כבר כמה ימים שאני לא מפסיקה לחשוב,להרהר ולהעסיק כל תא בפנסיה במוחי האפרפר במחשבה על קליפת תפוז!.
מה לעשות .. יש כאלה שחושבים מחשבות עמוקות , פנימיות ורק אני עסוקה בקליפה , אבל לא סתם קליפה , אלא קליפת תפוז .
קליפת התפוז צובעת לי את הילדות בגוונים רכים של אור .
אני זוכרת את עצמי ילדה בת תשע או עשר , יושבת במדרגה שבכניסה לבית עם סל פלסטיק גדול ומרושת מלא בתפוזים שמנים וכתומים .
אמא שולפת תפוז מהסל , אוחזת בו בשתי ידיה ומקרבת אותו לאפה לפני שהיא נועצת בו את הסכין החדה.
אני לא יודעת למה המעשה שלה הזכיר לי תמיד את לובה הכבשה, זו הכבשה שכל כך אהבנו להאכיל וללטף , לשים לה רצועה ולטייל איתה , רק חבל שלא הצלחנו ללמד את לובה הכבשה לנבוח וזה לא בגלל שלא יכולנו או בגלל שלובה הייתה כבשה הלוקה בשכלה זה רק בגלל שלא היה לנו מספיק זמן והשוחט שההורים שלי הזמינו ללובה הגיע ולקח לנו את חיית השעשועים ושחט אותה כדת וכדין .
אני זוכרת את השוחט נושא תפילה לפני שהוא שיסף את גרונה , משהו בצליל של הרב נשא נימת סליחה ואולי בגלל זה הכעס שלי וההבטחה שלעולם לא אתן ביס בלובה נמוגה עד לארוחה של חג הפסח , כל כך סלחתי לרב שאפילו ביקשתי מנה נוספת .
אז כשאמא שלי אחזה את התפוז ונעצה בו את הסכין , הייתה בתנועה הזו הערכה ותודה לפרי שהחזיקה.
הסכין הייתה מסתובבת סביב התפוז ויוצרת רצועה ארוכה של קליפת תפוז שהשתלשלה בין ידיה של אמא ועוד רגע היא תיפרד מהתפוז , כמו תינוק הניתק מחבל התבור.
לרצועות האלה קראנו נחשים .
אני ואחותי היינו רבות מי תחזיק את הנחש הבא שאמא תחתוך , ורגע לפני שהיינו מפליקות אחת לשנייה אמא הייתה מצווה עלינו להכניס את כל הנחשים למים כי עכשיו היא תספר לנו סיפור מפחיד ולשם כך היא עיצבה מקליפת התפוז שיניים ודחפה אותם לתוך פיה , גם לנו נתנה חתיכה מעוצבת שכזו.
לראות אותנו עם קליפות התפוז המשוננות בתוך הפה, היה מגלגל אותנו בצחוק היסטרי , אני לא זוכרת אם אי פעם היא סיפרה את הסיפור המפחיד שהיא הבטיחה.
אחרי כמה דקות היינו מוציאות את הקליפה ומושיטת יד לאמא שתביא לנו פלח תפוז בכדי שנוכל לסלק את הטעם המר שיש לנו בפה מקליפת התפוז.
אחרי אכילת תפוז או שניים , אמא הייתה אומרת לנו להפסיק לאכול בכדי לא לפגוע לנו בתאבון של ארוחת הערב.
מצחיק– אני לא זוכרת שזה פגם אי פעם בתאבון המאוד מפותח שהיה לי וחוץ מזה לתפוז הייתה יכולת לחדד לי את הטעמים בפה , הכל היה לי יותר טעים אחרי התפוז.
אני ממשיכה להיזכר בקליפות התפוז, בריבה המדהימה שאמא שלי רקחה מהם, טעם שלעולם לא אזכה יותר לטעום.
לפעמים אני קונה קונפיטורת תפוזים בשביל להיזכר בטעם – אין בה להשוות ..
אני נזכרת בריח של אמא שלי – אמא בניחוח תפוז ,התגעגעתי לניחוח הזה!
שבוע לפני ראש השנה ציינו שלוש שנים למותה של אמא.
הייתה אזכרה , הייתה עליה לקבר – הכל כדת וכדין וכל כך לא אישי וכל כך סתמי.
אז אני עושה לי אזכרה משל עצמי – אז השנה אני אזכור את אמא בניחוח תפוז!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
