הזר גדול עגול וכבד.

אוףף- הריח של הברוש חונק אותי

טוב- תפסיקי לקטר...

ביקור נימוסין וגמרנו

הם לא מפסיקים לדבר

וכואבות לי הרגליים

סתומה שכמוני..דווקא היום אני עם נעלי הדאווין

אבל זה לא היה צפוי..

ועכשיו גם הידיים כואבות לי

אני מאלצת את עצמי לשחרר את האחיזה

ולשחרר את האצבעות מהוורד המסכן

שבהיסח הדעת תלשתי לו את כל עלי הכותרת

סעממק..עכשיו הבטן מתכווצת לי

אני חייבת לשבת

"אפשר לשבת פה"?-אני שואלת

התעלמות מוחלטת ממני

אז התיישבתי לי על ספסל האבן

אחחח- עכשיו קר לי בעכוז

"בית יפה בנו לך"..אני מנסה לנהל שיחת חולין

עדיין מתעלמים ממני

"כמה צמחי קקטוס שתלו לך..יותר מידי קוצים

דווקא הולם אותך – לפעמים גם אתה היית קוץ-פוץ"

שתיקה

" סתם..לא באתי להעליב

אבל אתה מכיר אותי,אני מגעילה כשכואב"

יתקדש...

טוב..אני חייבת לזוז

הצטרפה לך שכנה לחלקה

ואני מצטערת..

הזר הזה הוא לא בשבילך

אבל הינה- אני אתלוש לך ורד

יודע מה..קח שתיים

עשית לי כבר אדים במשקפי השמש

ובגללך הרסתי את הזר

אז אני זזה

ביי חבר יקר

היה נחמד לשוחח איתך

למרות שהפכת להיות כזה שתקן

היא  הצליחה לדגדג לי את האצבעות לכתיבת הפוסט הזה, לפתוח לי את הנחירים ולהיזכר בריחות רחוקים...

אני ילדה בת 12 – קטנה שברירית ומתוקה.

לגבי הקטנה- לא כל כך מדויק...

אני ואחותי מסתכלות דרך החלון על הגשם שלא פוסק לרגע.

אחותי , בתפקיד החזאית, מדווחת שאחרי שהענן האפור השמן יתרוקן – תהיה הפוגה.

וכמו דני רופ, היא תמיד מתרצת וטוענת להגנתה שהיא לא אשמה שהענן התחבר לענן אפור שמן אחר.

כשהגשם נחלש אנחנו ממהרות להחליף את נעלי הבית המשובצות בנעלי "גולדה" המכוערות שלנו.

בריצה אנחנו יוצאות לשכונה , מלוות בצעקה של אמא שלי הפוקדת עלינו לקחת מעילים.

אני חנונה- חוזרת לקחת מעיל,פקודה של אמא זו פקודה.

ואחותי- סרבנית פקודה ועוד מרשה לעצמה לצחקק בלעג.

וכמו פטריות אחרי הגשם יוצאים כל ילדי השכונה.

כשאני חושבת על זה עכשיו,זה מדהים! – אף פעם לא קבענו שעה או מקום,ובכל זאת יצאו כולם בערך באותו הזמן.

בחבורה מתנהל וויכוח סוער: מה כדאי לעשות קודם:

לקטוף את הגויאבות של פרידה השכנה, או לנסות שוב את מזלנו עם הקלמנטינות של וייצמן – בפעם שעברה הוא רדף אחרינו עם מקל ההליכה שלו וצרח עלינו מילים כמו: חולגנים,חולגנים,פיסטמייאטה ..

מפחיד היה אותו ויצמן חוליגן – לא היינו מתעסקים איתו, אם לא היה לו בחצר עץ קלמנטינות עמוס בפרי.

ריח פרי ההדר אחרי הגשם, השכיח מאיתנו את הפחד – אנחנו מרימים את הגדר ועוזרים לצורי הקטן להשתחל פנימה.

צורי הקטן פותח את השער ואנחנו מסתערים על העץ- קוטפים מכל הבא ליד, לא מפונקים.

הידיים כבר ירוקות ודביקות מקליפת הקלמנטינות והריח החזק של האדמה הרטובה ומיץ הפרי זכור וחרוט במוחי אפילו עכשיו.

את צורי הקטן  אנחנו משאירים לשמירה ליד השער.

שריקה אחת שלו – כולנו יוצאים בריצה ושומעים מרחוק את ויצמן צועק: חולגנים חוליגנים..

אנחנו לא מפסיקים לרוץ עד שמגיעים לגבעה שלנו.

היום "הגבעה שלנו" היא שכונת וילות מפוארת – פעם היא הייתה גבעה מלאה עצי דומים ,צפופה בפרחי בר.

בחורף הגבעה הייתה מכוסה בחרציות בגובה של צורי הקטן.

שם,על הגבעה הזו

החזקתי ידיים לששון הארוך

נישקתי בפעם הראשונה את עופר הדבוז- נשיקה ראשונה מגעילה, עם המון המון רוק.

וצורי הקטן שלנו – יישאר תמיד קטן.

שנתיים אחרי נהרג בתאונת דרכים,והחבורה התפזרה, התפוגגה לה.

משחקים תופסת ברחבי הבית,רק בגלל שצבטתי אותו בישבן – והוא מכריז שהוא חייב להחזיר לי צביטה בפטמה.

אני לא יכולה לנשום- בהתקף של צחוק מבקשת ממנו "פוסה".

הוא טוען שאני רצה מצחיק ונותן הדגמה גרועה המצחיקה את הילדים, שמאשרים פה אחד כי כך בדיוק אני רצה.

הם סתם מגזימים – לא יכול להיות שככה אני מזיזה את הידיים והרגליים בלי שום קורדי נציה כמו בובה על חוט שהתבלגנו לה כל החוטים.   

אחרי כמה שעות אנחנו ממשיכים לריב ולהתגושש עם ויכוח קורע צחוק – תור מי להיות היום למעלה.

הוא הכי מצחיק אותי בעולם.

הכי מעצבן ביקום

הוא הכי הכי שלי

פעם אנחנו למעלה

פעם למטה

אבל קשורים ברצועות האהבה , השומרות עלינו טוב שלא ניפול.

לפעמים נופלים

נפצעים

ואפילו טיפה מדממים

אבל יש לנו את "יוד" החיים – נשיקה,חיבוק,מילה טובה

יש בנו אהבה

בעלי היקר

היום אנחנו חוגגים חמש עשרה שנה.

עאלק חוגגים...אני מול המסך והוא בבסיס.

לא נורא, יהיו לנו עוד הרבה שנים לחגוג , להיות ביחד- מגיע לך!

אתם בטח מכירים את אגדת הילדים "החלילן מהמלין", בו מסופר על עיירה מוכת עכברים שבמקום להביא מדביר הם מביאים חלילן.

אני לא יודעת למה , אבל האגדה הזו מזכירה לי את שדרות- עיירה מוכת עכברים(קאסמים) ,במקום לטפל בבעיה עצמה,הם מביאים את גיאדמק החלילן.

וכמו באגדה החלילן גיאדמק מחולל בכיסו ומפנה את העיר מילדים.

אני מעריכה אותו על התרומה הנדיבה, על הכיף חיים שעושים הילדים כרגע באילת.

ברוחב לב כזה- עוד לא יצא לי להיתקל

אבל רק דבר אחד לא ברור לי: (נו טוב, אז כמה דברים לא ברורים לי- אל תתפסו אותי במילה)

מה זה עוזר?

מה שונה המצב היום משנה שעברה?

לפנות את העיר, לעשות ויברח לאילת- מישהו עצר לרגע לראות כמה  גרוע זה נראה?

ובעוד שבוע- משהו ישתנה?

ובעוד שבוע הילדים יחזרו רעננים יותר- בשביל מה?

בשביל לקבל את הקאסם בזרועות פתוחות?

כשמקבלים תרומה- אומרים תודה.

תודה לך גיאדמק – אני אומרת את זה בכנות עמוקה.

אבל אם כל התרומה הייתה הולכת על מיגון בתי הספר,מוסדות ציבור – ושיפור עיר הרפאים הזו,שבקצב הזה היא עומדת להימחק מהמפה.

ולך- אדוני שר הביטחון

גיאדמק לחץ לכם על כפתור כואב – הוא מצא פתרון , אומנם זמני ולא בטוח שיעיל

אבל לפחות הוא עשה משהו.

ועכשיו העיר ריקה – אולי זו ההזדמנות שלכם לעשות משהו?

בניגוד לסיפור המקורי – כולי תקווה שהילדים יחזרו הביתה בשלום ולא יראו עוד עכברים(קאסמים) לעולם.

"איפה הג'אקוזי" , שאלתי את פקידת הקבלה חמש דקות אחרי שזרקתי את התיקים על המיטה בחדר.

אני אסדר אותם יותר מאוחר – אולי מחר, או מחרתיים.

"אין ג'אקוזי" – עונה לי הפקידה במבטא צרפתי כבד.

היא בטח לא הבינה אותי...איפה אני אמצא עכשיו מישהו שיודע איך אומרים ג'אקוזי בצרפתית.

הפקידה שמה לב למבט המצוקה שנסוך על פניי – והוסיפה בחיוך שיש סאונה.

אבל אין בסואנה בועות!- רציתי לצרוח לה מול הפרצוף, לרקוע ברגליים ולהישטח על השטיח הבורדו הדהוי של המלון.

לא עשיתי זאת- כי אני אדם בוגר, וחוץ מזה השטיח נראה לי מאובק מידיי.

עצובה מאוד שמתי פעמיי לחדר – אם הייתי זוכרת את מספר החדר..

סעמק- כל הדלתות בחדרים נראים אותו הדבר, שאני אנסה את הכרטיס על כולם?

לא...כי זכור לכם שאני אדם בוגר, וחוץ מזה שכחתי את הכרטיס בחדר.

התיישבתי לי בלובי בערסל התלוי בשרשרת ברזל מהתקרה והתנדנדתי לי , תוך חשש קל שאולי השרשרת תקרע – וואלק יופי,רק זה חסר לי..

השרשרת עמדה בעומס עם רעשים קלים על כל תנודה שלי בה.

אחרי שתי דקות בלמתי את הערסל – עם חיוך גדול, בשמחה ורננה

נזכרתי!!

זכרתי מה מספר החדר!

איזה יופי מה ששתי דקות של נדנוד עושות – אני צריכה לקנות ערסל כזה לבית ואחד לעבודה , אבל עוד מעט השפעת הנדנוד תעבור ואני אשכח גם את זה.

למרות ההתחלה הצולעת והמחדל של אי ג'אקוזי במלון

נהנתי מאוד

נחתי המון

אהבתי המון

אכלתי המון 

שחיתי המון -כמעט בריכה וחצי לרוחב בלי עצירת ביניים.

וחזרתי

שזופה יותר

יפה יותר

שמנה יותר

יום ראשון – חזרה למסלול השגרה, נגמרו לי החופשות עד לשנה הבאה.

בשעה שמונה וחצי בבוקר – כולנו כבר חגורים ברכב.

לבן הקטן יש תחרות ראשונה בסייף, אפילו שהוא רק חודשיים בחוג הוא ישחק לכבוד פתיחת עונת משחקי הסייף.

אהבתי את הגישה של המאמן שלו – אפילו שהוא זמן קצר ועוד לא צבר ניסיון, הוא רוצה להכניס אותו ישר ל"בריכה" , וזה לא נורא שיפסיד- הוא רק רוצה שהבן ירגיש איך מתנהל משחק אמיתי.

הגיעו ילדים מכל הארץ.

תענוג היה לראות חבורה ענקית של ילדים לבושי לבן – מקפצת ועושה תרגילי חימום על הדשא.

ועוד יותר תענוג שפתיחת העונה באשקלון ושאני צריכה לרוץ בשביל דוגמית משחק עד מעלות.

קוראים לבן ברמקול- אנחנו מתרגשים, מפריחים לו נשיקה באוויר.

המשחק מתחיל..

אולי זה מזל של מתחילים – אבל הבן שלי מכסח את הילד שממול!

והוא ממשיך הלאה..

ארבע ניצחונות רצופים ושני הפסדים- הבן עלה לגמר.

אנחנו בהיי – הבטן מכווצת מהתרגשות ורעב ( התכנון המקורי היה משחק וחזרה הביתה לארוחת בוקר- והשעה כבר שתיים)

במשחקי הגמר – הבן מנצח ילד ממעלות וכבר מובטח לו המקום השלישי.

המאמן המום ונרגש לא פחות מאיתנו – מבחינתו הוא אלוף היום, יש לו עוד הרבה מה ללמוד על טכניקות אבל הוא הפתיע אותו בגדול. הוא הסביר לנו, שבגלל שהבן שלנו שמאלי יש לו נקודת פתיחה טובה.

לא כל כך אוהבים להילחם עם סייפים שמאליים .

הבן נלחם על המקום השני...

אנחנו דרוכים כמו קפיץ.

ילד מרמת השרון – כיסח לבן שלי את הצורה.

הבן מגיע אלינו עם עניים אדומות מבריקות המצביעות שאוטוטו יזלגו מהן דמעות.

אנחנו מחבקים אותו, המאמן מחבק אותו – והוא דומע..

הוא רצה את המקום השני – טעם הניצחון  מצא חן בעניו – אבל היי מתוק של אמא ואבא בשבילנו אתה אלוף עוד מגיל שהיית זירעון.

בטכס קצר הכולל לחיצות ידיים (אין לי מושג למי) וצילומים הבן מקבל את הגביע – מקום שלישי לגילאי אחת עשרה!!

גאווה

גאווה

גאווה!!  

בעלי אמר שאני צריכה איזון

אם הוא אומר, אז הוא בטח יודע

הוא גם אמר שאני צריכה לבדוק את הפרונט

סליחה?!

וכל זה בגלל חור קטן

בצמיג

אחד השכנים שאל אותי אם שמתי לב שיש לי מסמר בצמיג

לא..האמת עוד לא הסתכלתי על הצמיגים היום (אני אמורה להסתכל עליהם בכלל?)

ביקשתי ממנו שיראה לי איפה הנעץ – אולי זה בכלל נעץ..אני תמיד דורכת על נעצים בעבודה וזה לא מזיק  לסוליה, אני רק הופכת להיות רעשנית גם בהליכה.

בסוליה של הצמיג היה נעוץ לעומק מסמר גדול - חכו חכו אני אתפוס את השלומית הזו, זה בטוח המסמר של הסוכה שלה.

"ולא שמת לב שחסר לך אוויר?" – ממשיך לשאול השכן האכפתי על גבול הנודניק.

כן, דווקא שמתי לב – הייתי די חנוקה השבוע, אני צריכה חופש למלא את עצמי בקצת אוויר לנשמה.

וברוך השם בצמיגים שלי יש מספיק אוויר.

אם להודות – השבוע הרגשתי קצת שיפוע בנסיעה, ומאושרת, חשבתי לעצמי שזה בזכות הירידה במשקל.

השכן החביב המליץ  שכדאי לי להגיע בהקדם לפנצ'ריה .

אז נסעתי...בדרך התקשרתי ליקר לדווח לו על האסון שפקד את הגלגל, ומי יודע אולי זו השיחה האחרונה שלי איתו, כי אוטוטו הגלגל יתפוצץ ואני אאבד שליטה ישר לתוך האוטו זבל בתנועה שמנגד.

וזה מבאס...לגמור את החיים בתוך אוטו זבל.

דבר אחד הרגיע אותי – היו לי תחתונים יפים!

אם במקרה אני אגיע למיון- אז לפחות יש לי תחתונים יפים – תודה לך גמאמא על הארה הזו, בזכותך ציחקקתי כמו אהבלה עד הפנצ'ריה.

את פניי קיבל איש גדול עם קול נעים ושפה רהוטה – הוא לא אמור להיות ערס ולומר לי משהו בסגנון : "כפרה,תפתחי את המנוע"?

לא אמור להיות לו חריץ מציץ?!

איזו אכזבה – עד שאני מגיעה למוסך... רק חסר לו לתקן לי את הגלגל עם ספר ניטשה ביד.

תוך עשר דקות תיקנו לי את הפנצ'ר, כולל איזון גלגלים .

בדיקת פרונט- הם לא עושים

יותר טוב – אני אלך למוסך אמיתי!

בעוד חמש עשרה שנה..

כל העם לבש לבן

תכלת וארגמן

אין שום יום הולדת לאילן

ואולי יותר נכון לומר- נגדע פה אילן..

שמחה וצהלה – היום הבר מצווה של יצחק.

יגאל מאושר וגאה – עוד שעה בנו יקירו יצחק יעלה לתורה .

הוא נזכר בחיוך למהומה שגרם, על שהחליט לקורא לבנו כך.

גם ההתנגדות לשם הגיעה לבית המשפט העליון – מצחיקים כל אנשי השמאל..

את ההרהורים הוא משאיר לאחר כך.

הוא צריך עוד להתלבש ולהגיע בזמן להילולה שמארגנים לבנו בכיכר רבין.

אחד מהמאבטחים עוזר לו עם לבישת אפוד המגן, שחלילה איזה מטורף מהשמאל יעז לירות בו מקרוב.

ברכב הוא שומע בחדשות שיש חבורת מתנגדים קטנה, האוחזת נרות נשמה ומתנגדת לקיום המסיבה.

זה רק מעלה ציחקוק בפניו..

חבורת קשישים שעדיין זוכרת את המנהיג שלהם, שעדיין לא שוכחת – אבל קולם חלש, בקושי נשמע.

ההפגנה של "תנו לחיות לחיות" יותר חזקה משלהם.

בגלל אותה חבורה שזוכרת הוא נשאר בכלא עשרים שנה, בניכוי התנהגות טובה .

היום הוא חופשי ומאושר – בעל בית פרטי וגינה גדולה.

מאבטחים השומרים על שלומו.

עורכי ספרים המתחננים לזכות לפרסם את ספרו

הוא מחייך לו...רצח רבין הפך אותו לסלב מבוקש.

רק דבר אחד מעיב את רוחו: בנו יקירו- יצחק.

הוא התחיל לברבר דברי הבל על – "שלום".

סיפור דמיוני, הזוי, תלוש מהמציאות- האומנם?