אני מנסה להביא את עצמי לכתוב  על הימים האחרונים , שנראים כאילו לקוחים מאיזה תסריט גרוע .

לא יכול להיות שזו המציאות שלי ושל הילדים , בטוח אני חייה בסרט ואני מקווה שמשלמים טוב ושיש להם תקציב , כי לפי מה שנראה מסביב-התפאורה לא משהו ואף אחד לא מאפר אותי!

ואולי זה סרטון חולני של פיספוסים, ועוד רגע דן שילון ינחת פה עם טיל וישיר : "אאאאאה פיספסת אאאאו ..פיספסת.."

ואני אעדכן אותו, שעוד יום כמו היום  , השלפוחית לא תעמוד בלחץ ואני מבטיחה לו שרוב הסיכויים שאני אפספס !!

ימים לא קלים

הבעל בבסיס ,הילדים כלואים בבית מיום שבת, הם לא נראים סובלים תודות למחשב ולסוני ולכל הערוצים הפתוחים שיש בטלוויזיה ( כל הכבוד להוט שפתחה את הערוצים לתושבי הדרום, רואים? יש פלוס בלהיות מופצצים!) אבל בכל זאת זה נורא עצוב שתנועות הילד צריכות להיות מוגבלות עד לפח הזבל , אפילו לאסירים בכלא יש חצר יותר גדולה !

הילדים לא יוצאים מפתח הבית, אבל אני חייבת לצאת לזמן קצר לעבודה .

כל פעם כשאני יוצאת אני מצטערת על הרגע שיצאתי: התחושה היא כאילו יצאתי ערומה לרחוב – וקר,קר בחוץ ואני יכלה לחטוף איזה וירוס גראד או דלקת קאסם.

הכי מפחיד זה לראות את הכבישים שוממים, לא להאמין איך שאני מתגעגעת לרעש ,להמולה ואפילו לקללות של הנהגים !

כל כך מוזר להיות בודדה ברמזור

שאף אחד לא צופר לי מאחור

זה לא שקט חגיגי של שבת או כיפור, זה שקט טעון.

השקט בכבישים מזכיר לי סרטים ישנים של המערב הפרוע כשרואים רחובות שקטים , הרוח מעיפה חולות ושיחים יבשים מתגלגלים להם ברחובות.

ובקצה של הרחוב מחכה האיש הרע, או במקרה שלי-הקאסם.

היום בחזרה מהעבודה זימזמתי לי בקולות את השיר : " שקט שקט שקט נפשי מיום הולדתי"....ופתאום אני רואה שהרכב מלפניי עוצר ומנשק את אדמת הקודש!

אנשים מוזרים יש פה!

לקח לי כמה שניות לקלוט שיש צפירה , הנמכתי את הרדיו והחלטתי להיות מעתיקנית ולנשק לכבוד  הסילבסטר את האדמה .

לא הספקתי לרדת מהרכב ואני שומעת שריקה מוזרה – זה לא שמישהו התחיל איתי , אף עארס חביב עם גורמט לא נראה בכביש השומם.

בשניות האלו הפחד מתגנב לו, מן פחד כזה עמוק שמשהו לא טוב עומד לקרות – אני מחפשת מילים לתאר את הפחד חסר האונים  הזה שיש בו מין תחינה והשלמה.., עוצמות פחד שלא הכרתי קודם.

ואז בום- לא רציני במיוחד, יותר עשן מאש רעש

אולי בגלל שהוא נבלם באדמה

נשימה עמוקה , מתקשרת לנחמדה ההיא ממוקד החרום ומוסרת לה את מקום הנפילה ומאשימה אותה על שהקאסמים רודפים אחריי היום – זה היה הקאסם השני הבוקר ששרק לי.

ואני שונאת ששורקים לי!!

פעם היו שורקים לי...מזמן

היום כבר לא

אוף- עכשיו אני גם עצובה!

נורא מתחשק לי לצאת לטבע הירוק ,לדלג על שלוליות , לקפץ עם סלסלת קש ולקטוף לי חרציות!

נו טוב אז הגזמתי קצת – בלי לקפץ זה מזיק לרצועה הקרועה בברך.

יודעים מה, לא צריך לקטוף חרציות הן יפות איך שהן בטבע ולא מתחשק לי שהמשטרה הירוקה תגיע אליי כי רצחתי פרח.

מעניין איזה עונש המשטרה הירוקה תיתן לי אם אקטוף חרצית או סביון ..בטח היא תיתן לי עבודות שרות לעשות פווו לסביוני הסבא ולפזר את זרעם .

וכמו שאני מכירה את עצמי אני אעשה את זה ביד- אפזר את הזרעים הכוונה!

נורא מתחשק לי לאכול אוכל בריא היום!

אכין לי איזה סלט נבטים, עם שומשום מלא , חיטה מלאה ואכין לי גם כוסאמק- הגרגרים החומים שנתקעים בבית הבליעה ותמיד יש איזה גרגיר שמתיישב לו על הענבל

לא סתם קוראים למאכל כוסאמק/כוסמת.

האמת- אני מאוהד אוהבת אוכל בריא

אבל יותר אוכל לא בריא

ולראיה-מותניי האבודות

המותניים שלי כל כך אבודות שכשאני לבד מול המראה – אני משחקת לי את המשחק חפש את המטמון.

נורא התחשק לי היום לעשות ג'וגינג

אבל רק המחשבה על ריצה גרמה לי להתכווצות שרירי המוח

וחוץ מזה אני מצליחה להבהיל את עצמי כשאני רצה.

ודווקא בלי שרציתי עשיתי ג'וגינג היום– שבע אזעקות , שבע פעמים לעלות ולרדת את המדרגות

זה מרגיז,מפחיד,מעצבן ומעייף!

אבל הבטחתי לעצמי לא להתלונן ולא לקטר כי זה הולך להיות ארוך וקשה ...אמממ ארוך וקשה

אה-איפה הייתי?

שבוע טוב שיהיה לנו!

ולפני השבוע-אם אפשר שיהיה לילה טוב, בלי קאסמים ,בלי אזעקות – פשוט לישון

איזה ילדים מסכנים יש לי

מזל שהם לא חשים מסכנים.

אם אני הייתי ילדה שכלואה שש שעות בכיתה , ובלי יכולת לצאת בהפסקות  (חוץ מפיפי), הייתי מרגישה מתוסכלת אבל זה מה שיש  ועדיף שיהיו מסכנים אבל שלמים.

החמאס עשו הפסקה של 24 שעות החלטתי שגם אני עושה הפסקה ומוציאה את הילדים מהבית וחוץ מזה הייתי חייבת לקנות להם בגדים ואני לא יכולה לעשות את זה לבד כי אני כבר לא קולעת לטעם הזוועה שלהם.

כל פעם כשאני קונה להם בגדים אני נזכרת בגעגועים לימים שהייתי בוחרת בגדים בלי לשאול אותם , זה לא היה מעניין אותם בכלל.

עייפו אותי..

הבן מודד מכנסיים שנראים מוזר עליו ועוד יותר מוזר שהוא מחייך עם מבט מרוצה מול המראה.

שאלתי אם זה לא לוחץ לו בביצים ,  נראה כאלו המכנס עשה לו פיתה שם.

אני מקבלת מבט רצחני מהבן, כי גם המוכרת הצעירונת עם בלוני ההליום ( לא יכול להיות שציצי יעמוד ככה!) שמעה את השאלה.

מה ,מה סך הכול שאלתי...

ולקנות לבן הקטן בגדים זה סיוט אחר לגמרי – הוא מרגיש בעונש כשאני לוקחת אותו והוא לא מוותר על הפרצוף החמוץ כל הדרך אל תא המדידה.

והבגדים שהוא בוחר...פחד אימה!!

בבחירות הגרועות שלו הוא מצליח להצחיק אותנו ואת המוכרת שלא ידעה שקיים לה בכלל בחנות מכנס ג'נס עם פס זהב.

לקנות להם בגדים זה סיוט, אבל לשבת איתם לאכול או רק לשבת ולדבר – זה תענוג אמיתי.

בשיחות הקטנות האלה אני פתאום קולטת שהם כבר גדולים ולפני שאני אשים לב הם יהיו כבר חיילים , סטודנטים, בעלים ,אבות

וזה עושה קצת עצוב וגם שמח לראות מול העיניים איך הם משילים את הפלומה הצהובה ומצמיחים להם כנפיים יפות.

הכנפיים לא ממש החזקות ולפני שהם יתעופפו אני חייבת להספיק ולחזק להם את הכנפיים –כי חסר להם עוד ביטחון עצמי ,ידע, בינה .

ואני קצת נלחצת כי אולי לא אספיק לעשות את זה ואולי הייתי יכולה לגדל אותם אחרת,יותר טוב

באותם הרגעים אני מרגישה את נשירת הנוצות שלי, דאגה מכרסמת..אם היה אפשר הייתי מדביקה להם את הנוצות שלי.

עוד מבט אחד בהם והלב מתרחב , לילדים שלי יש כוח להצמיח את הכנפיים שלי , אני מתפתחת וגודלת איתם.

צמיחה מאוחרת יש לי ולפעמים אני בתחושה שגם אני רק עכשיו משילה את הפלומה.

ולפעמים אני מרגישה ציפור מוזרה בת מאה

הם ממשיכים לדבר ואני קוטעת אותם – לפני שיצמיחו כנפיים אני חייבת לגזור להם את הכרבולת שצמחה להם בראש.

בדרך לרכב הם נותנים לי נשיקה , ככה בלי שאני אבקש.

זה לא מפתיע אותי

אבל זה מחמם את הלב

"אין נפגעים ולא נגרם כל נזק"

כל פעם שאני שומעת את הידיעה הזו אחרי נפילת קאסם אני מאוד נפגעת.

אני מודה שקודם אני משחררת אנחת רווחה ורק אחר כך  מתפנה להיעלב ולהיפגע.

כל קאסם שנוחת הוא מבחינתי עלבון  

עלבון לדרג המדיני שמרשה שאזרחיו  לא יהיו מוגנים

עלבון לי, על שאני לא עושה כלום חוץ מלקטר

"אין נפגעים"..

כשהתרעת צבע אדום נשמעת , בשניות הראשונות ההרגשה היא כמו ארנבת שמתאבנת באמצע הכביש כשאורות רכב מסנוורים אותה.

ארנבת..נו הגזמתי קצת, יותר כמו דובה באמצע הכביש.

אם אני בבית אני נכנסת בצעדים קלילים לממ"ד , אבל אם אני בעבודה אני רק מתרחקת מהחלונות וכועסת למה לא מחקתי את ההיסטוריה של המחשב, כי אם אני אמות כולם ידעו שגלשתי  בשעות העבודה – לא נעים.

אחרי ההזעקה יש כמה שניות של שקט, שקטטט מורט

בשניות האלה אני מחכה לשמיעת הבום ומייחלת שזה ייפול בשטח פתוח ויעיף רק כמה רגבים.

כשהבום נשמע משתחררת אנחת רווחה.

אם הבום קרוב ואני רואה עשן – מתקשרת למשטרה ותוך זמן קצר ביותר מגיעים כל כוחות ההצלה.

אם הבום רחוק אני מתחילה את סבב הטלפונים לבנים, לבדוק שהכול בסדר איתם.

"לא נגרם נזק"

כל קאסם , כל התרעת צבע אדום שוברת בי משהו.

שוברת בי את האמון.

עוד כמה ימים מטורפים כאלה,לא נראה לי שתהיה אפשרות לקבע את השברים.

 "תמה הרגיעה "

השבוע אשקלון "חוגגת" שלוש שנים מנפילת הקאסם הראשון.

אני זוכרת את הנאיביות על גבול הטמטום כשאמרתי שעל בטחון אני לא מתפשרת!

כמה סטירות לחי מצלצלות של מציאות וכבר לא תשמעו אותי מדברת ככה.

כבר שלוש שנים.. אני לא מתכוונת להדליק נרות לכבוד זה הרי מישהו כבר ידאג להדליק איזה קאסם

תמה הרגיעה (כמו תם הטכס) הקהל מתבקש לרוץ לממ"ד.

די, אשתי אני לא יכול יותר, אני סובל כבר הרבה זמן – אבל הפעם הגזמת!

עד שהתרגלתי לשמפו בניחוח פסיפלורה , או לשמפו הקוקוס שמריח כמו שמן שיזוף מקולקל שפג תוקפו וגם כשקנית את שפמו הקקטוס (אלוורה – מה הוא מבין בכלל!) לא שמעת אותי מתלונן שזה מגרד מרגיש כאילו יש לי קוצים בראש.

חודשים הראש הריח לי כמו עץ טרופי

וכשקנית את השמפו עם הלימון והנענע – הרגשתי חולה!

אשתי,לימון ונענע שמים בתה, אני לא רוצה לשתות אותו דרך הראש.

עד שהתחלתי לאהוב את הלימונענע על הראש ולהפסיק לקטר שהלימון שורף לי בעיניים את מחליטה להתעלל בי ולהחליף לשמפו אחר.

הפעם אני מורד!

מה סך הכל אני מבקש , שמפו פשוט – קובייה של נקה שבע , אפילו סינטבון עדיף לי מכל הניחוחות האלה

אני לא מוכן לשים את השמפו החדש על הראש, הקצף כבר הגיע לי לראש

אשתי- יש לנו שמפו יוגורט במקלחת!!!

הוא לא צריך מקרר?!

ומה השמפו הבא שתקני – שמפו מילקי ?

איזה קוטר , בגללו כמעט ירד לי החשק לנסות את שמפו המלפפונים  שראיתי על המדף בסופר.

אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה בחצר אוספת נמלים ומורידה להם את הראש , חוץ מהנמלים האדומות, הן היו אכזריות שהשיבו מלחמה ועקצו אותי בשם כל אחיהם-הנמלים הכושים.

בזמן שהייתי אוספת נמלים, אהבתי להקשיב לשיחות של אמא שלי עם השכנה טובה – הן היו מדברות שעות ,הן היו זוכרות להפסיק לדבר רק כשהיו מריחות את האוכל נחרך .

אני זוכרת שהיה לי נעים ומסקרן להסתכל עליהם ולפעמים הן היו מצחקקות בשקט ובחושים ידעתי שזה על דברים פושטקים –זה גרם לי לזקוף את האוזניים יותר.

באחת השיחות של אמא עם טובה שמעתי אותה אומרת לה כי הכי יפה שיהיו 4 ילדים במשפחה.

הפסקתי את עריפת ראשי הנמלים כי משהו עקץ אותי, עקיצה יותר כואבת מעקיצת נמלה אדומה , עקיצה בתוך לב של ילדה שמנמנה.

ארבעה ילדים במשפחה...

אבל אני החמישית! אני הורסת את המבנה המושלם של המשפחה.

באותו יום  עשיתי כלים בלי שנתבקשתי, זרקתי פעמיים זבל ואפילו הלכתי למכולת.

כי אולי אמא תחשוב שחמישה ילדים זה גם מושלם.

אותו יום גם הפסקתי לקצץ ראשי נמלים, כי נורא רציתי להיות נמלה – בטוח שבמשפחת הנמלים חמישה ילדים זה לא מיותר.

כשגדלתי, אהבתי להזכיר לאמא את השיחה הזו, אהבתי לצחקק קצת ברשעות עם שני האחים שמתחתיי ולעדכן אותם שאנחנו העודפים, אנחנו עודפי היצור,הפסולת הגנטית.

אמא הייתה מתכווצת ומוחה שאין דבר כזה עודפים, וכשאהיה אמא בעצמי אבין את זה.

אולי פחדתי שלא אבין את זה ואולי בגלל זה החלטתי לבנות לי משפחה מצומצמת.

אם מושלם זה ארבעה  ילדים

אז סופר מושלם – זה שתיים!

אני כותבת והגעגועים חונקים , כל כך עצוב שדווקא עכשיו דחוף לי להגיד לאמא שלי כמה דברים

יאללה לנגב את הדמעות, אני אחפש כמה נמלים לקצץ להם את הראש – אני זוכרת שזה היה מרגיע!

מערכת ישרא כתבה שאם הבלוג ישן – היא תמחק אותו!

ישנתי רק שבועיים, אני מקווה שמערכת ישרא לא תמחק אותי.

הפוסט של המערכת הלחיץ אותי קמעה , אני לא עושה גיבוי ובהינף של אצבע הם יכולים למחוק לי את הבלוג .

אני נמצאת בתקופה שאני לא הכי פורייה מבחינת כתיבה , משהו לא זורם בי

וזה בסדר לי, אני נמצאת פה מספיק זמן בשביל לדעת שזה יעבור , שזה יחלוף ואני אצליח לכתוב כמו שאני אוהבת.

אבל אם האי רצון לכתוב ימשך יותר משלושה חודשים?יעלם לי הבלוג?..

יודעים, לפעמים אני חושבת לעצמי שאת הבלוג הזה  יקראו הנכדים שלי והם יצקצקו בהתלהבות : יא איזה סבתא מגניבה יש לנו , או הייתה .

לפעמים אני רואה בבלוג שלי סוג של ירושה

הרי כסף ונכסים אין לי

אז לפחות אני מורישה לדור הבא שלי- מילים,צחוק ואהבה.

פתאום מציק לי שלמישהו אחר יש את הכוח למחוק אותי אם  במקרה אקח פגרה של שלושה חודשים או חלילה אתפגר.

אני זוכרת שבתקופת יריב שילמתי עבור פרו , לא בגלל תוספות העריכה שלא ידעתי איך להשתמש בהם אלא רק בגלל שלא רציתי את הפרסומות המסחריות אצלי.

היום אני מוכנה לשלם למערכת ישרא  סכום סמלי שנתי ( סמלי ביותר- אתם יודעים שיש מיתון!) שיקנה לי את השקט שהבלוג לא ימחק גם אם לא כתבתי בו מאום.