חבושת  כובע צמר בלי פונפון  אני מתחילה את הליכת הבוקר שלי בכפור העז של לפחות 20 מעלות .

אחרי חמש דקות של הליכה אני מצטערת שחבשתי את הכובע , כבר חם לי במוח אבל אני מתעקשת להישאר עם הכובע כי הוא כבר קיבל את הצורה של המוח.

אחרי עוד שתי דקות הליכה יש לי תחושה שהראש והכובע הם יחידה אחת ואם אני לא אנתק אותו עכשיו, יצטרכו להפריד את זה בניתוח.

אני מורידה את הכובע וניהנת ממשב קריר בשערות , מן תחושה מעוררת שכזו.

אבל עכשיו אני עם הכובע ביד, וזה מציק לי , לא כל כך נוח ללכת שהיד תפוסה.

אני דוחסת את הכובע לכיס הטרנינג , מדחיסת הכובע נוצר לי מעין בולבול מפותח.

זה כל כך מצחיק אתי , מזל שלכובע הזה אין גם פונפון..

אז ככה עם בולבול בולט , אני ממשיכה לי בהליכה.

חבל שאני לא הולכת המון, כי בהליכה הראש מתנקה ממחשבות ובמקביל עולות בי מחשבות יפות, זכרונות נעימים , לפעמים פחות נעימים אבל עם הזכרונות הלא נעימים אני עושה תשליך.

כשאני מגיעה לים , אני מסתכלת על הנקודה הכי רחוקה ולשם אני משליכה אותם , לפעמים זה עוזר.

היום הלכתי עם אמא שלי.

דיברתי איתה , נתתי לה עידכון מפורט על כל מה שקורה איתי וביקשתי ממנה שתשמור עלינו ואם היא יכולה להזכיר לי איך עושים את העוגיות החומות –לבנות , שהיינו משוגעים עליהם בתור ילדים , היינו אוכלים אותם חמים והטעם הזה עומד לי על קצה הלשון וכבר כמה ימים אני נורא מתגעגעת לטעם הזה.

פתאום הרגשתי קצת מגוחכת והפסקתי לדבר איתה , אחרי כמה דקות חידשתי את הדיבור איתה אבל בתנאי אחד , שתיתן איזה סימן קטן שהיא בכלל מקשיבה לי ושהיא לא עסוקה עכשיו עם איזה מלאך.

לא ביקשתי ברק או שלג בתור סימן

ביקשתי רמז קטן – שאני אלך ואמצא שקל , בקשה קטנה-לא?

בטוח שמישהו איבד שקל ואני אמצא אותו ואז אדע אמא שלי מקשיבה .

הלכתי כפופה כברת דרך , כבר הגעתי לפשרה עם אמא שלי שגם עשר אגרות יהיו בשבילי סימן.

לא מצאתי שקל .. אני יודעת שזה נקרא קצת דיבילי , אבל זה עשה אותי עצובה .

הגעתי לים .

תשמעו, עזבו עכשיו הכל ( נו טוב- רק אחרי שתקראו את הפוסט שלי) ולכו לראות את הים .

הים נראה כאילו אלוהים  התרשל בתפקידו ושכח להפריד היום בין השמים למים , מראה מדהים!

אני רואה כל יום את הים  ואני מכירה אותו בהמון מלבושים ומצבי רוח , אבל היום הים נראה כל כך מיוחד , כל כך רגוע ושלו – קומו וסעו לים!

הסתכלתי כחצי שעה מהופנטת בים ושמחתי כל כך להיות בשכונה  הזו.

מחר אני יוצאת עם המשפחה לאילת , זו חופשה שנידחית מהחופש הגדול וסוף כל סוף אנחנו ממשים אותה – התרגשות גדולה.

בחופשה הזו אני מתכוונת לעשות צלילת הכרות , אולי צלילה עם דולפינים .

ולהתחרדן בשמש החורפית .

אני כבר מתחילה להריח את החופש , הניחוח מרחיב ריאות הזה..

היום החלטתי שאני סוף סוף מנצלת את המנוי שלי לבריכה, אבל קר לי מידיי ולא מתחשק לי לשחות ואני הולכת רק בגלל שהחלטתי ונורא לא נוח לי להפר החלטות של עצמי.

והחלטתי גם שבחיים אני לא עושה יותר מנויים שנתיים , אני תמיד מתחילה בקול רמה , תרועה וששון ואחרי חודשים ספורים ההתלהבות מצטטנת קשות ומתה.

המנוי שנתי היחידי שאני מחזיקה בו מעמד זה המנוי לספריה , אבל גם שם אני מקבלת קנסות על פיגור.

קנסות על פיגור.. גם מפגרת וגם קונסים אותי?!מעליב!

עכשיו יש את החוק החדש הזה שיש אפשרות לקבל החזר כספי על מנויים בגדים וכל מיני רכישות.

שמתם לב שבכל פעם שדיברו על החוק הזה , תמיד היה מישהו שדיבר על הישראלי המכוער, שבטוח ינצל את החוק לרעה, ימצא קומבינות .

וזה עיצבן אותי שהתקשורת שוב בועטת לנו ברגל ושוב מצקצקת בלשונה ומבליטה את הישראלי המכוער שבנו.

נו דיי ... יש בכם כוח להוציא את הישאלי היפה שבנו, ואם נפשפש עמוק עמוק נמצא את היהלום הבלתי מלוטש שיש בנו.

אז נכון שיהיו כמה שינצלו לרעה את החוק.

בטח תהיה את אילנית הבלונדינית שחייבת להיות פצצה באירוע של רחל הגבנית ( זו שעושה לה גבות ושפם) , אז היא תקנה "בהשאלה" שמלה בעלות של סידור גבות, שפם ומפשעת לחיים שלמים וארוכים. אחרי הארוע היא תאוורר את השמלה בפאן , לחסל שאריות של סיגריות ובושם.

בחנות היא תגיד שהשמלה קצרה מידיי ובעלה טוען שזה לא צנוע .

ובטח יהיה את שמשון שיקנה מייבש כביסה , הוא יפתח אותו ולא ישכח לשמור את האריזה . כל השבת הם ייבשו את המדים של הבן כי בחוץ יש גשם זלעפות ואין סיכוי לתלות כביסה בחוץ.

ביום ראשון הוא יחזיר את זה ארוז , כי כבר לא צריך מייבש, כי כמה ימי גשם כבר יש? ואם יהיה הוא יקפוץ "להשאיל" מייבש מחנות אחרת.

בטוח שיהיו כאלה שינצלו לרעה את החוק , אבל אני רוצה להאמין שהם קבוצה קטנה  והקבוצה הזו לא מייצגת אותנו.

נו טוב , אני הולכת לשים בגד ים קר ונדבק ולצאת בקור האמים הזה החוצה בשביל כמה בריכות ושתיית כלור .

מה רע אם הייתי מתכרבלת עם ספר טוב שקיבלתי עליו כבר קנס?

אני יודעת שאחרי הבריכה השניה אני כבר אפסיק לקטר ואתחיל ליהנות – אבל הדרך להנאה הזו רצופה עינוייים וצמרמורות קור.

במרץ אני מסיימת את המנוי(= עינוי) ולא נראה לי שאני אמשיך אותו , אבל אני רוצה להתמיד באיזשהו תחום של ספורט.

אחרי שאני לא מעשנת וכבר לא שמנה – הפרוייקט הבא שלי הוא להיות ספורטאית  לייט,

להכניס לסדר היום שלי פעילות ספורטיבית הכוללת יותר משטיפת ריצפה או דיבור בטלפון.

החלטתי שאני לא זזה מהמקלדת עד שאני מוציאה פוסט ולא מעניין אותי שיש לי הרבה ניירות שמחכות לטיפול, הניירות האלה יחכו לי גם מחר וגם מחרתיים ועם חלקם אני אכנס גם ל-2011 .

עכשיו זה רק אני והפוסט, לא הגיוני שיעבור כמעט חודש ואני לא אצליח לכתוב שום דבר ובכלל יש לי חרדה שלא יהיה לי רצף בארכיון.

מי שנמצא פה דיי הרבה זמן , כבר מכיר את התחושה שכמעט כל יום אנחנו כותבים פוסט בראש , אם זה בנסיעה , במקלחת או אפילו באמצע טיפול שיניים.

כמעט כל חוויה אני מתרגמת אותה אוטומטית לפוסט , רק חבל שאיבדתי קצת את חדוות הכתיבה.

לא, זה לא נכון לומר שאיבדתי את חדוות הכתיבה , היא דווקא קימת וחזקה יותר מאי פעם

רק איבדתי קצת את הספונטניות ואת היכולת לכתוב מה שבא לי בלי לסנן  ולחשוש ממה שיגידו השכנים .

אז הבוקר קמתי והחלטתי שאני נושמת עמוק וצוללת שוב לים המילים שאני כל כך אוהבת , אולי בהתחלה אני אפרפר לי אבל עם הזמן אני בטוחה שאצליח להצמיח זימים ואולי איזה סנפיר חתיכי .

אני רוצה להרגיש דג בבריכת המילים שלי .

אז מה יש לי בבריכת המילים שלי היום ?

אני אכניס את גבינת הקשקבל !- לפני כמה שנים כתבתי בפוסט שאני נורא רוצה לחלוב פרה, ללחוץ על העטינים החמים שלה , זה בטח תחושה מדהימה . אם לא לחלוב פרה אז לפחות לדעת להכין גבינות.

פרה לא חלבתי אבל גבינות אני לומדת להכין - תענוג טעים שכזה... אז אני יודעת להכין כבר גבינה מלוחה וגם קשקבל ואפילו רוקפור שלו מוציא שום עובש – איזה רוקפור מבאס.

הכנתי גם גבינת קממבר – עם טעם אחר לגמרי , אבל טעם מיוחד.

אז מהיום אתם יכולים לקרוא לי רמה הגבנית .

אם לא רמה הגבנית – אתם יכולים לקרוא לי רמה המהממת.

אני כבר מינוס 45 ק"ג, הגעתי למשקל היעד

זהו כבר לא שמנה , אפילו לא שמנמונת

עברתי לאגף הרזות.

עדיין לא התרגלתי למראה החדש , יש כמה שריטות נלוות לרזון הזה.

שריטה כמו לעצור מול חלון ראווה ולחייך לעצמי , בטח מי שרואה אותי באותו רגע לא מבין למה אני מחייכת לבובת הראווה הפיסחת והקרחת .

אני לא מסתכלת על הבובה אלא על ההשתקפות שלי , השתקפות חדשה ולא מוכרת לי.

אז אני כבר די רזה , אבל בתוכי פנימה שוכנת רמה השמנה והרעבה למשהו מתוק  .

לי ולרמה השמנה יש מערכת יחסים מורכבת וסבוכה שעם הזמן  אני מאמינה שיהיה לי כוח להתעסק עם השמנדוזה הזו.

רמה שלפני