יש לי כמה תסביכי ילדות, שאני מתעקשת לא לסחוב אותם איתי, להשאיר אותם בבית האבא- שם מקומם!

אחד מהם:נקיונות פסח!

תמיד בתקופה כזו, הבית היה נכנס לכוננות נקיון.

האמא הופכת לרס"ר - איזו מפחידה היתה אמא שלי בתקופה הזו. אם רס"ר בודק עם  האצבע אבק,היא מהמחמירות היתה  עורכת בדיקה עם הסמרטוט, הסקוץ' ואקונומיקה מסריחה.

האבא בתפקיד עובד שב"ס ( שרותי בטון סיוד)- בכפוף לאמא הרסרי"ת הוא ביצע את עבודות הסיוד - כל הבית היה נצבע בלבן,ורוד,קרם, תכלת- תלוי בשנה ובצוו האופנה.

הילדים בתפקיד עובדי שירות - באותה התקופה כל החופשות מבוטלות, היציאה לשכונה  מעוקבת עד לסיום השצ"פ (שיפשוף,ציחצוח פנלים)

בזמן הזה כל הבית היה בחוץ - מזרונים ,שמיכות,ארונות, מגירות.

אני ואוחתי הקטנה הכי אהבנו לנער את המזרונים, מצאנו שיטה מדהימה, שלא הייתה מקובלת על הרסרי"ת ואפילו חטפנו צעקות ועונש על זה.

ערמנו את כל המזרונים ופשוט קיפצנו עליהם - זו שיטה נהדרת ומוצלחת להוצאת האבק ( וקצת ריפוד)במיוחד כששני ילדות בטטות עושות זאת.  

כל הילדים החזיקו כדור או שיחקו חבל או גומי- ורק אנחנו שיחקנו עם הסמרטוט, אפילו שהייתי ילדה מאוד יצירתית ( יותר נכון מרחפת) היה לי קשה לדמיין את הסמרטוט למשהו אחר...סמרטוט נשאר סמרטוט.

אחרי "שכבשנו" (ניקיון יסודי) חדר, הכניסה אליו היתה אסורה בהחלט, אלא אם כן עברנו טיהור ( מקלחת).

לקראת סיום ה"כיבוש",תמיד זה שעות ספורות לפני החג , הילדים נדרשו לפתח כישרון של ריחוף - לא לגעת בכלום, לא לשבת על המצעים החדשים ולאכול רק בפינה שיועדה לכך - כשאני נזכרת בזה עכשיו,פלא שיצאתי נורמלית!!(או שלא)

 כשהקמתי לי בית משלי - החלטתי שאת המנהג הזה אני לא לוקחת איתי!!

אז מישהו יכול להסביר לי למה הוצאתי את כל הבגדים מהארון?!

למה קניתי צבע?!

ולמה בסופר אני מגלה עניין במבצעים של חומרי ניקיון?!

ואוליי אני אעזוב הכל, אקח כדור ( מתפוצץ לי הראש ) ואלך לשחק ליקר בגומי..  

אני לא עושה את זה יותר בחיים!

יש גבול!

זה טימטום!

זה פיגור!

מסיבת יום ההולדת של הבן הייתה מוצלחת: היקר תיפקד בתור הדיג'י, אני בתור צוות הווי ובידור והבן הגדול בתפקיד שומר הראש- הוא הפריד בין שני זאטוטים שנלחמו על ילדה שחרחורת יפה.

בסביבות השעה אחת עשרה חלק מהילדים חזרו לביתם ונשארנו עם 16 ילדים מתוקים, מקסימים, חמודים אבל מה זה רעשניים!

אם קודם שקלתי להביא עוד ילדים..יום שישי קיבלתי אחלה "גלולה" למניעת הריון!

שמתי לב שיש לי פחות סבלנות לרעש, ושישה עשר ילדים צווחנים - זה מעבר ליכולות הסבל שלי.

עם כל שעה שעברה, העירנות שלהם גברה, בשעה אחת פרשתי למיטה עייפה רצוצה וקצת חירשת.

ביקשתי מהם לשמור טיפה על שקט ושישמרו על הבית - אני לא חושבת שבביטוח הבית יש סעיף שנקרא "נזקי מסיבת פיג'מות".

בסביבות השעה ארבע קמתי , בעקבות רעש צעקות וצווחות - הצליחו להבהיל אותי לאללה המפלצות הקטנות.

באמצע ההמולה אני רואה ילדה שהשיער שלה צבוע בגוונים ורוד כחול לבן בוכה ומדברת בפלאפון עם אמא שלה.

הילדה נורא נעלבה מיצירת הפאר והעיצוב החדש שהעניקו לה ילדי כיתתה, בגלל שהיא העיזה להירדם - הם באמת הגזימו, נראה לי שרוקנו את כל השפורפרות של משחות השיניים על הראש שלה. מה שבטוח...בחיים לא יהיה לה עששת בראש!

מסכנה אותה אמא, הייתה מבוהלת נורא - הילדה דיברה איתה בבכי היסטרי מוגזם.

איזה סיוט - בשעה ארבע בבוקר אני צריכה להרגיע גם אמא עצבנית מבוהלת ועייפה!!

עזרתי לילדה לשטוף את השיער מריח המנטה ואפילו "צ'יפרתי" אותה ונתתי לה את הזכות לעזור לי להכין ארוחת בוקר!

ומהחבורה הרעשנית דרשתי שמעכשיוו הם משחקים רק בפנטומימה !!!

הטמבלים המתוקים האלה, לקחו את הדברים שלי ברצינות - שיחקו בפנטומימה, מה שהוביל לפרצי צחוק ענקיים!!

אחרי ארוחת הבוקר וקיפול שקי השינה ( איזה נחמד היה לי לראות סוף סוף פיסה של ריצפה) חיכיתי בעניים מצומצמות לבואם של האמהות/אבות, או אפילו האחים הגדולים - לא משנה מי, העיקר משהו עם גלגלים. 

והם..בוששו לבוא!

ואני מחכה,והשעה כבר שבע ועשרה!

בשעה שתיים עשרה התפזר אחרון הילדים ואני נשארתי עם בית ריק שקט שקט...אבל מה זה ג'יפה!

אני מודה ומתוודה - מסיבת הפיג'מות הזו הייתה גדולה עליי. 

תרשו לי שוויץ קטן:  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3232020,00.html

אתן זוכרות את שיחות החובה עם הרבנית לפני החתונה?

אני זוכרת..תמיד יצאתי משם עם הרגשה של פושעת, חוטאת - ממש נצר לסדום ועמורה!

אחרי שיחה כזו, הייתי הולכת ליקר וחוזרת ממנו חוטאת יותר, והנר היחיד שהדלקתי  הוא לא היה נר של שבת.

אם כבר שיחות עם הרבנית, למה לא להכין את הכלה הצעירה הרכה והשברירית לחיים האמתיים?!

אני פה בשביל לעשות תיקון.

קבלו את עשרת הדיברות מפי הרבנית קוקו:

1. תהיי חכמה אל תהיי צודקת - כשאתם נוסעים ביחד והוא מכריז שהוא מכיר את הדרך..אל תעזרי לו בניתוב,תסמכי עליו,תבטחי בו - אפילו שפתאום אתם מגיעים לשדה נטוש, ויש שילוט שבו כתוב: "ברוכים הבאים לג'בליה".

2. תנשמי עמוק לפני יציאה לאיזה אירוע - אם את לא לוקחת שיעורי יוגה, או לא למדת תרגילי נשימה לפני לידה,את בבעיה. כי לפעמים יציאה מהבית יכולה להיות מלווה בצירים קשים ומרגיזים.

גם אם הוא מגיע מאוחר והוא עוד צריך להתקלח,להתגלח,להתגנדר ולהסתפר - לא להילחץ!!, מקסימום תגיעו עוד פעם לחתונה בדיוק לשירת התקווה ובמקרה הטוב לקפה ולעוגה.

3. לשבח ולהלל ובא חזון לגואל - אז לקח לו חודש להחליף את המנורה בשירותים..אז מה!!, אל תשכחי לשבח אותו על כישוריו המיוחדים בסיבוב המנורה, כי הרי בזכות כישוריו לא תפספסי שוב את האסלה.

4.עם ההתעטשות הראשונה לבשי מיד את מדי אחות הרחמניה - אם חלילה וחס, הוא קודח מחום (37.6) , טפלי בו במסירות רבה, באהבה ובחמלה - כי הרי ידוע שהשפעת אצלם יותר קשה.

זה עוד לא נחקר מדעית...אבל השפעת הנשית בהרבה יותר קלילה, אז איך אפשר להסביר שעם חום קצת גבוה (39.9) אנחנו מפעילות מכונה,תולות כביסה, מכינות ארוחה?!

5. בלי הערות מיותרות כשאתם צופים בסרט רומנטי- הערות כמו: "וואי איזה עכוז יש לשחקן הזה..הייתי עושה לו טובה" מתאים לשיחה עם חברות. תני להם להמשיך להבין שהעכוז שלהם הוא הכי הכי.

6. תזכירי לו תאריכים!! - תזכירי לו תאריכים חשובים כמו יום הולדת, יום האם, יום האישה. זה לא בגלל שהוא לא רוצה לזכור...פשוט יש לו כל כך הרבה דברים אחרים וחשובים לזכור, אני לא זוכרת להגיד כרגע מה.

7. אל תכניסי את הבנק למיטה! - גם אם יש לך צורך דחוף לעדכן אותו במצב הגרעון בבנק- תתאפקי,הרי את לא רוצה גם גרעון במפשעת.

8. הוא אף פעם לא שמן, העצמות שלו פשוט כבדות - הכרס העגלגלה, זה פשוט קוביות..את רק לא רואה,כי זה חבוי ,נסתר, מרופד - אבל זה ישנו!

9. אל תסרסי אותו בחברתא - תזכרי, כבר חתכו לו פעם אחת..אז במפגשים משפחתיים/חברתיים תוותרי על ה"ברית". אפילו שממש מתחשק לך לקטר כמה הוא לא לא ולא, תתאפקי או עשי זאת בטעם.

10. את הדיבר העשירי אני משאירה לכם.

* הפוסט נכתב בהשראת טליק ואלעד כליפזדה ( מצטערת, הסתבכתי עם הקישורים)

הבן הקטן שלי חוגג  10 שנים! - זה מרגש.

אני זוכרת את הרגע הראשון שאחזתי בו,את הגאווה והאהבה שהציפה אותי.

ברגעים אלה שוכחים את חבלי הלידה, שוכחים את עבודת הריקמה שהאחות ביצעה כמה דקות לפני זה.

יש המון עוצמה ברגעים קצרים אלה.

נולדת בשבוע ה-38 לאמא בטטה - כמה שאכלתי..אבל רק דברים בריאים, בלי סיגריות, קפה ושוקולדים.

בארבע לפנות בוקר התחילה ירידת המיים, טיפטוף קל כמו ברז שהלכה לו הגומיה.

הערתי את אבא, הוא הרגיע אותי בחיבוק וליטוף ואמר: "אל תדאגי אישתי, זה יעבור עד מחר"..

ועוד לפני שהבנתי למה התכוון - הוא שוב נרדם.

אמא בצורה "עדינה" הסבירה לו שהנזלת היא לא מהאף!

הערנו את עומרי,הוא עוד לא היה בן שלוש,הודענו לו שאמא הולכת ללדת.

הוא בעניים עצומות ביקש שנאמר לך, שהטרקטור הצהוב הוא רק שלו.  

ואתה, מתוק שלי, לא מיהרת לצאת,החלטת להשתכשך במיים הרדודים שעוד נשארו שם.

אחרי שמונה עשרה שעות בלי שום התקדמות הגיע הרופא לבשר שמכינים אותנו לניתוח.

בכיתי, ליטפתי אותך דרך הבטן, דיברתי איתך, ביקשתי ממך להתאמץ עוד טיפה..

ואתה, יפה שלי- הקשבת לאמא!

לתדהמת הרופאים הלידה התחילה, ובעזרתה של מיילדת חביבה שידעה להגיד רק מילה אחת מרגיזה: "תלחצ'י, תלחצ'י...לא הייתה לה את האות צדיק!

פצ'חת לעולם ביבבה רוטנת, שנבין שהפרענו את מנוחתך.

ילד יקר שלנו,היום אתה בן 10 - זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות ההורים שלך.

תיארתי את היום הראשון, את לידתך- ועכשיו אכתוב על 3,649 הימים הקסומים הנוספים.

בכדי לא לעייף את הקוראים שלי,אתאר להם אותך היום,אני רוצה שיכירו אותך.

ילד אהוב וחברותי, אולי יותר מידיי חברותי - מסיבת פיג'מות עם 19 ילדים במוצ"ש הקרוב דיי מלחיץ את האמא שלך!. כששאלתי אותך איפה בדיוק ישנו כולם, אתה רק "הרגעת" אותי ואמרת: אל תדאגי אמא, לא נישן בכלל..

אוהב את הטבע,אוסף מהרחוב את הכלבים והחתולים, כמה פעמים התברר שהם בכלל של השכנים.

רק שתדע בן- הזנב המתנוענע של הזיקית לא מפעים אותי, הוא גורם לי צמרמורת!! 

הכי מדהים בך - זה הצחוק המתגלגל והמדבק שלך!, איזה צחוק עמוק..

מזל טוב לאביב שלי.

"סבתא אמרה שאת היית מוצצת"!

זה מה שהבן הקטן אמר לי לא מזמן, והוא לא הבין למה אמא שלו מתפרעת מצחוק.

הכל התחיל מגזירת ציפורניים שיגרתית הכוללת דיאלוג כמעט קבוע:

לא גדלו לי הציפורניים בכלל...

מה זה לא גדלו..אמא שלך משלמת כסף בשביל שיהיו לה ציפורניים בגודל הזה!

אחח, אווצ'..את מכאיבה לי.

אם תמשיך לזוז, אני אגזור לך בטעות את האצבע.

אמהות אחרות לא מפחידות את הילדים שלהם, ואת חופשי גוזרת לנו אצבעות.

אולי אני אגזור את האגודל, ככה לא יהיה לך מה לשים בפה ואני לא אצטרך לשלם לאורתודנט כל כך הרבה כסף.

אני כבר לא שם אצבע בפה..

אז איך זה שאף פעם אין באגודל  ציפורן?

סבתא אמרה שגם את היית מוצצת!!!

בוא נעבוד על סבתא..מחר כשנראה אותה, תגיד לה שגם היום אמא מוצצת!

לבטל את המסיבה

להתקשר לההוא מהמתקנים המתנפחים.

אין מסיבה השנה בישוב - הישוב באבל...

לענות לטלפונים שלא מפסקים לצלצל

לחזור על אותם מילים כמו תקליט:

כן..זה נכון- התאונה הקטלנית של האישה ושני הפעוטות

זו המשפחה מהישוב.

לא..אין עוד פרטים על ההלויה

עכשיו הטלפון שקט, ביטלתי את הכל

הכאב מחלחל,המחסומים נופלים

כואב לי הגרון, כל כך כואב

גוש תקוע לי שם,

אני רוצה לצרוח

ריבון עולמים

כן, אתה היושבבמרומים

מה היה כל כך דחוף לך

לקחת את האישה והילדים.

הפעוט ,יפה עניים שחור שיער

רק לפני חודש חגג שנה

והבן הגדול,אני חושבת שהוא אפילו לא בן שלוש!!

והאם- אישה מדהימה ביופיה, בת יחידה להוריה.

ונשאר רק הבעל.

שהוא כבר לא בעל

וכבר לא אבא.

אז מה הוא...חי מת על פני האדמה

טוענים שהיא חצתה קו לבן,שהיא האשמה.

מה זה כבר משנה.

ואתם- אנשים יקרים

תשמרו על עצמכם טוב טוב

כי החיים כל כך לא צפויים.

תן כתף, עצום את העיניים,

 פורים לנו נשכח את הכל.

 יש לך כאב,

 רמסהו ברגלים,

פתח את פיך ושירה בקול:

הה הה, הה הה, חפצנו נבצע,

 נראה, נראה, נסים ונפלאות.

הה הה, הה הה, כולנו נשתגע

נשיר נרקוד על אף כל הצרות

תודו- נכון שיר גדול?, ונכון כשקראתם את המילים ישר זימזמתם אותו?.

אני מודה, אני לא מבינה גדולה בספרות או שירה - אתם יכולים לשאול אפילו את המורה עדנה, המורה שלי לספרות.

פגשתי אותה השבוע. היא עדיין חייה, זה מפליא כי גם אז היא הייתה ממש זקנה, היא לא השתנתה במאום, חוץ משפם ממש שחור וכמה שערות ערווה בסנטר ( היו לה כמה שערות מתולתלות בסנטר , הרגשתי צורך עז לחפש פינצטה ולתלוש לה אותם!)

מורה חביבה - באמת. לא הכי הסתדרתי איתה בתיכון- היא כל הזמן הייתה שולחת אותי לשתות מיים ולהירגע מהצחוק שהיה תוקף אותי.

אני לא אשמה - ביאליק אשם!!

כשהיא ביקשה הסבר על השיר "צנח לו זלזל" - היו לי כמה רעיונות מקוריים, שלא הצלחתי לבטא אותם, כי משום מה עד היום המילה "זלזל" מצליחה להצחיק אותי.

רק הצלחתי לומר שאפילו למשוררים דגולים יכול לצנוח ה...זלזל.

בגלל זה להוציא אותי מהכיתה?! ואולי באמת לזה התכוון המשורר? ואולי הוא כתב את זה ברגע של צניחה...

איך אני גולשת לפעמים, לא הייתה לי בכלל כוונה לכתוב על  הזלזל של ביאליק...

רק רציתי לאחל לכם חג פורים שמח, וכדברי השיר למעלה , שנמשיך לשיר ולרקוד על אף כל הצרות.

את השיר הזה אני מקדישה לסופיה ודפנה - היי בנות, פורים לנו, תשכחנה מהכל!!

מה לעשות...פיספסתי את פוסט המאה,אין חוק שקובע שצריך לציין רק מס' עגול, או לציין בכלל את מס' הפוסטים או ....מה אני מבלבלת לכם את המוח.

רציתי לקרוא לפוסט הזה חמישית התק בלשון שדות (התגעגעתי אליך איש) , אז אני אקרא לו חמישית התק +1 !

הסתכלתי על הפוסטים שכתבתי,ניסיתי לחפש איזה פוסט רציני, איזה פוסט עם הארה, איזו תרומה ספרותית לאנושות..

נאדה!!! - במאה הפוסטים שכתבתי כיכבו הנזלת, הנחירות, הנפיחות ושלפוחית השתן שלי.

אני ממש מאוכזבת מעצמי, פשוט המומה...

בטח אני יוצרת רושם של שטותניקית רדודה - וזה נכון!!

למען ההגינות, שתדעו,שבחיי היום יום אני אדם דיי רציני (משתדלת) ואני תמיד מנסה לדבר בשפה יפה ונקייה,שפת אליעזר בן יהודה ( בטח עכשיו הוא מתהפך על קברו בגלל שאני משקרת).

אני מסתכלת על הפוסטים הראשונים שלי,לעומת אלו האחרונים - ואללה התפתחתי!

אני כותבת עם פחות שגיעוט קטיב.

הכתיבה יותר זורמת..( ולא רק בגלל שאני כותבת על נזלת )

וכל כך השכלתי פה...ידעתם שלצפרדע יש עיניים שחורות?, אני הייתי בטוחה שגם העניים שלה ירוקות..

בואו נרים כוסית (מיץ ענבים עדיף- יין גורם לי לדבר שטויות) לחיי המאה הבא.

"אז מה..את רצה לספר לחבר'ה"..

אני?!, מה פתאום.. הרי אני מאוד דיסקרטית ,למרות שאחרי כל "הפשעים" שלנו יש חוק שמחייב והוא נקרא "זכות הציבור לדעת!"

גם בזיוני מוח את טובה..

מבאס שכמותו.

בחופשה הקצרה הזו גיליתי שחיי הבטלה הולמים אותי, פשוט "תפור" עליי להיות בטטה!

היומיים האלה התנהלו בהילוך איטי, לא מיהרתי, את הדאגות איחסנתי בפינה קטנה במוח - שידאגו לעצמם עד יום ראשון!

הנסיעה מאשקלון לאזור צפת ארכה לנו כחמש שעות נסיעה.

לא נתקענו עם הרכב או משהו...פשוט לשנינו יש חוש התמצאות מאוד "מפותח".

ההתבלבלויות לא הפריעו לנו, זה אפילו היה מצחיק.

כל כך נהננו מהדרך עצמה, כל הירוק הזה מסביב והכל פורח - לידיעתכם האביב כבר הגיע לצפון.

באחד מצידי הדרך היה משטח ענקי בצבע צהוב - היקר טען שקוראים לפרח הזה חרדל, אמרתי לו שיפסיק לחשוב על אוכל - כבר עשינו הפסקה.

והוא בשלו מתעקש (קרציה) שלפרח קוראים "חרדל מצוי".

גם אני הפגנתי ידע בידיעת הצומח - עידכנתי אותו שלעץ היפיפה עם הפריחה הלבנה קוראים "שמבלולו מצוי" (שקדיה). עץ השקדיה בשיא הפריחה ממש הזכיר לי שמבלולו.

אחרי שהפגנו ידע נרחב בגאוגרפיה ובטבע  הגענו למערה שלנו.

חיצונית - המערה היא אכזבה טוטאלית

בנוסף לזה קיבלה את פניי מקהלה ענקית וצעקנית של תוכים!!!

כמעט עשיתי אחורה פנה, יש גבול ...

המערה בפנים - פשוט חלום.

מיטה ענקית שהבסיס שלה מאבן ולצידה בריכת ספא גדולה.

ישר שנכנסנו למערה הרגשנו צורך דחוף להתפשט - להתאים את עצמנו לסביבה, אבל המארחת התעקשה להסביר לנו את רזי  בריכת הספא.

אחרי שקיבלנו הדרכה על לחיצת  כפתור ההפעלה, הובלנו אותה לכניסה בנימוס ובחיוך לחוץ.

לא שאני רצה לספר לחבר'ה או משהו...רק אומר, שהיינו יותר רעשנים מהתוכים שהיו בחוץ.

אני עדיין  מתהלכת לי באיטיות נעימה (ולא רק בגלל כאבי מפשעת), אני צריכה להתעורר חזרה למרתון של חיי היום יום - אבל כל כך לא מתחשק לי.

הינה, אני כותבת בשעה שצריכה להיות בכלל בעבודה - וזה אומר שבגלל השאנטי הזה אני בטח אראה את הבית בשעת לילה מאוחרת. 

יאללה להתעורר!!!!  

כבר כמה ימים אני לא מרוכזת.

משהו משתנה בי ואני לא בטוחה שאני אוהבת את זה.

אני מבולבלת, אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי בכלל , אני עושה שטויות...

נראה לי שאת גיל ההתבגרות אני עוברת רק עכשיו.

מה לעשות...יש כאלה שמתפתחים לאט!

אני ישנה מוקדם,קמה בשעות מוזרות והולכת לעבודה כמו זומבי.

ובעבודה - כל פעולה פשוטה דורשת ממני מחשבה נוספת כאילו המוח נמצא בתרדמת, או שבלי שום הכנה אני מתמלאת בחיוניות וערנות על גבול ההיפראקטביות.

חוסר האיזון הזה משגע אותי.

בבית- אני שקטה, שאלו אותי כבר בפעם האלף אם אני חולה.

אני לא יכולה להיות שקטה בלי להיות חולה?! אני עד כדי כך רעשנית..

נמאס לי מהפעולות הפשוטות והמעייפות של הבית.

אני מסתכלת על הכביסה בעוינות - וגם ככה דוחפת אותם למכונה.

מה שביאס אותי אתמול זה שהכנסתי גם את הפלאפון שלי למכונה.

הוצאתי אותו מהמכונה רטוב אבל מבריק בזכות הקליה - אל אקונומיקה שומרת צבע ( באמת- הצבע האדום של הפלאפון לא ירד) ובניחוח מרכך "בדין" בריח לימון.

עם מכשיר מת אבל מריח נפלא הלכתי לחברת הפלאפון.

פקידה נעימה קיבלה אותי, כששאלה איך זה קרה , הסברתי לה בדיוק כולל כמה מעלות המכונה עבדה ( 40 מעלות -אם זה מעניין)

היא אמרה שאני מצחיקה...וביקשה בנימוס את כרטיס האשראי שלי, הפלאפון מושבת ולי יש השתתפות עצמית של 200 ש"ח.

ואללה- מחקה לי את החיוך!

ב-200 שקל האלה הייתי יכולה לקנות אחלה חזיה!

אני מרחפת, מבולבלת,קצת מבוהלת - אני יודעת מה גורם לי לזה,בנתיים שומרת את זה לעצמי.

אני צריכה טיפה להתחזק.

בכל מקרה,היקר החליט שמגיע לי מנוחה, הוא רוצה שהשישי שבת הזה אני אהיה רק במיטה ( שובב!)

אנחנו נוסעים לצפון הוא הזמין לנו מערה!

זה חדר גדול בדמות מערה (כולל ג'אקוזי ענק!), כשראיתי את התמונות של המקום דרך האינטרנט פשוט התגלגלתי מצחוק!

מה הוא חושב לו... מאיפה אני אשיג עכשיו חצאית מיני מעור נמר?!- זה פשוט מתבקש מאיך שהמקום נראה.

הוא הסיר דאגה מליבי, הוא מוותר על חצאית מעור הוא רוצה רק שאראה את התיקרה.

נדמה לו! - גם אני רוצה להיות למעלה..

אני מתכוונת לנוח בשישי שבת האלה, וכמה שיותר מנוחה הרי זה משובח 

סופ"ש נפלא לכם חברים יקרים שלי.