אני מריחה את החורף.

בשמיים כשישים גראדים מעופפים כלהקת ציפורים נודדות , תוסיפו לזה כמה רעמים של כיפת הברזל ועננה שמנמנה ואפורה מלאה בגשמי דאגה,חרדה ותסכול והינה קיבלנו חורף דרומי טיפוסי.

קמתי הבוקר עם מצב רוח חורפי, לא כל כך התחשק לי לצאת מהמיטה ולרגע שקלתי להתפנק לי ביום חופש ולהתחרדן מתחת לסדינים ואולי לנסות לקרוא ספר , המון זמן לא קראתי ספר טוב שהשאיר בי טעם של עוד , ספר שטומן בי מחשבות עוד כמה ימים אחרי שסיימתי אותו , כל כך מתגעגעת להרגשה הזו ( למי שיש שם לספר כזה טוב – אשמח להמלצה).

הרעשים הרועמים והחלונות הרועדים הבהירו לי טוב מאוד, שאין סיכוי ליום חופש רגוע ועדיף כבר לצאת לעבודה.

הכבישים כמעט ריקים.

הרמזורים דווקא בשביל להציק משתהים על הרמזור האדום , אני יודעת שהם לא עושים את זה דווקא בשביל להציק לי , אבל ההמתנה לרמזור הירוק כל כך ארוכה ומורטת עצבים , אני רוצה להיות בתנועה , לצאת כבר מהעיר ולהגיע לעבודה ולשתות לי קפה בנחת.

יצאתי מאשקלון והגעתי למקום העבודה שלי שנמצא בחוף אשקלון – זה הרגיש כמו לצאת מן הפח אל הפחת.

פה הילדים נשארו בבתים.

הבומים נשמעים כאן בהרבה יותר חזק

ועכשיו שמעתי שהמושב השכן קיבל פגיעה ישירה בבית

פתאום מתחשק לי לחזור שוב הביתה, חבל שלא לקחתי לי יום חופשי, הייתי שמה אוזניות או אטמי אוזניים וקוראת לי איזה ספר טוב , אני מוכנה להתפשר גם על ספר רדוד , העיקר להתנתק מהמציאות הרעשנית הזו.

הבן הגדול מתקשר ושואל לשלומנו , אני מאמצת את הקול הקליל שלי ומדווחת לו שאין לו מה לדאוג , הבן נותן לי פקודה לשמור על עצמי , מתוק שלי – עוד לא סיים את קורס הקצינים וכבר נותן פקודות!

בסוף החודש הזה הוא מסיים את קורס הקצינים והבן הקטן יהיה באותו שבוע בגדנ"ע, מה שאומר שרק אני והיקר נהיה בבית – כיפק היי!! , יהיה דיסקו.

אני כבר הכרזתי שאני מסתובבת בבית רק עם תחתונים

היקר הכריז שהוא יסתובב בלי