אני: אני רוצה 19 אינץ'.

הוא: תשכחי מזה!!, מה רע ב-17 אינץ'?!

אני: קטן לי מדי.

הוא: טוב..נראה מה אפשר לעשות.

אני: אם כבר 19 אינץ', אני רוצה אותו שטוח!

הוא: מה?!,את לא חושבת שאת מגזימה?

אני: מה איכפת לך!, כל אחד והסטיות שלו!

השבוע אני אקבל מחשב חדש לעבודה, הויכוח היה על המסך כמובן.

זה היה ויכוח מצחיק בטירוף!- זה התחיל בדיאלוג, אבל בגלל הצחוק הרעשני שלנו הצטרפו במהרה עוד כמה - ממש אורגיה של צחוק (איזה כיף זה היה!).

זו רק התמצית מהשיחה, לא יכולה לכתוב את הכל כי....כי אני מתביישת( אני יודעת בדיוק מי צוחק עכשיו!).

בשביל האיזון, תמיד חייב להיות מישהו שיצליח למחוק את החיוך מהפנים. 

יש מישהי, עם פרצוף מלפפון חמוץ קבוע, זרקה לאויר רק את המשפט: "את מפרלטתת".

משפט כל כך קצר שהכיל בתוכו: ציניות,רוע,צרות עיין.

היא כל כך עיצבנה אותי,הרגיזה אותי.

לא נשארתי חייבת , החזרתי לה תשובה מלאה ממולחת ושנונה, התשובה שלי היתה:"נכון".

אבל המלפפון החמוץבמלח, הצליחה להשאיר לי טעם מר בפנים.

דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי הביתה , זה לפתוח מילון (יאמר לזכותה!,ועל הדרך עוד נקתי את האבק שהצטבר עליו).

ליד המילה פלירט - כתוב בסוגריים במילון,ראה עגבים ( אמל'ה מתחיל להדאיג)

ב"עגבים" ( באותו טור היתה גם את המילה עגבת-מפחיד!) היה רשום שזה מי שמשתדל לעורר תשוקה,מאהב.

נשארתי מבולבלת...

אני מודה, בהרבה שיחות שמנהלת מכניסה את מומנט הסקס והמין - במידה (אני חושבת). השיחה עם זה תמיד יותר מצחיקה,מעניינת,מעוררת..אין בזה רע!-נכון? (הצליחה להשאיר אותי חסרת ביטחון-המלפפון!).

אז המילה פלירט לא מתאימה לי!

אני לא משתדלת לעורר תשוקה- אם זה קורה על הדרך בשיחה, שיהיה!, למה לא?-בכיף!

אני לא מאהבת- רק מילים, טובה בפה - הכוונה למילים!!

וחוץ מזה- קבלתי מה שרצתי (כמעט), 17 אינצ' שטוח! 

מחר אני בחופש!!!

איזה כיף לי!!

כבר בררתי את כל הפרטים: כניסה לקאונטרי חד פעמי 50 ש"ח (לא יקר) כולל ג'קוזי סאונה ובריכה, אולי אני אתפנק גם בליטוף גב. 80 ש"ח המסאג'.

היקר אמר שחבל על הכסף, בחינם הוא ילטף לי את הגב. הוא סתם מבטיח!, אחרי חמש דקות מאסג' אני זו שעל הגב!

 אבל פני כן יש לי כמה סידורים קטנטנים.

ב-8:25 ( אף פעם לא הבנתי את ה-25, אי אפשר לקבוע לוחצי וזהו!, במילא הם אף פעם לא מדייקים!) תור לרופא עניים - דוחה כבר המון המון זמן, נגמור עם זה מחר ודי.

אחזור הביתה בלי האוטו - תמיד חצי עיוורת בגלל הטיפות השורפות.

אנוח מעט -לפחות שעתיים.

אחזור לקחת את האוטו

אלך לפלאפון -להחליף סוללה

אלך לבנק -לקחת רק את השיקים

 אכין צהרים

אקח את הקטן לקראטה

את הגדול לאורתודנט

והקאונטרי- ישאר בנתיים בגדר פנטזיה. לפחות אני יודעת כמה זה עולה!

המסאג'- אסתפק בחמש דקות שיש.

אוהבת אתכם  

את תמיד מספרת לי רק דברים עצובים

אלופה בלרוקן אותי מבפנים.

אבל אני דווקא

גם קצת בשביל להציק

הופכת את העצוב שלך - למשהו מצחיק

הרופא הוסיף לי המון כדורים...

ואת ה-22 מ"מ - מתי הוא אמר לך לקחת?

הלחץ דם מרקיע שחקים..

רואה- אפילו את הדם את מצליחה להלחיץ!

את בקושי באה לבקר..

למה?, רק לא מזמן היית אצלי,אחרי החתונה-זוכרת?

את סתם מגזימה!

נכון,צודקת- הפעם האחרונה הייתה לפני 12שנה,בברית של עומרי.

מה איתו- מה הרופא אומר?

בסדר

והכליות - באותו מצב?

כן..בסדר.

משהיית קטנה,תמיד היית מרוחקת ממני-למה?

(את באמת לא יודעת?)

אף פעם לא נתת לי חיבוק או נשיקה-למה?

(את באמת לא יודעת?!)

יאללה אמא אני חייבת לעוף - הקניות באטו.

היום בפעם הראשונה , אחרי יותר מעשרים וחמש שנה- נתתי לאמא שלי נשיקה.

אפילו בחתונה,בשביל התמונות -לא הייתי מוכנה לנשיקה.

 זו לא נשיקה של אהבה, זו נשיקה של קבלה,של סליחה. זה המון בשבילי.

היה בכי,היה קשה- אני לא מצליחה להפסיק לבכות.

בכי משחרר כזה,אבל עדיין טעון.

המקום הזה נתן בי את הכח והיכולת- לתת לאמא שלי נשיקה.

אני כל כך מפחדת לשחרר את הקטע הזה,מרגישה חשופה,עירומה- אבל בכל זאת רוצה.

רק בקשה אחת לי אליכם - אל תשאלו מה הביא למצב הזה,לזה עדיין לא מוכנה להיחשף-אם בכלל.

צריכה רק את החיבוק והאהבה והאנרגיות הטובות הזורמות מכם.

(אחי השבעי..אתה לא עונה בפלאפון.....נתקתי אותי מהמועדפים אצל אבא,סלח לי אחי הקטן אני יודעת שאצלך אמא נתפסת לגמרי אחר- אל תשפוט אותי,אני אלופה בזה בעצמי)

תגלית!

אני ארבע שנים  מתגוררת בבית הזה ואף אחד לא סיפר לי שיש לי בריכה!

אז קדימה!- שימו בגד ים ( או שאתם מעדיפים ערומים..), אתם מוזמנים לבריכה שלי!

היי היי- לא להתפשט עדיין !

תנו לי זמן למצוא אותה- אני כמעט בטוחה שהיא ישנה!

אני עוברת על החשבונות - איכס לי!,מעדיפה כביסה ואפילו להצמיד אלי סמרטוט. בגלל מצב ה"חרבנה" אני שמה לב יותר למצב החשבונות.

פעם,בימים הטובים ההם, הם אפילו לא היו זוכים להיפתח, ההוראת קבע שילמה אותם ובזה נגמר העניין.

אבל היום הם זוכים לתשומת הלב המירבית - וזה דווקא לטובה!

עובדה!- גילתי שיש לי בריכה!

פתחתי את חשבון הארנונה והמיים - עשה לי חום!, או יותר נכון "מיים בששון"!

הם רשמו צריכה של 287 קוב!- הם נורמלים?, אין סיכוי,אלא אם כן יש לי בריכה.

והמיים כל כך יקרים - אנחנו עוברים לשתות מיץ.

 רק לידע כללי: עלות קוב מים , התעריף הגבוה (כי בכל זאת יש לי בריכה) 6.516 ש"ח.

הולכת לבדוק את שאר החשבונות.

מי יודע....בסוף עוד תקראו לי שרי- שרי אריסון! 

קבלו בצהלולים ובריקודים - את פוסט ה-50 , או בלשון ישראבלוגית של שדות- עשירית ה-תק!

האמת...

לא הפוסט ה-50 עושה אותי מאושרת

ואפילו לא כמות הכניסות- הכניסות אליי הכוונה!( זה עדיין נקרא כחול!- לא משנה..)

בהתחלה היתה לי פזילה רצינית לצד שמאל של המסך- הייתי בטוחה שהמונה נתקע, לא זז..אז על מה אני משלמת פרו?.

אהבתי את הסטיסטיקה, שמראה את כמות הכניסות באותו היום.- אתם לא יודעים איזו מאושרת הייתי (תקופה דיי ארוכה- ממש בלונדה לפעמים)כשכל בוקר פתחתי את המחשב וראיתי כניסה אחת!, ואוו,חשבתי לעצמי,יש קורא שלא מפספס אפילו בוקר אחד אתי!- עד שקלטתי ש"הכניסה" הזו היא מהמחשב שלי.... 

הייתה מוזרה לי גם השפה- הקודים היחודיים לבלוג כמו:

ראשונה שולטתתתת - רק שתדעו שזה מאוד מבהיל כשאומרים את זה לבלוגר חדש!

כשקבלתי את ה-חחחחחחחח הראשון - חשבתי לעצמי שהאצבע של המגיב נתקעה בחית ואיזה מזל שלא נתקעה בזין (הכוונה לאות) - כי באמת זה היה חחחח גדול!

והמואאההההה - לא הבנתי בכלל, עד שרונית הסבירה לי שזה צליל של נשיקה!

אבל היום, שכבר ממש ותיקה (שלושה חודשים!) אוהבת את המקום הזה מסיבה אחת - והיא אתם, הנמצאים מהעבר השני,אבל איכשהו הצלחתם לחדור לחדרי לבי.

איזה יום מוזר הזוי .

בעבודה לא עשיתי כלום - היום אני מקבלת שכר על כלום של עשייה!

לא בא לי לעבוד! - קורה, לא?!

באמת שניסיתי - באתי במטרה לעבוד, מלא עבודה על השולחן - מחכה רק לי, אף אחד לא יעשה אותה במקומי - ממש כמו הכביסה!

איזה חמש דקות אני קוראת איזשהו חומר, ממש פיסקה קטנה - ולא קולטת כלום,נאדה,ממש סתימות שכזאת.

המצב התחיל להדאיג- כשהתחלתי לסדר את המגרות של השולחן!

מי נוגע בהם בכלל?!- אבל גלתי שיש לי שני שדכנים ומלא מלא עטים-ממש אוסף!( יש לי בעיה עם עטים - הם פשוט נדבקים אלי. לוקחת עטים מאנשים אחרים- אני בתהליך גמילה).

אז החלטתי "לקפל" את עצמי החוצה - במילא לא מועילה היום!

הודעתי שיוצאת מוקדם, שאלו אם אני חולה ואם הכל בסדר( שאלו  בדאגה עם כל הלב). אמרתי שפשוט לא זורם לי..הולכת!.

אנשים לא אוהבים את הגישה הישירה, אז קבלתי תשובה כמו: נו רמה... תהיי רצינית (ואני רצינית), את לא יכולה ללכת ככה סתם, את צוחקת,נכון?.(ולא צחקתי).

הבטחתי שחוזרת בערב- אוף לי!

פעם הבאה משקרת!! ( חברה טובה אמרה לי, שיש בי נאיביות הגובלת בפיגור קל- לא מסכימה! , וחוץ מזה כשאני משקרת אני ישר מסמיקה- לא אוהבת את התחושה הזאת!) 

אז עכשיו אני בבית - ככה באמצע היום, שקט מסביב - וזה נחמד לי!!!

אחרי שהבנים יאכלו - הולכת לפנק את עצמי!

משהו שרוצה לעשות כבר המון זמן!

מפנטזת על זה!

אני הולכת לישון צהריים!!

יאללה ביי - אוהבת אתכם!

לפעמים יש לי תחושה שהחיים שלי מתנהלים בשני מסלולים.

האחד- שמתכננת לפרטי פרטים.

השני - מישהו למעלה מזיז לי כמה חוטים.

אתמול, דווקא ביום הנישואים -היה אחד הימים האלו.

קמתי בבוקר עם תחושה נפלאה, כולי חייכנית וקופצנית, מלאת אנרגיה.

שום דבר לא הכעיר לי את מצב הרוח - לא התנועה הסואנת, לא הנהגים העצבנים ואפילו לא הפלאפון שצילצל בלי הפסקה.

הייתי רק אני והשיר שהיקר שם לי בתוך הדיסק :

"כל מה שתרצי מה שתבקשי

בכל כוחי אעשה בשבילך

שבוי בקיסמך רק תלחשי

 כל מה שתרצי אעשה בשבילך...

 לילה עייפים את מתעקשת יוצאים,

 את מתלבשת איך את עושה את זה

איך זה פתאום הישלת מעלייך את תלאות היום

אם ילדי שרק עכשיו נרדמו

אשה עובדת שרק לא יפטרו

אני גמור ממרדף החיים

 לך יש זמן לעסוק בכשפים.

כל מה שתרצי….

שערך המבושם בקוקוס משכר

 מטה מיומן שפתיים מצייר

 רוח אביב על גופך עכשיו

וכמו פעם אלייך שב

כמו אז בבית ההורים

חיוך ענקי במלוא הפנים

חוצה דרכים חוצה שנים

 רוצה לעוף בין עננים

 אני מחזיק בך ואני רוצה

לא משנה לי היכן נמצא"

הרגשתי כל כך טוב, כל כך מאושרת, כל כך שמחה במתנה הנפלאה- החיים.

בדרך לעבודה קיבלתי לעצמי החלטה - לקצר את היום בעבודה, להספיק לקנות מתנה ואפילו לפנק את עצמי במנוחת צהריים (איזה כיף זה לישון צהריים...)

בעבודה - הכל זרם פיקס!

ב-14:00 התחלתי לסגור את המשרד,כבתי את המחשב, את המזגן וממש לכיוון הדלת- הטלפון מצלצל.

אני מהססת- לא רוצה לענות...אבל מוסר העבודה שטבוע בי הרים את השפורפרת (טעות).

נציג ממשרד הדתות בדרך אלי - ביקור בבית העלמין לאישור תקציב ( ידעתם שיש תקציב גם לבית העלמין?!).

אני עם פה פעור, רק חסר שיצא לי ריר- לא מבינה מה רוצים ממני.

אני מסבירה לאדון מהעבר השני - שזה לא התחום שלי ( אני בתחום החי והצומח, הדומם שייך למישהו אחר!)

אבל אותו זה לא כל כך עיניין - מישהו צריך ללוות את האדון שיגיע, לבית העלמין!!

מרימה טלפון בהול, למישהו שמבין יותר ממני בענייני קברים.

מקבלת תשובה מעצבנת של:"אהה רמה, זה פרח לי מהראש...לכי איתו ותדאגי שלפחות יאשר את התקציב לשירותים!".

 איזו עצבנית הייתי...שונאת לעבוד ככה!,רגילה להיכנס למים עמוקים ודיי מצליחה לא לטבוע.אבל לא ככה!

חוץ מזה היום זה יום הנישואים שלי- ודבר האחרון שבא לי לעשות זה ללכת לבית העלמין!.

אין לי אמונות תפלות, באמת שלא!- אבל תודו שזו לא התחלה ממש מוצלחת..

מגיע בחור דתי, שהבין שאני זו המלווה אותו - מרים רק גבה.

הרמת הגבה הזאת - זה כל כך מתנשא, הביטחון שלי באותו הרגע נמוך יותר מים המלח!

גם לא מתמצאת בחומר וגם הרמת הגבה הזאת - דיי תיסכלו אותי.

אבל ההצגה חייבת להימשך...

קבענו שניפגש בבית העלמין, לא רוצה לנסוע איתו, הייתי צריכה את העשר דק' נסיעה בשביל לאסוף את עצמי.

הגעתי לפניו, מוכנה ל"קרב".

והאיש רק פצח את פיו - ישר נחת עליי הרוגע.

איזה קול מדהים!, אני לא זוכרת אפילו איך נראה הייתי מהופנטת מהשפתיים שלו.

ושפה עברית כל כך עשירה - שפת אבשלום קור כזאת.

ובכלל- איש נעים הליכות.

רק חבל שהשאלות ששאל ממש לא נעימות,שאלות כמו: כמה נפטרים בשנה, כמה קבורות בלילה והאם לדעתי זה מצדיק הקמת שירותים המצריך בור ספיגה מערכת ביוב...( דחילק!! - היום יום נישואים שלי לא רוצה לדבר על בור ספיגה!!)

אבל את המחשבות שומרת לעצמי.

אחרי ששמעתי את הקול המדהים שלו, הבטחון חזר למימדיו הרגילים.

בצורה שקולה ומקצועית מסרתי לו את הנתונים.

לא הלאה אתכם בפרטים - בשורה התחתונה, הוא ימליץ על שירותים. 

ממש יופי לי- זה עשה אותי "ממש מאושרת"...

מחר חוגגת 14 שנות נישואים.

ותמיד לפני אני עושה לעצמי "כיפור" ( בלי הצום!) בראש - חשבון נפש של טוב ורע. 

14 שנים!!...ואוו זה המון - כל הכבוד לנו. זוכרת את זה כאילו רק אתמול עמדתי מתחת לחופה, כלה חתיכה בשמלה לבנה מפוארת ,עם תסרוקת ממש מפגרת!- הדביקו לי מין פרח כזה גדול על הראש- אני לא מבינה איפה הראש שלי היה שהסכמתי לזה!.

והיום.. אחרי 14 שנים נוספו 10 ק"ג - נו טוב, על מי אני עובדת! - 15 ק"ג נוספים (אחד לשנה הבאה!!),כבר לא חתיכה אבל עדיין אישה יפה - לא שויצרית,באמת,כך אומרים וכך מרגישה.

והחיים...ממש גן של שושנים - עם הקוצים!

הרבה אהבה צחוק ושמחת חיים יש בנישואים שלנו, לצד עוצמות חזקות של כאב צער ובכי.

היו תקופות של  "דיי מפרקת את החבילה" של "לא יכולה יותר"- הרגשתי חנוקה ומוגבלת במסגרת שנקראת "נישואים".

והיקר (כל כך אוהבת אותו על זה) לא ויתר עלי.

מודה (אבל רק כאן) - הוא יותר חכם ושקול ממני. אני דיי "קפיצית" בחשיבה -אבל נרגעתי עם השנים.

והנישואים העניקו לי את המתנה המופלאה של החיים- את הבנים שלי!

שני הבנים היקרים שלי, יצירת הפאר שלי - דומים לאביהם כשתי טיפות מיים - ממש מרגישה פונדקאית לפעמים!

והיקר והאהוב שלי- אחרי 14 שנים עוד אוהבת אותו באמת. לא בעוצמה של פרפורים והתרגשות. אהבה אחרת, אהבה עם עוצמה,עם ביטחון.

הוא הכי מכיר אותי בעולם.הכי יודע מה מרגישה לפני שפותחת את הפה .

אוהבת את השיחות שלנו לתוך הלילה.

אוהבת את הקפה המשותף אחרי העבודה.

אוהבת את המבט שלו- שנותן לי להרגיש מיוחדת.

קצת בוכה עכשיו, לא בגלל שעצובה,רק פתאום מבינה או נזכרת כמה מיוחד הוא בשבילי.

מחר נחגוג ביחד את הנישואים - בדרך המסורתית שלנו.

נצפה בקלטת החתונה,נמנה את הזלי"ם ( עצוב- משנה לשנה הרבה "זכרונם לברכה"), ועל הדרך "נהרוג" איזה דוד שבטוח חי ונושם אי שם בארץ.

והילדים יתגלגלו מצחוק על הפרח שיש לאמא שלהם על הראש.

וכל המשפחה תלך למסעדה- לא מפוארת.

אווירה טובה - אווירה של אהבה.

רוצה לאחל לנו רק דבר אחד- ששנת הנישואים הבאה תהיה כמו זו שחלפה, ואם יש לו זמן לההוא במרומים,אז שתהיה טיפה יותר טובה.

כל הבוקר הרגשתי חלשלושה, ממש נוזלית שכזאת.

הדיבור היה איטי, הליכה מרחפת.

אני לא זוכרת איך הגעתי לעבודה, וזה הכי הדאיג אותי כי אני באמת נהגת זהירה. לא זוכרת את הדרך.

התחלתי להבין שמשהו לא בסדר אתי כשהתחיל התקף האפצ'י!

כשאני מתחילה להתעטש אני לא מצליחה להפסיק - וזה כל כך מעייף.

והאפצ'י שלי הוא לא קטן שקט וחמוד, אני פשוט צורחת אתו!

אני גם לא יכולה לשבת ולהתעטש - אני חייבת לעמוד לרקוע ברגל ואז להתעטש - ממש דרמתית אני לפעמים!

אני יודעת שזה נקרא קצת מצחיק - גם אני צוחקת עכשיו, אבל אחרי התקף התעטשות אני מותשת. העניים דומעות ,האיפור נמרח ( והתאפרתי ממש יפה היום ), האף נוזל מיימי - לא משהו צמיגי ( בהתקפים קשים - האף גם מדמם) ואת כל זה מלווים כאבי ראש איומים.

כל זה לא כל כך נורא, אם אין אף אחד בסביבה שרואה אותי מקפצת וצורחת על האפצ'י.

ודווקא היום...דווקא היום היה  לי שותף ל"חוויה".

ואותו האיש הוא נותן שרות בעבודה. אני לא סובלת אותו והוא לא סובל אותי מהפגישה הראשונה.

כשהתחיל ההתקף הוא פשוט התגלגל מצחוק , גם אני צחקתי ועוד הצלחתי להוציא משפט בין לבין: "דיי( הפסקה של שתי אפצ'י) זה  ל(אפצ'י)א  מ..( האפצי' נתקע) צחיק!"   

אבל כשזה החמיר והתחלתי לבכות ( מזה פאדיחה..) הבחור לא ידע מה לעשות עם עצמו!!

ביקש סליחה שצחק, הביא לי מיים, הושיב אותי, ביקש שאגיד לו מה לעשות!!

ואני... מה יש לי להגיד חוץ מ..אפצי'!

וההתקף כמו שהתחיל כך נגמר, אין לי הסבר לזה.

איש השרות התקשר לפני שעה לשאול אותי מה נשמע, זה חימם לי את הלב.

יכול להיות שמחר נתווכח ולא נסכים עם כלום - אבל בפנים הוא ממש איש טוב.

לא נראה לי שהוא קורא את זה, אבל בכל זאת רוצה לומר לו תודה.