולי לאובדן יש מערכת מיתרי קול נוספת ?..

עצוב היה  לי על האחות הגדלה, אמא הייתה בשבילה אם, אחות וחברה .

האמא שלה היא לא האמא שלי.

יצאנו מאותו הרחם ובכל זאת לכל אחת הייתה אמא אחרת, ובכלל בשבעה גיליתי שלכל אחד  מהאחים יש אמא אחרת

אומרים שאמא יש רק אחת- פחחח, אחרי השבעה הייתי בטוחה שאיבדתי שבע אמהות

וזה יותר כואב מאמא אחת-  היו צדדים שלא ממש הכרתי בה ולעולם לא אזכה להכיר ואשמע עליהם רק דרך סיפורים וזיכרונות האחים.

כשאני מסתכלת על האחים שלי , אני יכולה לראות את אמא בכל אחד ואחד מהם, הם חתומים באמא

לאחד יש את החיוך שלה

ואחות אחת דומה לה במבנה הגוף

אחות אחרת ירשה את כל המחלות שלה- גם כן ירושה..

לאחד האחים יש עיניים דומות לאמא

ואיך אני חתומה באמא?..

מכרים את השיר סבתא בישלה דייסה ...הלכה לכה הלכה...ולרמה לא נשאר!

ואולי אמא שכחה לשים בי חותמת?

אז לא , יש בי חותמת חזקה ויפה ממנה ועם כל העצוב אני מבינה את זה רק עכשיו שזה טיפה מאוחר מידיי, או שלא מאוחר, אני לא יודעת ..ובכלל מה זה משנה

גם אני יכולה לראות שיש בי מאמא , אומנם השבעה והאחים עזרו לי טיפה , חידדו לי את הראיה שמאז ומתמיד לא הייתה החלק החזק שבי.

אז גם אני דומה לאמא שלי !!- זה גורם לי לבכות , אם לא הייתי כואבת כל כך , בטח הדמעות האלו היו דמעות של אושר

אחים חברותיים יש לי !

אין דרך אחרת להסביר את מאות המבקרים שהגיעו לנחם כל יום .

לפעמים הגיעו כל כך הרבה , שאחד האחיינים היה מלווה אותם אחרי שאמרו לו למי הם באו.

כל אח תפס עמדת ניחום: מרפסת קדמית,מרפסת אחורית,סלון, פינת אוכל..

העמדה הכי מועדפת הייתה מתחת לעץ הגויאבות ( אחרי שהאורחים ילכו אנחנו נתלונן שהם כיסחו לנו את כל העץ!)

כמות האנשים המרובה נובעת ממקומות העבודה של האחים :

אני עובדת בישוב  בדרום– מרבית התושבים הגיעו לנחם,חלקם התקשרו והיו גם כמה מברקים. חיממו לי את הלב ...

אחות מורה – הביאה את כל חדר המורים

אח ההייטקי – הביא את כל החנונים

אחות ערסית – הביאה את כל הכפרות

אח בעל עסק- הביא את כל המי והמי

אחות ,מפקחת במס הכנסה – הביאה את כל מס הכנסה באשקלון והבריחה חלק מהאורחים.

אבא- הרבה אורחים בגיל הזהב

דוד מאיר – אין לו אורחים, כל כך עצוב היה לנו בשבילו

הוא רב עם כולם, ורק עם אמא הוא היה מסתדר.

על כל ארגון השבעה חלשו שלושת הגיסות – פשוט מדהימות!

הן היו אחראיות על הקייטרינג , על הזמנות שתייה,פירות ופיצוחים לאורחים.

כל הנכדים ,אלה שכבר יודעים ללכת על שתיים ומעלה, היו אחראים על ההגשה לאורחים , ניקיון והכנת השולחן לאורחים הבאים

לנו האבלים , חל איסור מוחלט להגיש או להכין לעצמנו שתייה או אוכל.

ביום הראשון זה דווקא נחמד שמשרתים אותי אבל אחר כך זה די הרגיז.

אני זוכרת שהסתכלתי על כל האחיינים היפים שלי ובניהם שני האוצרות שלי , חשבתי לעצמי שאמא הייתה גאה לראות את הנכדים עכשיו.

ופתאום קלטתי שלא רק אנחנו אבלים , שגם הנכדים כואבים לא פחות, אמא הייתה גם סבתא אוהבת ..

לקראת עשר בלילה , הבית היה מתרוקן מאורחים ומשאיר אותנו עייפים על גבול  אפיסת כוחות.

ברגעים עייפים כאלו התחילו לעוף גיצים של מטעני כעס ותסכול בין האחים .

יצאנו מהשבעה הזו כששתי אחיות לא מדברות אחת עם השנייה

ועוד מקרה של אח ואחות – ברוגז.

כל כך מפחיד ...תוך פחות משבוע המשפחה מתפרקת לי ואין את אמא שתדביק אותנו חזרה.

אני ממש מקווה שהזמן ירגיע את האחים שלי, כי לאבד אמא  ולקבל "בונוס" משפחה מפורקת – זה כבר יותר מידיי.

אחרי ההלוויה נחתה עליי עייפות , רציתי להניח את הראש  ולעצום את העיניים לפחות לעשר דקות .

חלמתי על מקלחת, שתוציא מעליי את ניחוח בית העלמין ולהיכנס מתחת למיטה ולהתבכיין.

רציתי עוד לבכות, בכי פרטי בלי שותפים או צופים.

יופי לי, אז רציתי

כשהגעתי לבית ההורים , ראיתי שהחצר עברה שדרוג והפכה להיות סוכת אבלים

גם הבית עבר שינוי – כל התמונות ומראות הוסרו

הרגיז אותי שהסירו את התמונות , עם כל הכבוד  ויש לי כבוד לטקסים ולמסורת אני לא מבינה למה צריך להשאיר את הבית עירום מתמונות

הרי בבית של ההורים שלי לא תמצאו תמונות לא צנועות של קמא סוטרא אלא רק עבודות  מעשה ידי אמא ועוד תמונות מדהימות שאחי והאחיינית ציירו.

עכשיו שאני כותבת, אני שמה לב שאצל ההורים שלי אין תמונות קנויות ומוכנות ושאני ממשיכה את המסורת שלה בביתי שלי.

מדהים שזה צרם לכל האחים, וכשהבית היה ריק החזרנו את כל התמונות למקומם הראוי עם תקווה שהצד הדתי של המשפחה לא  יחשוב שצריך להסיר את התמונות ויכביד עלינו יותר מידיי.

כמה מילים על הצד הדתי במשפחה – אנשים מדהימים וחכמים, הם אלה שהתפללו ערבית ונשאו דרשות כל ערב של השבעה

הם גם אלה שהנחו אותו מה לעשות ואיך לנהוג במהלך השבעה

הקשבנו להם , אבל פעלנו לפי הרב המשפחתי שלנו – הרב נוח

"הרב נוח"  זה מושג  אין לנו רב כזה באמת , אבל השתמשנו בו הרבה בימי השבעה.

כשיצאתי עם שיער לח מהמקלחת  ואיזה דודה שאלה במבט מוכיח אם התקלחתי , עניתי לה שיש לי אישור מרבי נוח

וחוץ מזה אמא שלי הייתה אדם אסתטי ונקי, זה היה מעליב אותה אם אחד הילדים היה ג'יפה באבל שלה.

היו עוד מלא פעמים שנעזרנו ברבי נוח , ואני שמחה שכמעט ולא היו היתקלויות עם הצד הדתי , הם כיבדו את הדרך שלנו.

בלילה , כל שבעת האחים התארגנו לשינה

אבא ישן בחדר שלו , מלטף את הכרית של אמא ובוכה בעיניים עצומות – הלב מדמם מכאב  כשרואים את זה..

הדוד ישן בחדר המחשב, מה שגרם למחשב להיות מנוטרל בימי השבעה.

האח הקטן הביא את המחשב הנייד שלו עם האינטרנט הסלולרי , אבל לא היה מצב רוח והלו"ז של השבעה היה צפוף לאללה.

כל שבעת האחים התארגנו בסלון- חלק על מזרונים , חלק על הספות .

בפעם האחרונה שבו ישנו כל האחים ביחד תחת קורת גג אחת , הייתה כשהיינו ילדים –וזה היה מזמן.

הייתי בטוחה שאם אניח את הראש על הכר אירדם במהירות , אבל האחים שלי היו ערניים ונזכרו בחוויות ילדות שאמא הייתה בהם.

תענוג היה לשמוע את הסיפורים שלהם, חלקם היו מוכרים לי כרפרטואר  קבוע של המשפחה וחלקם היו חדשים לי .

היו סיפורים שגילגלו אותנו מצחוק, צחקנו כל כך חזק שהערנו את אבא ,

שנתן לנו פקודה : "לכו לישון כבר!!" , מה שגרם לנו לצחוק יותר בקול ולהגיש ילדים קטנים  וסוררים בבית ההורים.

לא הייתה טיפת עצב ברגעים אלה.

אני זוכרת שאבא שלי קם והסתכל עלינו בחיוך והטיף לנו שהשעה כבר ארבע בבוקר ואנחנו עושים רעש לדוד.

אבא"...אמרה האחות השלישית ברצינות תהומית "אתה יודע שאנחנו יתומים עכשיו?" – המשפט הזה פשוט הדמיע אותנו מצחוק.

"ואוו, ואתה אלמן!" המשיך אחד האחים לגרום לנו להתכווצות שרירים בלחיים.

באותו לילה לא ישנו, כל אחד מאיתנו הצליח לתפוס תנומה קצרה במשך היום שלמחרת.

בנוסף לצחוק היה בשבעה גם המון כעס ותסכול ועצב – הכל היה חזק  ומרוכז מידיי..