מחר בת 39

תודה לך 38 וברוכה הבאה 39.
יש לי על כך הרבה דברים לומר תודה, אבל מרגיז אותי להקליד במקלדת וירטואלית
המון תודה שאתם איתי עוד שנה
אוהבת

אני כבר שבועיים בהודו , וכל כך הרבה חוויות, תחושות, רגשות, טעמים ומחשבות שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

אולי אתחיל מהיום הראשון שלי בהודו, שבו הספקתי ללכת לאיבוד, לרכב על ריקשה המחוברת על אופניים ( בחיי שריחמתי על אותו נהג..) ועוד הספקתי לראות את הטאג' מאהל – עכשיו נשארו לי לראות רק עוד שישה פלאי תבל.

הטאג' מאהל הוא באמת מקום מרשים ויפה, אבל אם היו נותנים לי לבחור את אחד משבעת פלאי תבל – הייתי בוחרת אותי ( סתם סתם- אני פשוט מתה על עצמי בהודו) ואת מקדש צ'מוקהה בראנקפור , מקדש מדהים ביופיו, שעות עמדתי והבטתי בעמודי השייש המפוסלים ולא שבעתי מהמראה.

ואולי אני אספר לכם על בתי המלונות שהתארחתי בהם, או על אסלות בול קליעה או על המלון שבו ביליתי עם עוד תריסר עכברים – ברר עד עכשיו יש לי צמרמורת..

את אותו מלון עזבנו בשלוש לפנות בוקר - שלוש נשים קפואות באמצע הלילה , מתגלגלות בצחוק היסטרי על סף דמעות , לא הייתי רוצה לחזור על החוויה הזו שוב.

לצד כל היופי יש כל כך רבה כיעור ... קשה לי לראות את הילדים מקבצים נדבות, רעבים ללחם , אלה ילדים בגיל של הילדים שלי!, איך אפשר ..הלב נצבט

כשאני רואה את ילדים האלה, אני נזכרת בילדים שלי ואומרת בלב בשקט- תודה שהילדים שלי מוגנים, וסליחה שאני לא יכולה לעשות  ולעזור במאום לאותו ילד רעב.

אחת הפעמים  אחותי נתנה לילד רעב תפוח וקלמנטינה שהיו לה בתיק – תוך שניות התקבצה סביבנו חבורה גדולה של ילדים וזה מבהיל..

אחרי אתנחתא של שעה מול המסך , אני ממשיכה את המסע שלי , אז הון נשיקות וחיבוקים לכם

התגעגעתי  – רק שתדעו

רציתי לשלוח תמונות, אבל  אחותי שכחה את הכבל יו אס בי ואני שכחתי את המצלמה , אז אולי מחר או באזור אחר שתהיה בו תקשורת.