אז מה כעת עושים? עוד אסימון נשים
אני בשביל נשים, מוכן הרבה לשים
שלשלתי אסימון, עוד אסימון אחד
איך שנכנס יצא, ישר לתוך היד

כשהבנים שמעו את השיר בפעם הראשונה הם התגלגלו בצחוק אבל לא במקומות הנכונים.

אוקי, חשבתי בלבי, אז הם קיבלו משהו מהגנטיקה שלי, אבל לאחר מכן הבנתי שמדובר בליקוי של הבנת הנשמע

הם היו בטוחים שהמזמר סובל מבעיות עיקול ומשלשל לו אסימונים ישר לתוך ידיו מהיכן  שאמורים לשבת .

"זה ביטוי" הסברתי לבניי הרכים , "פעם לפני הרבה  הרבה שנים , קצת אחרי עידן הדינוזאורים ולפני הפלאפונים השתמשנו בטלפון ציבורי בלי כרטיס!היה מטבע עם חור.."

"גרוש?" קוטע אותי הבן הצעיר

"לא לא – גרוש שייך לתקופת הקוקו והסראפן"

"מזה סראפן?- שואל הקטן

"ולמי קראת קוקו?"- מצחקק הגדול

פתאום חשבתי על כל המילים שהבנים שלי כבר לא ישתמשו בהם וספק גדול אם הם בכלל יודעים את הפירוש שלהם, מילים כמו:טוריה, שבריה, סראפן,טרנזיסטור,סיפולוקס,שפת הב', שבע אבנים, עמוד-דו, צ'לבה,בואגלה,גוגאים.

הם אף פעם לא יצחקקו במבוכה, כמו שראינו בפעם הראשונה את  התחתונים של הגששים בשיר –מים לדוד המלך.

ולא יתעצבנו על שמוליק השכן , בגלל שהוא לקח את "חסמבה ושודדי הסוסים" ועוד לא החזיר לספריה.

והם לא יצחקו ממה שהצחיק את הדור שלי - זה ממש לא נכון ולא מדוייק!

כל החג שמענו מערכונים של הגשש החיוור והם צחקו.... נכון שלפעמים הייתי צריכה לתרגם להם ( מזה צ'ופציק של הקומקום,גזוזטרה ) אבל הם כל כך נהנו.

אז יש מילים שלא עומדות במבחן הזמן – ונעלמות להם

ויש מערכונים/ שירים שמכילים בתוכם את כל המילים הישנות –והן מצליחות להשתמר בזכות השיר או המערכון.

נזכרתי בזה היום אחרי שקראתי את הפוסט של טליק – על השיר של סבלימנאל.

שיר כל כך רדוד- עד שיש הזדמנות להגיע עם שיר לכל כך הרבה ילדים ונוער, לא חשבו להעלות טיפטיפה את הרף?

קטע שאני מאוד אוהבת-   הגיע זמן לשון של הגשש החיוור

את הספר הזה קראתי יותר מידי מהר עם תקווה אופטימית שהסוף יהיה טוב, שעופר יחזור בשלום וכולם יחיו בעושר ועושר עד עצם היום הזה או לפחות עד המלחמה הבאה- מה שיבוא קודם.

כשסיימתי לקרוא נשארה בי תחושה של תסכול, לא כל כך הבנתי את הסוף – זה הצליח לה או לא הצליח לה?... במסע הבריחה מבשורה היא הצליחה כנגד כל הגיון להציל את בנה ? ואולי אורה מצאה דרך לשמור על הבנים ואולי יש לה בשורה אלינו?

הסוף השאיר אותי עם משקעים בלתי ניתנים לעיכול בתוך הבטן , ששום חיידק פרובאיויאוטי לא יוכל להם, מן תחושה שהמילים בולעות אותי ולא אני נבלעת בתוכם

קריאה מהירה מידי או שפשוט זה הקצב של הספר..

אורה מחליטה להיות סרבנית בשורה  הרי אם לא ימצאו אותה, לא יוכלו למסור לה שעופר נהרג וכך היא שומרת עליו, עוצרת את גלגל האירועים, דוחה אותו

היא יודעת שאין לה סיכוי – אבל זו המלחמה שלה נגדם וזה הנשק שלה .

כל אחד יכול לראות את עצמו באורה

היא פטאתית- אם היא חושבת שהיא יכולה לשנות את חוקי הטבע  ושבריחה תשנה את גלגל האירועים.

אמיצה- הכי אמיצה שיכולה להיות, אני לא יודעת למה גרוסמן החליט לקרוא לספר "אישה בורחת מבשורה", כי היא לא טיפוס בורח היא פשוט מסרבת לקבל ובסירוב שלה היא מגנה עליו.

אם גרוסמן היה שואל אותי ( והוא לא התייעץ איתי) הייתי קוראת לספר "סרבנית בשורה"

בהמשך המסע שלה היא ממשיכה להרכיב חוקים  שישמרו על עופר שלה – ללכת קדימה ולא לחזור באותה הדרך , לא ליצור קשר עם העולם החיצון, לדבר ,לספר ולזכור את עופר.  

הקטעים שבו היא מספרת על עופר – מיום הולדתו עד יום... עושים קצת עצוב, כי הרצון הזה של לזכור כל פרט קטן כאילו שמור להורים שכולים, היא מנציחה אותו בחייו וזה כואב וצורם.

יש איזשהו קטע בספר, שפשוט עזבתי את הקריאה לכמה שעות, כי זה היה מעל כוחותיי: בקטע בו היא מתנפלת על האדמה, חופרת בה גומה וטמנת את פניה בה.

היא חייבת לטעום את האדמה לפני בנה, לפני שתגיש לו את האדמה - כמו כשהיה תינוק והיא הייתה בודקת את הטעם של האוכל לפני שמגישה לו.

אבל אדמה זה לא פירה- מה את טועמת אותה?! ( מצוקה שלי כקוראת)

היא מספרת לאדמה על עופר – סיפורים קטנים, שתכיר אותו כאילו מכינה את האדמה לעופר.

היא כל כך מעצבנת- הרי אנחנו (כן – הסיפור הופך ל"אנחנו", אנחנו עם אורה במסע הבריחה, אנחנו גם נזכור את עופר אם זה יעזור לעצור את גלגל הבשורה) מנסים להציל את עופר, מה עכשיו את מתחברת ל"אויב"- לאדמה.

וממתי האדמה הפכה להיות לי לאויב?- יש כמה דברים שאני צריכה לבדוק עם עצמי..

לא רק אורה מרכיבה את הסיפור- יש גם את אילן ואברם – בלי האות ה' שתשמור עליו – חסרה לי ה-ה' בשם שלו, לא יודעת למה זה הציק לי כל הספר...ולמה דווקא אברם ? שמסמל את שם אבי האומה היהודית, ואולי גרוסמן בחר לו את השם הזה כי הוא הולך לעקוד את בנו יחידו. ו...

הספר משאיר אותי עם הרבה פינות לא סגורות, שאלות מחשבות, תהיות והתעוררות

יש משהו מעורר בספר הזה, אני לא יודעת להצביע מה בדיוק מעורר בו.

מה שבטוח, זה ספר שיקרא שוב- והוא יקרא הפעם לאט, אני לא אברח או ארדוף אחרי המילים ,הפעם אספוג אותם אלי בלי לברוח.

מומלץ.

(שלשום)

כשהגעתי מהעבודה קיבלה את פניי חבורה של ילדים.

נראה שמישהו תלה שלט בלוח המודעות של השכונה שבו כתוב שאפשר להביא את הילדים אליי, כי במילא אני לא מנקה ולא כדאי שהילדים יסתובבו בחוץ בחום הזה.

את הילדים שלי זיהיתי.

גם הבנים של החברה  היו מוכרים לי – אני צריכה לדבר עם אותה חברה, נראה לי שנכנסה לאטרף של ניקיונות ושכחה לקחת את הבנים שלה!

תוך זמן קצר נעלמו לי ילדי השכנים, התפוגגו להם לבתים ואפילו לא שמתי לב!

יכול להיות שהפחדתי אותם?...

הבנים אומרים שלפעמים יש לי פרצוף מפחיד של המנהלת מינה- ותאמינו לי שזה רחוק ממחמאה.

חזרתי מהעבודה עם מצב רוח "מצה"" הרגשתי שטוחה בנשמה, קשה, יבשה ובשביל להציק מישהו עשה לי חורים עם מזלג במצב רוח.

אין סיבה מיוחדת לנחיתה , אני פשוט עייפה והעיניים צורבות לי כאילו מישהו מתעקש לחורר לי גם את העיניים עם מזלג.

כמעט כל מי שראה אותי אתמול, שאל למה אני בוכה

יש את אלה ששואלים בקול מאשים : את בוכה?!"

ויש את אלה של הפוצי מוצי קושקוש מושמוש : "רמוש למה את בוכה ? –צרבת!

ואלה השותקים- אותם אני הכי אוהבת

ובכלל לא בכיתי, רק איבדתי את המשקפיים

דכאון

את הזוג הקודם איבדתי לפני חודש בטיול

ואת הזוג השני איבדתי לפני לשלושה ימים (ומצאתי היום)

כל חיי המשקפופרים לעולם לא איבדתי משקפיים- היו פעמים ששברתי, שרטתי, עיקמתי או דרסתי(רק פעם אחת!) אבל לעולם לא איבדתי ופתאום תוך חודש אני מאבדת שני זוגות.

היקר ושני מכרים מהעבודה אמרו לי שאני שלומפרית – לא יודעת למה אבל זה הרגיז אותי , אפילו טיפה העליב.

גם ככה קשה לי בלי משקפיים ובאים אלה ומבקרים אותי

הזמנתי משקפיים יפות והבדיקה גילתה שגדלתי במספר  - יופי גם בעיניים אני גודלת במספרים רק שלא יתפתחו לי גם צלוליטיס  באישונים

בכלל לא רציתי לכתוב על המשקפיים ,אלא על הקאסמים – כן, כן אני יכולה לראות אתכם מהנהנים עכשיו בראש: עוד פעם זותי עם פוסטי הקאסם שלה..

כן כן עוד פעם אני – אני חייבת לשחרר את החרדה הזו, די מאוכזבת מעצמי לא האמנתי שאני אהיה כזו מבוהלת מכל אזעקה הרי אני כזו אמיצה, סופרמנית, כפרה עליי( את נסחפת-רמה!)

כל אזעקה מעלה לי את הלב לגרון, אני חושבת שהלב שלי עבר לאזור הענבל.

בתחילת השבוע הייתה הזעקה בזמן שהיו לי בבית כעשרה ילדים ורק  ושני מבוגרים שאחראים לקבץ את הילדים בצורה הכי רגועה שיכולה להיות.

מה אני אגיד לכם, ממש מתחשק לי לבכות עכשיו ...איזה ילדים מדהימים, הגדולים יותר פינו מקום לקטנים שיהיו קרובים יותר לקיר, ספרו איתם עד חמש עשרה. כי אם עד חמש עשרה לא נשמע בום אפשר להירגע.

אותה הפעם הייתה הזעקת שווא.

מה זאת אומרת אזעקת שווא?!

אולי איזו חיילת בלונדינית ניקתה את הכפתור של שחר אדום שיהיה כשר לפסח ובטעות לחצה עליו?, אופסי התפלק לה

ואולי זו הטוראית בוסקילה  שלחצה על הכפתור?- אי..מא!

כל זה קרה שלשום

(אתמול והיום)

אבל גם אתמול החליטו לעשות לנו השכמה – אפ אפ על הרגליים!

ובצהריים היום – זה היה כי מרגיז וחצוף!

אני לא מבינה אותם...יש חוק כלל עולמי שהם מפרים , חוק שדורש: " נא לא להפריע בין שתיים לארבע!"

אני מאוד רוצה לקוות שהם לא יהרסו לי את החג , כי אם כן אני אני ...

חג שמח ושקט שיהיה לנו

לא להאמין שבשנה הבאה הבן הגדול עולה לתיכון, הרי רק אתמול עשיתי לו פלוצים בטן ושאלתי בקול שמח: "למי , למי יש קקי הכי מסריח?", והוא היה צוחק כאילו סיפרתי בדיחה.

אז התינוק המקסים הזה שנה הבאה כבר בתיכון, וכהערכות לזה השבוע היה לנו יום פתוח שבו הציגו את כל המגמות.

מה אני אגיד לכם....קרנבל אמיתי!

שרשראות של בלונים בגוונים כחול לבן מקיפים את בית הספר וברחבה בצורה מסודרת מוצבים הביתנים וליד כל ביתן עומד מורה מבואס.

נורא התחשק לי לשאול את המורה לכימיה שנראתה הכי מדוכאת , איפה נמצא ביתן קליעה למטרה.

כמובן שלא שאלתי, כי לפני שיצאנו מהבית קיבלתי הוראות  מפורטות מהבן:

א.     בלי פאדיחות – אני עושה פאדיחות?!

ב.     בלי לשאול הרבה שאלות- אני שואלת הרבה שאלות? אני ? אני?

ג.       בלי להתווכח עם המורים – פה ממש ניהלנו ויכוח , כי לא זכור לי מתי ניהלתי ויכוח עם מורה.

וככה מצוידת בהנחיות הסתובבנו לנו בין הביתנים, ונורא התאפקתי לא לשאול את המנהלת עם האובר חיוך אם לא חראם על כל הבזבוז הזה שמסביב – הרי מחר לכל המאות הבלונים האלה ירד האוויר, לא היה כדאי שבכסף הזה הייתה מביאה לילדים עוד הרצאה/הצגה/קונה ספרים לספריה/מיקרוסקופ למעבדה של המורה לכימיה המדוכאת-אולי זה היה מפחית לה את הכיוץ בשפם. 

כל כך הרבה דברים מעשיים אפשר לקנות מאשר מאות בלונים...והכי מעצבן שאחר כך הם מתלוננים על התקציב הדל!

אומנם התקציב דל, אין ספק בזה – אז תפעילו שיקול דעת!!

עיצבנו אותי הבלונים האלה – אבל מילה לא אמרתי לה!

הבן התעניין בביתן המחשבים – זה היה כל כך צפוי, מה גם שהוא עדכן אותי שבזה הוא יבחר.

שאלתי אותו למה הוא הולך למגמת ציור, הרי תמיד הוא צייר מפלצות כל כך יפה!, בגן הוא הדביק בצורה מושלמת את גלילי הנייר טואלט ויצר מהם משקפת  דביקה- ממש אומנות פלסטית.

הבן נעלב וטען שהוא לעולם לא צייר מפלצות, זה היה מיכאלנג'לו מצבי הנינג'ה  והמשקפות היו טנקים שהתפרקו עד שהגיע הביתה.

אני מסתכלת על הילד גבר שלידי ומתמלאת גאווה – הוא כבר עובר אותי בראש , ואני לא ממש מיניאטורית.

אם אני מטר שבעים וחמש, אז אני מאמינה שהוא לפחות מטר שמונים.

שיער שחור קצוץ – לא להאמין שעד גיל ארבע- חמש הוא היה בלונדיני מתולתל

ועכשיו יש לו רק תלתלים  במקום שאחראי להביא לי נכדים.

בעוד אנחנו משוטטים לנו, אנו נתקלים בהתקהלות ליד אחד הביתנים – סקרנים אנו מתקרבים , מי יודע אולי מחלקים  מיץ פטל לאורחים.

ואם המנהלת קנתה כל כך הרבה בלונים, אז אולי יש גם איזה שטרודל להרטיב בו את הגרון.

לא שטרודל ולא קראוסון !

בביתן מפואר יושבים כמה חיילים וחיילות מחיל האוויר ומספרים לכל הקהל מסביב על כיתה חדשה שנפתחת.

כיתת אלקטרוניקה שבה הילדים הם חיילים לכל דבר, כולל מדים, חוגר, מסדרים בבוקר.

פיכס....מה בוער?, למה לחייל את הילדים כל כך מוקדם?.

אני רומזת לבן עם הראש שנמשיך הלאה.

הוא מרותק עם עיניים נוצצות בברק שמדאיג אותי..

בקיצור- יומיים הוא מדבר רק על זה, ואני בעדינות ( כי הוא כזה עקשן..) מנסה להחזיר אותו למסלול השפוי, מסלול של ילד נורמאלי.

אני חייבת לצרוח, ככה חזק כזה שיתיש, שיצליח להרגיע את דפיקות הלב

ואולי אני אקלל?- סעמק יש לי ילדים בגילאי טרום מצווה ותרום חתונה וקללות ישפיעו על נפשם העדינה והרכה.

אז אני אקליד ואקליד עד שהרעידות בידיים והרעשים שיש לי בבטן יירגעו.

שמעתי את אזעקה בבטן , בריצה קלילה שלא ידעתי שקיימת בי ירדתי את הארבע עשרה מדרגות ובמקביל קראתי לבנים

את הגדול ראיתי

ואת הקטן אני לא מוצאת

ההיסטריה מתחילה לבצבץ, כמעט במקהלה אני והיקר קוראים לבן הקטן ונותנים לבן הגדול פקודה להיכנס לממ"ד.

אני עולה שוב למעלה ומלמלמלת תפילה כמו:בבקשה בבקשה רק שהוא לא החליט ללכת לשחק כדור סל עכשיו...בבקשה בבקשה..

את הבן מצאתי מתחת למיטה, כמו שהוא תורגל בבית הספר.

זה דפוק

זה דפוק

אלוהים זה כל כך דפוק....מתחשק לי לכתוב את זה אלף פעמים , ואולי זה ירגיע אותי, ואולי אני אקלוט את המציאות המטורפת הזו

להיות חרדה ולהרגיש לא מוגנת בתוך הבית שלי- אז מה נשאר?..