מדגדג לי האף מתוך שינה

לא בתוך הנחיריים , אלא בקצה האף – מן דגדוג שרוצה לשחרר אפצ'י ענקי

ואולי אני צריכה  רק לגרד את האף..

משהו מציק לי

אני פוקחת את העניים ומגלה שבקצה האף עומד לו יתוש בגודל של ציפור!!

מה אוכלים היתושים האשקלוניים שהם מצליחים להגיע לגודל כזה?!

אתם צריכים לראות איזה ריקוד אינדיאני מבוהל ביצעתי בסביבות ארבע לפנות בוקר..

"אמא,תקני לי חבילת קונדומים" – מבקש ממני הבן שרק לפני שבוע חגג יום הולדת 14 .

"מה זה?!" – לא שאני לא יודעת מה זה קונדום, אבל זו התגובה שיצאה לי בלויי קול צורם, מופתע ומבוהל.

בשביל מה הוא צריך קונדום? – רק לא מזמן הוא עשינו לו ברית..

ויש לו עוד גשר על השיניים- אני יודעת שזה לא שייך אבל זו המחשבה שעלתה לי בראש באותו הרגע

הוא עוד קטן- אומנם יש לו כבר כמה תלתלים שם אבל זה לא אומר שהוא מוכן.

מודה ומתודה- נבהלתי קמעא

"לא בשבילי אמא, בשביל החבר שלי"" – מנסה להרגיע אותי הבן

עוד יותר מבוהלת ..

הוא תפס אותי לא מוכנה , אני יודעת שיש ילדים/נערים בגיל הזה שמקיימים כבר יחסי מין – זה נראה לי כל כך מוקדם ולא נכון, מה גם שאני מכירה את הבן שלי –חסרה לו הבשלות..

"אז את יכולה לקנות לי?", מבקש הבן שוב, ו"תבקשי שיארזו לך את זה בעטיפת מתנה".

"מה זה?!" -  דווקא כשאני צריכה את המילים, את השפה  -יוצא לי רק המשפט מטומטם הזה. למה תמיד אין לי מילים כשאני הכי צריכה אותם?

"תסביר לי בשביל מה אתה צריך קונדומים" – אני שואלת אותו ברוגע שגייסתי מתוכי איכשהו.

והוא בחיוך מתוק ונבוך מספר לי שהוא והחבר שלו רוצים לקנות חבילת קונדומים בתור מתנת יום הולדת לחבר אחר.

הצחיק אותי הרעיון – בצחוק הזה היה גם הרבה שחרור

שלפתי 50 שקל מהתיק – זה נראה לי מספיק.

"אבל אמא..אני מתבייש לקנות,אולי את תקני לנו?"

מה פתאום! , שיקנה בעצמו – כשיגיע הזמן שהוא באמת יצטרך שלא יהפוך אותי לסבתא בגלל בושה מיותרת.

אחרי שעתיים חוזרים הבן והחבר מהסופר-פארם בין צחוק לצחוק ובמשפטים קטועים  סיפרו לי על חווית הקניה.

כשהגיעו לשם הם זיהו את מדף הקונדומים אבל לא העזו לשלוף קופסא במקום זה הם קנו מסטיק אורביט בטעם מנטה (שהם לא אוהבים בכלל)  שילמו ויצאו משם.

הם החליטו להיכנס שוב, רק שהפעם הייתה להם תוכנית,לוגיסטיקה, מערך פעולה או שנקרא לזה "מבצע קונדום"?

חמושים בפנים רציניות שאולי הוסיפו להם עוד יומיים בגיל לפנים התינוקיות שלהם הם צעדו במהירות למדף הקונדום.

הבן שלי שלף קופסא משם והוא היה אחראי להחזיק את ה"מוקש" עד לדלפק.

תפקיד של החבר היה לבקש שיארזו את זה כחבילת מתנה.

המבצע עבר ללא קושי –עד לאריזה!

המוכרת התפקעה מצחוק ובקולות דיווחה לחברתה הקופאית שממול על הבקשה – תוך כמה דקות חצי מהסופר-פארם שמע את הבקשה המשונה

האמת- פה קצת ריחמתי עליהם  .

היא שלחה אותם למוכרת אחרת שתארוז להם.

איזו השקעה של אריזה...לפני חודש קניתי שם בושם מתנה ולא ארזו לי את זה כל כך יפה כמו חבילת הקונדומים הזו.

היא אפילו התייעצה עם הילדים, אם לשים לחבילה פפיון או לא לשים.

החברים החליטו על פפיון בצבע זהב.

הבן כל כך הצחיק אותי... הוא דיווח לי שבקופסא יש 12 קונדומים וזה עלה סה"כ 25 שקל.

אז תחזיר את העודף!- קטעתי אותו

לא כל כך מהר ,אמא..

אני לא מבינה

תראי, אומר לי הבן , כשאני אהיה גדול אני אצטרך כל שבוע חבילה (חבילה לשבוע?!)

לחודש – זה יוצא 100 שקל

לשנה-1200 שקל!

אז לא כדאי שאני אשמור את העודף מעכשיו?, וחוץ מזה קניתי בעודף ברד.

אני נשארתי עם המחשבה  "חבילה לשבוע?!, חבילה לשבוע?!"..

אם הייתי משתמשת בקונודומים, אני חושבת שמשה מהבנק היה מאוד גאה בי- מספיקות לי שתי חבילות בשנה!

חסכונית שכמוני

המתנה של הילדים זכתה להצלחה ובשבועות הם מילאו את הקונדומים  בטעם לימון ( זה מה שהוא שלף מהמדף , דווקא בטעם לימון?!) במים ושיחקו איתם בתור פצצות מים.

הם עוד ילדים..     

מת לי המחשב!

זה נורא עצוב..

 אבל זה לא מונע ממני לקחת את הקפה ולשבת מול המסך הדומם, ומדיי פעם ללחוץ על כפתור ההפעלה – מי יודע ,אולי הוא יתעורר לחיים.. אולי גם למחשבים יש חמור לבן , או איזה נח-נחמן מאומן.

זה לא עוזר..ובמצוקה קלה וקריזה גדולה אני רועה בשדות זרים- במחשבים של הילדים.

אני מרגישה כמו "זהבה ושלושת הדובים" ולא בגלל תלתלי הזהב שאין לי או בגלל שאני דובה .

אני מתיישבת על הכיסא של הבן הגדול – הכיסא נמוך מידיי, המקלדת מרעישה והמגע של העכבר לא נעים לי.

במחשב של הבן הקטן – הכיסא גבוה מידי, הרגליים נוגעות בשולחן, והיד נדבקה לי לשולחן – ג'יפה הילד הזה!, עוד פעם הוא שפך קולה! .

אני רק מתיישבת, מנסה למצוא איכשהו תנוחה שתתאים לי – הילדים מגיעים ומסתכלים עליי בעניים מאשימות ומבט מלא תוכחה ובנוסף לזה מלא פקודות כמו: אמא, אל תצאי לי מהמשחק, לכמה זמן את צריכה את המחשב,מתי אבא יסיים לתקן לך את המחשב?..

שאלה טובה

היקר החליט שהוא טכנאי מחשבים, משום מה הוא חשב שאני אשמח על מעשה האבירי שלו להצלת המחשב שלי והוא לא מבין למה אני מעקמת פרצוף וממלמלת לעצמי מתחת לשפם ( מחר אני אוריד אותו) "אוף אוף אולי תעוף?"..

יש לו ידיים טובות , הוא יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים - אבל הלו!!, מספיק המחשב מקולקל אני צריכה שבנוסף לכל הוא יגרום לו לאורגזמה?!

"אולי ניקח אותו לטכנאי?" - אני שואלת

" את לא סומכת עלי?!" - שואל היקר במבט נעלב ומזועזע.

 "בטח שכן" - שקרנית..

היקר פינה את השולחן - שלח אותי להרתיח מים ולהביא מגבת

את מי הוא הולך ליילד עכשיו?!

המגבת- בשביל לפרוש את המעיים של המחשב

והמים- בשביל שאני אכין לו קפה.

בעליצות מרגיזה ניגש הבעל למשימה

"אני חושב שעליתי על הבעיה" - אמר היקר ביום הראשון

" אני חושב שעליתי על הבעיה" - אמר גם ביום השני והשלישי

"אני חושב שהבעיה היא בכרטיס הקול" - אמר ביום הרביעי ואני התאפקתי שלא לצרוח בקול.

"אני חושב שהבעיה במאדר בורד- אמר ביום החמישי ואני הייתי קרובה לשלוח אותו לאמא שלו.

"אני חושב"....

"דיי"!!! - זהו, לא יכולה יותר 

לפני שאני תולשת לו את השערות הלבנות שיש לו בראש לקחתי את המפתחות ונסעתי להחליף ספרים בספריה - הרבה זמן לא קראתי.

כל זמן פנוי שיש לי אני מנצלת למחשב וכמעט ששכחתי את התענוג שבקריאה.

בחרתי ספרים גרועים, או שאיבדתי את כושר הריכוז?, אולי התרגלתי לקרוא רק פוסטים?..

שלושה ספרים קראתי רק את העמודים הראשונים והנחתי אותם חזרה במיאוס ותיסכול בשידה.

הספר הרביעי תפס אותי חזק, חתך אותי כמו סכין , עשה לי משהו שאני עוד לא מוצאת מילים מתאימות לתאר מה בדיוק - "שתהיי לי הסכין" של דויד גרוסמן.

נשאבתי לספר

כל כך אהבתי אותו שלא מתחשק לי להחזיר אותו לספריה, אני רוצה לקרוא אותו שוב - ואולי אני אקנה לי אותו במתנה.. 

היקר הצליח לתקן את המחשב

אז אולי בכל זאת  אני אשאיר אותו איתי או שעדיף שאני אשלח אותו לאמא שלו ?

"אזל לה הצבע מהפנים" – ביטוי, צירוף מילים

אבל לראות את התהליך הביולוגי הזה מול העניים .. אני חושבת שאין  מספיק מילים לתאר את זה

אנחנו מצחקקות על אה ועל דה – יותר על דה.

היא מקבלת פלאפון מהבת

הבת בוכה מעבר לטלפון

האם מאבדת את הצבע  בפנים ורק ממלמלת בקול חנוק: רק תגידי שהכול בסדר איתך, רק תגידי שהכול בסדר איתך..  

זה רק מה שהיא ממלמלת, אבל הידיים כבר רועדות, הפנים חיוורות והעניים כאילו הכפילו את גודלם – עניים מלאות אימה , חרדה – אי אפשר להסתכל על עניים כאלה הרבה זמן...כמה פחד משתקף מהם..

קסאם נפל בכיתה בבי"ס  שער הנגב .

אותה אמא נסעה להביא את הבת שלה מביה"ס עם החלטה שלשם הילדה שלה  לא חוזרת, שנמאס לה לפחד לשלוח את הילדה שלה לבית הספר ולהיות חרדה כאילו היא שולחת אותה לשדה קרב.

אני מבינה אותה.

"תלמד להפסיד בכבוד" אומר הגדול לאחיו הקטן בנימת עידוד עם קרטוב של חוסר סבלנות.

והקטן ממשיך להשתנק בבכי תוך מילמול :"אני גרוע,אני גרוע"..

אחד הדברים הקשים לי בתור אמא- זה לראות את הילדים שלי נכשלים.

זה לא הכישלון עצמו, אלא התחושה הצורבת שיש להם אחרי הפסד או כישלון.

אם הייתי יכולה למנוע ולחסוך את זה מהם..

יום שבת בבוקר לקחנו מקל ( שבמקרה הזה זה דקר) ותרמיל (מלא סנדוויצ'ים שלא נמות חלילה מרעב ) ונסענו לגליל – כמעט, עד עכו.

לבן הייתה תחרות סייף

אני לא כל כך אוהבת את ענף  הספורט הזה – יש בו משהו אכזרי ונוקשה.

כן, זה נחמד לראות אותם בלבן עם מסכות וחרב ביד- כמו מיני אבירים שחסר להם רק סוס לבן ואיזו נסיכה בלונדינית לידם.

אבל משהו בספורט הזה נראה לי לא מתאים לילדים – הוא תחרותי ואלים.

קשה לי לראות שדוקרים לי את הבן, אפילו שזה לא פוגע בו – זה מצליח לכווץ אותי.

כשהוא דוקר את היריב – אני שמחה!, לא יודעת...משהו בשחק הזה לא מסתדר לי.

יכול להיות שאני אמא חננה- אבל אני מעדיפה ענפי ספורט כמו כדור סל,שחיה או טניס שאין בהם דרישה לפגוע פיזית ביריב..

אבל זה החוג שהבן בחר .

הוא פחות משנה בחוג – וכבר הביא גביע וכמה מדליות ואם אני לא טועה הוא מדורג כבר במקום שלישי  או רביעי לגילאי 11 בארץ.

הכול טוב ויפה, שמחה צהלה וששון- כשהוא מנצח.

אבל כשהוא מפסיד –דיכאון..

אתמול – הוא הפסיד בגדול, כיסחו את האמאמא שלו!

כל משחק הוא סה"כ 3 דקות – אבל להיות בקהל ולצפות בבן נדקר כל שנייה..דיי, אני לא עומדת בזה. כל שנייה היא כמו נצח במשחק הזה.

והכי מרגיז, ששני ספסלים ליד יש אמא שמוחאת כפיים כל פעם שהבן שלי נדקר!

מה היא שמחה ,מה..

אני לא מכירה את האמא הזו – אבל אני כבר לא סובלת אותה.

יש בינינו קשר עין וחיוך מנומס נדרש – כי זה רק ספורט,לא?

היא מחייכת בפה מלא ומבסוט

ואני רק מותחת את שרירי הלחיים.

" הבן שלך נלחם עם הבן שלי,נכון?"- מנסה האמא הזו לפתח שיחה.

האמת – לא מתאים לי לדבר איתה,אני עסוקה בלשדר לבן שלי מסרים כמו: כנס בו, כסח אותו..

אני רק מהנהנת בחיוך שמאשר את דבריה.

"הוא משחק טוב" – ממשיכה האם בשיחה. נחמד מצידה לפרגן.

"בפעם שעברה הבן שלך ניצח את הבן שלי" – אומרת האם בנימה קצת מאשימה. אז מה...עכשיו זה זמן חיסול חשבונות?!

הבן שיחק בארבע משחקים – ורק בשלושה הפסיד

הוא לא עלה לשלב הנוקאאוט,

האביר הקטן שלי  יוצא מהמגרש בבכי משתנק-  קורע לב...

אני מסתכלת מסביב ורואה עוד כמה ילדים בוכים והורים חסרי אונים לידם.

למה לא מלמדים אותם בחוג שזה בסדר גם להפסיד?!

רצינו להמשיך לטייל בצפון – אם הגענו עד לפה.

אבל היינו כל כך עייפים ועם ילד בכיין

חזרנו הביתה עייפים מהנסיעה, הבן הקטן נרדם כל הדרך חזרה.

כשהוא התעורר חזר לו החיוך, חזרה לו הפרופורציה והוא עדכן אותנו שבשבת הבא יש עוד אליפות.

הבן הגדול- אמר שנשכח מזה, הוא לא מצטרף בשבוע הבא, שיש לו גם חיים משלו  ודברים יותר מעניינים לעשות מאשר לראות את אח שלו משחק בחרבות כל שבת.

היקר אמר שאולי הוא תורן בשבת הבאה

שישכח מזה – אני אדבר עם הרמטכ"ל

בשבת הבאה אני והוא על הספסל( העינויים)!

אני רוצה לכתוב יומן מסע

רק חבל..

כל כך חבל שהחיים שלי כאלה משעממים.

הדבר הכי מרתק שקרה לי בשבוע שעבר – גיליתי שלסלסלת הכביסה יש תחתית

ומקרה עצוב – נגמרו לי הביצים, ולא נעים לי לבקש מהשכן ממול שני ביצים..

ומקרה מעצבן אחד - ככה לדפוק וללכת?!, בלי להשאיר פרטים?

כל כך עצוב לראות את הרכב שרוט ופצוע.

כבר מרחוק קלטתי את  הפגיעה

כשהתקרבתי לחניה – חייכתי לעצמי

לא נורא

זה בכלל לא הרכב שלי!

בזמן האחרון בוער לי לכתוב ולכתוב – רק שאין לי על מה.

אם אני אכתוב עליי – זה יהיה רצח והתאבדות גם יחד.

אני אהרוג אותי ואתכם משעמום

וכן- השעמום הורג!.

חבל- שרק על עצמי לספר ידעתי וצר עולמי כעולם נמלה.

שבוע חדש

התחלות חדשות

הרפתקאות חדשות

בוקר טוב ישראל

כשהשקדייה פורחת ושמש לה זורחת-חגיגה

אפילו המופלטה זכתה להיקרא "חג המימונה".

אנחנו מרובים בחגיגות – כמעט כל יום חג ואם לא חג אז יום שמציין משהו:

יום האישה

יום האם

יום האיידס

יום ההומואים

יום ללא עישון

יום הדיאטה – אהה, זה לא שייך,על זה אני מכריזה כל יום .

אבל להיכן נעלם "יום הפועל?"

האחד במאי- זוכרים?..

האמת- גם אני בקושי זוכרת את היום הזה

כשהיינו ילדים – זה צוין בתנועת הנוער כיום של כיף, בצעדה ובשירה צווחנית.

אני לא יודעת אם הסבירו לנו את חשיבות היום – אותנו עניין רק לשיר בקולות "חולצה כחולה והיא עולה..." ולגבור בשירה על השומר הצעיר.

אתמול,בדרך לבית הספר שאלתי את הבנים אם הם יודעים מה מציין אחד במאי..

חשבתי לעצמי- שאולי הזכירו את זה בבית הספר.

שני הבנים הסתכלו אליי במבט שאומר משהו כמו:"בחייאת אמא..תני לנו להתעורר,את עם השאלות הכבדות שלך על הבוקר..

אני בטוחה שזה מה שהם חשבו באותו רגע – מכירה את המפלצות שלי.

ובכל זאת הם נידבו לי פנינים:

החכמולוג הגדול אמר שזה היום שהוא צריך לקבל דמי כיס

והחכמולוג הקטן עדכן אותי, שזה אומר שעוד חודשיים חופש גדול!

הגענו לבית הספר ולא הספקתי להסביר להם

ואני בטוחה שזה גם לא יעניין אותם ... הם נהפכו להיות שני ג'מוסים ומה שמרתק אותם זה לעבור שלב באיזה משחק מטומטם במחשב.

אולי אני מגזימה..או שלא

פתאום יותר מתמיד –אני רוצה לחגוג את אחד במאי

ולא בגלל שלא בא לי לעבוד היום ומתחשק לי יום חופשי  ולשיר בקולות "חולצה כחולה".

אלא בגלל חשיבות היום, את מה שהוא מסמל –יום הפועל,או יום העובד – או יותר נכון לומר יום העבד?..

יש אנשים בארצנו הקטנטונת שעובדים בתת תנאים – משכורות רעב ,ללא תנאים המגיעים להם על פי חוק.

ובל נשכח את אלה שמלינים להם שכר..

עוולות לא חסר..

אז מה עושים?

יום בשנה לא יתקן את זה – אבל אולי יעורר מודעות, יניע דברים.

איך מחזירים את היום הזה?

הסתדרות יקרה, תנועות נוער ששרדו,ועדי עובדים יקרים – תתעוררו!!

תחזירו לי את האחד במאי

ונשבעת לכם – לא רק בגלל שלא בא לי לעבוד היום.

ומשהו נחמד -לפני שלושה או ארבעה ימים הגבתי למיקה  חברה שלי מתפוז

יש להם תחרות הבולגר – בשביל להצביע צריך להיות רשום.

אז נרשמתי

ואם כבר נרשמתי –פתחתי בלוג

ואם כבר פתחתי בלוג - השתתפתי בתחרות "מספורי ארץ אהבתי" יומיים לפני הסיום שלה.

כתבתי קטע - הייתי יכולה לכתוב בהרבה יותר יפה..

מתוך ה-130 פוסטים, נבחרו 20 לשלב הגמר!

עליתי לגמר – וזה דיי מחמיא לי,כי כמעט לא מכירים אותי שם.

אין לי צפיות להגיע למקום הראשון

רק נחמדה לי ההכרה – זונת רייטניג או לא?

יום נפלא לכם!

(אני כותבת ושומעת את הבן הקטן צוחק מתוכנית טלויזיה - האם הוא "עובד" עלי?..

כי אם כן- זה יבאס אותי מאוד ואני אבקש מהורפאה שתתקע לו זריקה בתחת!)