יש לי חולשה לגרביים

פעם הייתה לי חולשה לנעליים אבל בגלל שזו חולשה מאוד יקרה החלטתי להמיר אותה בגרביים ( משה יהיה גאה בי!).

אני מקפלת את הגרביים שיצאו מהכביסה ומצחקקת לי – יאוו , הייתי שפויה כשקניתי את הגרביים האלו?!

בטוח שמישהו שם לי גרב על המוח וטשטש לי את שיקול הדעת, אחרת איך אפשר להסביר את הגרביים עם הנצנצים והתחרה המזוויעה  שאני מחזיקה ביד-אה?

מילא נצנצים ..

בתוך הערמה יש גם את גרביון הצמר הקטנטן שקניתי.

אין לי מושג למה קניתי אותו .אולי בכדי שיתאים לחצאית מיני שלי

אבל אין לי חצאית מיני.

משהו מוזר עם הגרביון הזה – אני לא מצליחה להרים אותו עד למעלה ואז נוצר מצב שהוא מגיע בקושי לקו  הביקיני ( אני נורא אוהבת את המושג "קו ביקיני" – אם אני לא יכולה להרשות לעצמי ביקיני אז לפחות יש לי קו, אם הבטן לא מסתירה אותו ) 

למרות כל המשיכות , הקפיצות, , המתיחות וענטוזים אני לא מצליחה לחבר את הגרביון למפשעת ונראה כאילו יש לי טיטול והרגליים נראות קצרות כל כך- לא מתאים לי גרביון!

הקנייה הכי "מוצלחת" שלי, ממש התעליתי על עצמי  –  גרבי פו הדוב שלי!!

להגנתי אומר – שאני לא אשמה, לא ראיתי את פו כשקניתי , הוא היה מוסתר בכפל וחוץ מזה הוא היה במבצע!

אני זוכרת את הבוקר שגרבתי לראשונה את גרבי הפו...

זה היה בוקר חורפי (שלשום) אני בוחנת את עצמי מול המראה – ומתפלאת ומתפעלת מעצמי.

"וואלה את ניראת טוב!" אני מכריזה כולל הנהון מלא הערכה והערצה לדמות שבמראה.

בדרך כלל אני אלופה בלמצוא פגמים בעצמי ופתאום טוב לי עם איך שאני וזה מרגיש נפלא...

לכבוד ההרגשה החדשה והטובה הזו בחרתי את התחתון והחזייה מתחרה , השמורים לימים מיוחדים .

הסט כמעט חדש- מה זה אומר...שכמעט ואין לי ימים מיוחדים? , באסה

בשביל להשלים את המראה המרנין, בחרתי לי זוג גרביים חדשות.

מה אני אגיד לכם- תחרה וגרביים עם הדפס של פו הדוב זה לא כל כך הולך ביחד!

השארתי את זה, אבל בדרך לעבודה עלתה בי מחשבה אופטימית שכזו – מה יקרה אם אני אעשה תאונה והרופאים יראו לי את התחתונים ( שזה בסדר, היום אני בלי תחתוני סבתא)

 וכולם יראו את גרבי הפו שלי – זה הרגיש לי חושפני יותר מתחתונים..

אני מסתכלת על סלסלת הגרביים – גרביים חלקות, צבעוניות , עם פסים, פרחים,  כמה עם תחרה  או רקמה מעל ועכשיו נוסף לאוסף גם פו.

כל כך שונות זו מזו..

ובכל זאת הן כל כך אני.

כמעט, אתמול חגגתי את כניסת כדור האנטיביוטיקה האחרון וביום ראשון חזרה לעבודה.

רק בשבוע שעבר כתבתי שאני לא מתגעגעת לשגרה , אבל עכשיו היא חסרה לי.

הבטחתי לעצמי שלא אתחשבן, שלא אהיה מרוקאית, אדלג, אקפץ על משחקי האגו המיותרים אבל הגנטיקה חזקה ממני.

במשך השלושה השבועות הללו קיבלתי טלפונים, ביקורים כל כך מחממים – שלפעמים נחנקתי מדמעות התרגשות... אנשים אוהבים אותי, לאנשים באמת איכפת ממני וזה מרגש, אבל דווקא אנשים קרובים  מאוד שאת חלקם אני מכנה חברים לא גילו התעניינות או שהתעניינות פחותה.

זה עושה קצת קווץ' בפנים, קצת מעליב, קרטוב פוגע – קדרת האגו הזו לא טעימה לי, אז אני בוחרת לא לבלוע אותה.

בוחרת שמבוחרת – נשאר טעם מריר ..

ומי שעוזרת לי לבלוע את הגלולה המרה עם הכי פחות רפלקס הקאה – זו אחותי הגדולה.

היא כזו חכמה, היא תמיד תגיד את המילה הנכונה כמו: "יאללה , שימי נעלי ספורט על האצבעות השמנות שלך ובואי נטייל על החוף".

ואתמול מזג האוויר היה מושלם, החוף ריק והים שקט כל כך.

החלטתי שאני קופצת למים – דלקת ריאות אני כבר לא אחטוף

חלצתי  נעליים

השלתי גרביים

עם האגודל השמנמנה בדקתי את חמימות המים.

ברררר... איזה כפור, אלוהים עוד פעם שכח להדליק את הדוד.

האחות הגדולה הציעה שנעשה יוגה

נתתי בה מבט שאומר : בחיאת אמא שלך תעזבי אותי מיוגה!!

ובקול רק אמרתי : אוקיי.

היא הציעה שנתחיל עם תנוחת השמש

נתתי בה מבט שאומר : באמת אחותי...אני מכירה מלא תנוחות ודווקא תנוחת השמש לא זכורה לי.

ובקול רק אמרתי: בכיף.

אנחנו עומדות אחת מול השנייה ומרימות ידיים גבוה לשמיים – אני לא יודעת מה הצחיק אותנו , והאמת אנחנו לא צריכות ממש סיבה.

ניסנו להירגע ולהתחיל שוב את ברכת השמש.

אחרי כמה ניסיונות כושלים אחותי הבינה שאני לא אקלוט את ברכת השמש ואולי כדאי להשאיר אותי עם ברכת המזון.

טוב לי

יש בי מן שלווה ורוגע שלא כל כך מוכרים לי, זה בטח מהאנטיביוטיקה – בעוד כמה ימים אני אחזור למסלול ו..

לא מתחשק לי לחזור למסלול, למרתון היומי, לטירוף בכבישים, לשיגעון בעבודה.

נעימה לי שלוות הבטטה שאימצתי לי

לראות תוכניות של בוקר , לצפות בסרטי טבע (בוב ספוג- מומלץ בחום) ומידי פעם לצפות בסרט אימה (אודטה )

לתפוס תנומה קלה

להתעורר

ושוב תנומה

ושוב להתעורר

זה מה שאני עושה בימים האלה פלוס פעילות ספורטיבית הכוללת מקלחת – כמה קשה ומעייף להתקלח כשכל הגוף דואב.

היה לי קצת עצוב היום-חבל, כל כך חבל שיש לי רק כיס מרה אחד!

בזכות הכיס אני נחה כמו שלא נחתי שנים .

מנוחה שלא מלווה בייסורי מצפון  - של איך אני מרשה לעצמי לנוח כשיש כלים בכיור ומגדל כביסה במקלחת  ובטח מחכה ערמה אין סופית של ניירות במשרד והם לא מסתדרים בלעדיי.

רוצים לשמוע קטע עצוב? – הם מסתדרים טוב מאוד בלעדיי!

אני חושבת שהייתי אמורה להיעלב , לרקוע ברגליים ולמלמל בקול קורע מאזנים – איך איך הם יכולים להסתדר בלעדיי ועוד בסוף שנה?!

אז אפשר..

ובכלל בימים האחרונים אני חושבת על מציאת עבודה אחרת – אני רוצה משהו רגוע,שלא דורש ממני המון,להיות בורג קטן ואולי אפילו אום.

ואם מחר אני אקבל ירושה מאיזה דוד שנשאר במרוקו והחליט לא לעשות עליה כי במרוקו אפשר להסתובב עם  שמלה( ג'לביה) ואף אחד לא צוחק עליך ( הסבירות שזה יקרה זה כמו העתידות של בזוקה שהבטיחו לי שבגיל 21 אגיע לירח)- אשאר בבית אקבל את הילדים מבית הספר, אכין כל יום צהריים ( הם מתלוננים שאני מכינה להם יותר מידי אורז- ועד שלמדתי להכין אותו לא דביק..)  , ארבוץ מול המסך ואעשה רק מה שאני אוהבת

פנטזיה..

אולי המחשבות האלו צצות כי אני חלשה והחזרה לעבודה ולשגרה ניראת לי מעייפת מתמיד.

רק מחשבות..

בעוד כמה ימים אשאב חזרה למרתון של החיים

ובנתיים- נהנית לי מכל רגע של שלווה

"פוסה פוסה תעצרו אני רוצה לרדת!!" – זה מה שרציתי לומר, כשאח עב כרס עם בנדנה צבעונית הניע את המיטה עם כל התכולה שבה (הכוונה אליי) לעבר חדר הניתוחים.

איזה כפור...אני לא זוכרת אם אי פעם הרגשתי קור עז כל כך כמו הרגעים האלו.

עליתי עליהם!! הם בטח רוצים להקפיא לי את הכיס מרה ולשלוף אותו החוצה כמו ששולפים קובית קרח.

ניסיתי לחשוב מחשבות מחממות, אבל גם את המחשבות הם חסמו לי עם כובע  אמבטיה שחבשו לי על הראש.

למה לא קיבלתי בנדנה צבעונית כמו שיש לאח השמנמן-אה?

בעודי נועצת מבט מרוכז בבנדנה של השמנמן , אני מקבלת הוראה לעבור מהמיטה  לקרש הגיהוץ.

תגידו הם נורמאלים?!

הם מתכוונים לנתח אותי על קרש הגיהוץ הזה?!

אני לא יודעת למה, אבל מיטת הניתוחים נראתה לי קטנה ולא מרשימה , היא אפילו לא מתכווננת ואין לה מזרון , לפחות היו שמים כרית

אני אומרת לכם..משרד הבריאות הזה..

והכי מרגיז אותי ואני ממש מתוסכלת, זה שהם לא נתנו לי לספור עד שלוש!!

אני לא זוכרת איך נרדמתי

חשבתי שאראה מלאכים וכרובים

אפילו חסה לא ראיתי!

אחרי שעתיים הייתי כבר במחלקה ערנית רעבה וצמאה.

והחצופים האלה אומרים לי שאסור לי לאכול או לשתות לפחות שש שעות – דיכאון.

והכי מביך היה הקטע עם הסיר..

הם באמת חשבו שאני אטיל את מימיי בסיר?!

שיחלמו!, אני מסוגלת  להתרומם ולדלג לי לאסלה באופן עצמאי .

אז זהו, שלא כל כך הצליח לי – הצלחתי להרים את הראש והצוואר ומעט את הכתף.

והיקר ( שאני מאוהבת בו קשות בימים אלו ) מנסה לשכנע ולשדל אותי לשים את היאה המוזר הזה מתחת לישבן.

אוקי – נכנעתי

כמעט שעה אני יושבת על הפלסטיק הזה , כשהיקר פותח את המים ומשמיע קולות של ניאגרה.

הלילה היה קשה –החום עלה והגב כאב כל כך, אבל בבוקר קמתי רעננה ושוחררתי הביתה עם המלצה למנוחה של 21 ימים!

המחשבה על 21 ימי חופש מילאה אותי עליצות,לא הייתי מרשה לעצמי להישאר 21 ימים, אבל זו מחשבה מרנינה.

הגעתי הביתה שמחה ומאושרת-כל הלחץ מהניתוח כבר מאחוריי עם הבטחה חגיגית שמעכשיו אני שומרת על עצמי טוב טוב

אחרי כמה שעות בבית התחלתי לנשום נשימות קצרות, הראש התחיל לכאוב .

כשניסיתי לנשום עמוק  יותר כאב חד פילח את הצד .

המשכתי לנשום לאט, אבל עם תחושה מדאיגה שמשהו פה לא בסדר

תוך כמה דקות קצב הנשימה הופך להיות מהיר יותר ,  מתחילה להילחץ כי אני לא מצליחה לנשום כאילו שכחתי איך עושים זאת.

חזרה לבית החולים....דלקת ריאות

שוב אישפוז, איזה דיכאון

אתמול השתחררתי,עדיין עם דלקת ריאות, עדיין נשימה קשה כאילו שמו לי ניילון נצמד לפרצוף.  

איכס אני מרגישה ממש עגלה!!

"אני צריכה לתת לך זריקה במותניים" , הודיעה לי האחות , שנראית כמו תלמידת תיכון שמצאה עבודה זמנית בתור אחות עד גמר השביתה

"הצחקת אותי..", עניתי לה ברצינות גמורה

"אני מחפשת את המותניים שלי קרוב לעשרים שנה!"

היא מצאה איכשהו את המותניים , היא לקחה בערך את האמצע בין הישבנים לשדיים ודקרה אותי כל כך כואב...

היקר אמר שזה כואב לי כי עשיתי שריר

הצחיק אותי גם הוא, השריר היחידי שיש לי הוא בלסתות!

איזה יום...

אני מוכנה למחר – קצת חוששת , קצת פוחדת.

יצא לי להרהר בכל מה שקשור לפחד, למה כלפי חוץ אני עוטה לי שריון אל חלד חסין פחד ושדים ?

למה יש לי צורך לשחק את האמיצה, רמה עם בציות של בת יענה?

הרי מי שמכיר אותי באמת יודע שאני די חננה פחדנית..

בגלל שאתם לא ממש מכירים אותי  אני רק רוצה שתדעו שאני ממש ממש פוחדת – ומרגישה הכי אמיצה להודות בזה!

אז נכון שזה ממש לא ניתוח מסובך ,אבל מה יקרה אם..

אם אירדם ולא אדע איך לקום

אם משהו יסתבך

או אם החלוק יתרומם וכולם יראו לי

או אם..

די די – בלי מחשבות קודרות!

הכול יהיה בסדר וזה יעבור חלק בלי בעיות

חג חנוכה שמח חברים יקרים

ואם אתם לא עסוקים בלהחזיק את הנר (אופס) ,אתם מוזמנים להחזיק אצבעות בין השעות 8:00-10:00

ואל תשכחו

כל אחד הוא אור קטן

וכולנו אור איתן

מלא אור לכם

אני מסתכלת עליו ויודעת שעוד רגע אצטרך להסיט את המבט בכדי לא להביך אותו.

אם הייתי יכולה להסתכל עליו שעות ולהבין אחת ולתמיד למה אני מוקסמת ממנו כל פעם מחדש.

הרי הוא לא יפה , לא חטוב ולא צעיר

הוא מבוגר ממני אולי בגיל של אבא שלי פחות או יותר, יש לו כבר שערות באוזניים וישבן שטוח לאללה ( הרהרתי לי לרגע – שכשאני אהיה מבוגרת יהיה לי סוף סוף ישבן קטן!פששש.. יש למה לצפות!)

הוא גם בקושי מדבר, המשפט הכי ארוך ששמעתי ממנו זה "בוקר טוב" עם חיוך מקסים גדול וצהבהב.

אז מה כל כך מיוחד בו?

למה כל פעם כשהוא נכנס למשרד, אני מרגישה שחדרי הלב מתרחבים ?ובאותו רגע ללא אישור וללא תוכניות אדריכל- נוסף לי עוד חדר ומרפסת ללב?.

יש בו משהו טוב

בטח שליגי תקרא לזה אנרגיות ..

לא משנה איך אני אקרא לזה , כשהוא נכנס לחדר ומברך אותי בבוקר טוב – אני יודעת שהבוקר יהיה לי מוצלח ומלא כל טוב.

כשאני רואה אותו הוא מזכיר לי תמונה מאלבום תמונות ישן- בגדי עבודה כחולים ודהויים , מגפי גומי שחורות מקושטות בגושי בוץ חום ורך .

השיער מדובלל עם פדחת מבריקה במרכז הראש- קשה לי לדמיין שפעם הייתה לו בלורית מתבדרת ברוח.

אני הכי אוהבת את הבושם שלו – ומבלי שהוא שם לב אני נושמת אותו ומרגישה לא נוח עם זה כאילו לוקחת משהו שהוא לא שלי ולא נותנת שום דבר תמורה.

כשאני נושמת את הילדים את הבעל ואת האהובים עלי – אני מרגישה טוב ונוח  עם חילופי הניחוחות.

אבל ליהנות מניחוח אחר- מרגיש לי קצת אסור ו....הסתבכתי עם המחשבות של עצמי, אחזור לזה מתישהו או עם בכלל.

את הבושם הוא רוקח בעצמו ובגלל שאני בעלת חוש ריח מפותח גילתי את המרכיבים לבד: תרסיס אוראה ,ניחוח אדמה רטובה , עסיס תפוזים וטיפות טל של בוקר.

את הבושם הזה לא ניתן להשיג בחניות – זהו בושם יוקרה של הטבע.

השבוע הוא הגיע עם שקית מלאה תפוזים , כל המשרד התמלא בניחוח הדרים.

כשהגעתי הביתה וסידרת את התפוזים בקערה, גילתי שהתפוזים שרוטים,מצולקים ולא יפים במיוחד –אבל הפנים שלהם כל כך עסיסי מתוק וטעים.

והקליפה היא רק קליפה.

גמאמא- יש מתכון פשוט לעוגת תפוזים?

לעוד מישהו יש?

לא סתם קוראים להם תפוזים סיניים – יש לי כבר מיליארד על העץ!

תענוג

איך מסבירים ללימון שהוא רק לימון ולא ענבים?

למה הוא החליט לגדול באשכולות?

איזה לימון מסטול...

המתכון המהמם של גמאמא – מומלץ בכל פה לשון ומותניים!

הריח מדהים

והטעם משגע...

ממחר דיאטה!