תנמיך,תנמיך,תנמיך – זה מה שאני זוכרת את עצמי אומרת בכל פעם שאבא היה שומע את המוזיקה קלאסית הרעשנית שלו.
"זו המוזיקה הקלאסית שלנו בנתי, אלה המקורות שלך" ...
לא אהבתי את המוזיקה הזו, תמיד הייתי אומרת לו בביטול שגם במוזיקה המרוקאים יודעים להיות רעשנים!
פעם ניסיתי להקשיב עם אבא לאותה המוזיקה – להקשיב באמת.
"מצטערת אבא – לא אוהבת,כל השירים נשמעים אותו הדבר, והג'ו שלך מנסר לי במוח ".
באמת הצטערתי – כי רצתי להבין מה הוא שומע שאני לא..ולמה העניים שלו מבריקות ויפות כל כך באותה שעה , מבט שמכיל בתוכו נוסטלגיה, כאב, אהבה .
" זה לא שירים, אלה פיוטים!!" מתקו אותי אבא בקול נעלב והשלמה שגם הבת הזו תצא לתרבות רעה של מוזיקת רוק.
"והג'ו הזה , זה ג'ו עמר- תזכרי את השם" – כן בטח שאני אזכור אותו, בתור אחד שהקול המסתלסל שלו נשאר לי במוח גם כשהמוזיקה מפסיקה להתנגן.
עברו שנים – אני אמא צעירה לעומרי.
עומרי היה בן שנה כשעזבנו את אילת וחזרנו לאשקלון.
ואני מנסה למצוא עבודה בעיר שהייתה בשנה ההיא מקום ראשון באבטלה –"כבוד גדול"..
אבא מוצא לי עבודה במתנ"ס הכי נחשב בעיר.
אני מוותרת על האגו המנופח בסגנון של "אני יכולה למצוא לבד,לא צריכה פרוטקציות"..
התרבות בעיר תפסה תאוצה- הצרכנים הגדולים לתרבות היו העולים מחבר העמים.
הצגות, קונצרטים , מופעים – שבעה ימים בשבוע המתנ"ס היה הומה אדם.
התעסקתי יותר בסל תרבות לבתי הספר, אבל בשעות לחץ כולם נתנו כתף.
תקופה יפה – עבדתי כמו חמור סביב לשעון , היו ימים שהייתי צריכה רק לראות מופעים מהבוקר עד הערב בשביל להחליט עם סגל המורים איזה מופע לרכוש-"קשה קשה"..
הכול היה טוב ויפה עד שלמנהל המתנ"ס נכנס ג'וק – בנוסף לכל הלחץ הוא רוצה לשווק סדרת מנויים לתזמורת האנדלוסית!
אני זוכרת את הישיבה ההיא , שבה הוא מדבר על להקה מוצלחת – כוכב עולה, התזמורת האנדלוסית מאשדוד.
כל העובדים נדרשו לעזור בשיווק המנוי.
את המנוי הראשון מכרתי לאבא שלי במחיר מלא ללא הנחת עובד- מגיע לו, בגללו עבדתי שעות נוספות.
והא מבסוט...אפילו שהוא לא זכה ל5% הנחה.
ואת רוב המנויים,מכרתי דווקא לעולים מחבר העמים- זה כל כך הפליא אותי ..ריחמתי עליהם קצת- , כאב לי על האוזניים הרגישות שלהם.
לא הצלחנו למכור את כל המנויים – הצלחנו למלא רק מחצית מהאולם.
אני זוכרת לילה אחד ..השעה כבר עשר בלילה ולי בא לבכות.
התגעגעתי לבן הקטן – ובמקום לחבק אותו אני כאן במתנ"ס מחכה שהקונצרט יגמר.
נכנסתי לאולם – וישבתי לי בשורה הסופית הקרובה לדלת .
זכורה לי תחושת הלם התרבות שקיבלתי – הרגשתי פיצפונת,גרגר חול מול הרמוניית הצלילים המופלאה שהקיפה אותי.
לבמה עלה פייטן בשם אמיל זריאן – הוא הוציא מהקול שלו צלילים עמוקים.
אין לי מושג על מה הוא שר – אבל עוצמת הקול שלו צימררה, גרמה לי לדמוע בלי שארגיש .
חוויה מדהימה .
יצא לי להיכנס לעוד כמה קונצרטים – אבל אף פעם לא הצלחתי להתרגש כמו הפעם ההיא.
בשנה שעברה אותה תזמורת אנדלוסית זכתה בפרס ישראל בתחום במפעל חיים – מגיע להם, הם טובים.
נכתב בהשראת הפוסט הזה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
