אני מחכה בסבלנות שהרכבת תחצה .

המחסום כבר הורד והרמזור האדום מהבהב ,אבל את הרכבת אני לא רואה .

עורכת לי ניחוש קטן – מהיכן היא תגיח מימין או משמאל ?, ומה זה משנה לי בכלל וחוץ מזה אני תמיד מפסידה בניחוש.

אני מהמרת על שמאל, יש לי תחושת בטן שהפעם אצליח לנחש ואולי זו לא תחושת בטן ואלה רק קרקורי רעב?.

כמה שאני רעבה , אני מסוגלת  לאכול עכשיו רכבת שלמה של סלט חסה!

ממש מצחיק – כשאני רעבה אני מדמיינת לי אוכל רזה , מוזר לאללה, כי לפי הדמיונות שלי הייתי צריכה להיות רזה, שדופה ועם עצמות גם בלחיים

וכמו שאני נראית – נראה שאין לי בכלל עצמות!

לא כל כך נכון – שיניים זה גם עצמות!

בעודי ממתינה לרכבת שהגיחה מצד ימין ( אוף אוף – ערכתי התערבות ביני לבין עצמי, שאם אני אנחש נכון אני לא אעשה כביסה היום!) , אני מסתכלת על הנוף המדהים שמקיף אותי, שדות של זהב קצוץ , ובאמצע כל שדה ישנו תכשיט צורת ערימת חציר.

והשמיים כחולים ורודים – יצירת אומנות, מוכשר האלוהים שלנו..אם הייתי רואה ציור כזה, הייתי חושבת שהוא קיטשי

"איזה כיף לי" נפלט לי .

כל כך מאושרת הייתי באותם הרגעים, מין תודה כזו גדולה שאני נוכחת על פני האדמה וזוכה לראות את היופי הזה.

אני רואה את היופי הזה כל יום- אז למה דווקא היום הוא עשה לי כזה טוב?

אני צריכה לזכור לפתוח עיניים יותר,

הטבע הוא כמו סטילה – הוא מנקה מהנשמה ג'פה ואדמומיות מיותרת

הרכבת חולפת לה, ונושאת שלט על כל קרון – חומצה ירוקה

כל הכבוד לחב'רה הירוקים , אפילו את החומצה הפכו לירוקה!

רגע רגע ..חומצה ירוקה זו לא החומצה שנשפכה על צבי הנינג'ה

רק שלא תישפך עכשיו חומצה , ממש לא מתחשק לי לזחול הביתה

ואולי התשוקה לחסה היא בעקבות נשימת אדי חומצה ירוקה, ובטח מחר אקום עם סרט ורוד על המצח ואפזז לי –קרוונגה!!!

"בעקבות המצב הביטחוני באזור מפונים חיילים מבסיס הקרוב לרצועת עזה" – קראתי את הידיעה הזו לפחות 10 פעמים ולא הצלחתי להבין.

או שאני סתומה

או שמקבלי ההחלטות למעלה סתומים.

אני יוצאת מנקודת הנחה, שאני הסתומה שלא מבינה כלום בביטחון מדינה, או את השיקולים שהביאו אותם להחלטה הזו.

אז בבקשה שמישהו יעזור לי להבין את המשפט המורכב הזה וכמה שיותר מהר כי אני מתחילה לפתח סימפטומים של חרדת נטישה.

צה"ל – זה לא ראשי תיבות של "צבא הגנה לישראל"?!

ולמה רק את החיילים מפנים?

אם המצב הביטחוני כל כך גרוע, למה לא מפנים גם את תושבי נתיב העשרה?

ואולי זה השלב הבא ..

שאלוהים ישמור לנו על כל החיילים, אני כבר רואה כמה אמהות נושמות לרווחה כי מפנים את הבנים שלהם מאיומי התופת שבאזור

קשה לי להבין את צה"ל –אבל אני מאמינה (אוו כמה שאני מנסה להאמין..) שהשיקולים שלו נכונים, אבל הוא לא יכול לעשות את המהלך הזה בשקט?!

בלי להכניס לחרדה אזור שלם?

בלי לגרום להרהורים/ערעורים שאולי אין אף אחד שיגן  או שאיכפת לו מתושבי הדרום.

ומה השלב הבא?

שהתושבים ישמרו על הגיזרה?

אני כבר רואה את שלוימה מהרפת שומר על הגיזרה הימנית

ושולה הטבחית מכינה ממולאים טובים – צינורות ברזל ממולאים אבק שריפה ומסמרים

יאמי!

עצם אני כבר משתיים ערנית לחלוטין והכול בגלל רעש חזק של אופנוע , הרעש בכלל לא דומה לאזעקה  אבל כל זאת הוא הצליח להקפיץ אותי ואת הבנים.

הבנים שתו שוקו וחזרו לישון

ואני נשארתי ערה ורעננה (רעננה...תפסיקי להגזים,מזה העיגולדים השחורים שמתחת לעין?!)

והיקר-מה אני אגיד לכם.., גם אם טיל גראד יפול לו ליד האזון, הוא ינפנף אותו ביד כיתוש טורדני.

אז מה עושים בשעה כזו?

יש לי זמן, יש לי שקט  ואני יכולה לעשות מה שמתחשק.

אבל חסר לי את השקט הפנימי.

אני יכולה להיות רעשנית ,אבל בפנים מאוד שקטה – מישהו מבין למה אני מתכוונת?

כי אפילו אני לא מבינה מה כתבתי, אל מה איכפת...תמיד אוכל להאשים את השעה המאוחרת הזו.  

ובכלל בזמן האחרון כושר הריכוז שלי שואף לאפס, אפילו קריאה של כמה עמודים בספר דורשת ממני כוחות על ואם נתקלתי פוסטים ארוכים אני פשוט לא קוראת.

מצב רוח כזה של "לא בא לי ללכת לשום מקום וגם לא בא לי להישאר" (של מי השיר הזה?)

נראה לי שזה משהו באוויר , או במים הארץ ישראלים , כי איך אפשר להסביר את נחיתת האנרגיה הזו?

הנחיתה הזו מורגשת גם כאן בישרא ,או שרק אני חשה אותה?

חברים כותבים פחות, לוקחים פסק זמן או אומרים שלום ואולי להתראות.

אפילו שאני כבר כמעט שלוש שנים בישרא , נורא עצוב לי שעוזבים, נעלמים – אני נקשרת לאנשים דרך המילים וזה ממש לא משנה לי שלעולם לא ראיתי אותם , זה לא עושה את הפרידה פחות עצובה.

לעומת זאת יש את המייסדים – אלו שהיו כמעט מהתחלת ישרא והם עדיין פה כיסודות טובים  ואיכותיים של בנייה , אנשים כמו טליק (אוטוטו חמש שנים!) פמה,צמח, שדות ,גמאמא 

עם אנשים כאלה וכמותם אני מרגישה שישרא הוא בית טוב, בית חם ויציב.

מה גרם לי לכתוב את זה עכשיו? -אין לי מושג, או שכן .

אולי זה קשור לכמות המוגברת של המיילים שאני מקבלת

מלא מציעים לי חברות והם אפילו לא מכירים אותי, או את הכתיבה שלי או את פניני החוכמה שיש לי לפזר לאומה.

תשמעו/תקראו קטע:

בשיטוטיי באינטרנט ( יא סוררת, משוטטת באינטרנט !) הגעתי לאתר קפה , יש שם כמה שכותבים ממש יפה, ללקק את העכבר!

כשניסיתי להגיב לאחד מהם  ,המערכת ביקשה ממני להירשם.

לא התעצלתי – נרשמתי ואפילו שמתי תמונה שצילמתי אותי באחד הימים  שהסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי משהו כמו: "כפרה, את יפה!"

נראה לי נורא נחמד להגיב ולראות את הדמות שמאחורי המילים, אבל יש בזה גם משהו מאוד מאוד רדוד ....

פתאום אני מוצאת את עצמי נכנסת לבלוגים,רק לפי הפרצופים המצולמים.

וכמה מפליא , כמעט רק לבלוגים של המין הגברי!- שרלילה שכמותי..

וגם הם נכנסים לי לדף ומציעים לי חברות אפילו לפני שהחלפנו בנינו פסיק אחד!

אין לי מושג למה זה החמיא לי

זה נורא עצוב שדבר כזה החמיא לי,  כאילו יש לי דפקדט או איזה חסך רציני ואני צריכה מנה הגונה של צומי.

מעצבן אותי שנשאבתי לדבר הרדוד הזה... רק אני מסוגלת לטבוע במים רדודים!

זה כמו שאני אלך ברחוב ויציעו לי חברות בלי להכיר אותי בכלל – מי שיעשה דבר כזה, אני אחשוב שאיזה פיוז באונה השמאלית נשרף לו, נכון?

אבל באינטרנט כשמציעים לי חברות –אני מבסוטית ומאשרת בקליק אחד את החברות.

חברות בקליק-פיכס עליי...

ואני חולקת על דברי הזמרת(?): "איזה כיף שיש המון חברים"

זה לא נותן כלום...

חברות אמיתית , זו חברות שנבנית  מפוסט לפוסט, מתגובה לתגובה ואם במקרה נופל קאסם  באזור ישר דורשים לשלומי ( זה ריגש אותי ברמות האכפתיות הזו..)

אז השבוע היה לי שיעור ותזכורת מזו חברות וירטואלית אמיתית

יופי.... העיניים מתחילות להתעייף

לילה/בוקר טוב!

ניתקו את מערכת הצופרים של אשקלון כי כמה התלוננו שהאזעקות ,שחלקם היו אזעקות שווא ,גרמו להם לחרדה(ואולי זה גם מזיק להם לנקבוביות של עור הפנים) ובעקבות זאת פיקוד העורף החליט להוריד את השלטר של האזעקה.

זה כל כך מכעיס שאני לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר עד כמה..

אפילו חמש עשרה שניות שהאזעקה נותנת לנו , לוקחים מאיתנו?!

חמש עשרה שניות...זה כלום, נכון?, סה"כ רבע דקה.

ברבע דקה לא מספיקים אפילו לקחת שאיפה מסיגריה, לא מספיקים לחלוף רמזור בצומת, אפילו לכתוב את המשפט הזה לוקח לי יותר מרבע דקה!

אבל חמש עשרה השניות הללו יכולים להיות ההבדל בן חיים למוות.

בחמש עשרה שניות אפשר : להגיע לממ"ד,או להתרחק מחלונות זכוכית , לחפש מרחב מוגן, ואולי אפילו להתחבא מתחת לשולחן.

בחמש עשרה שניות  אפשר: לשאת תפילה, לחבק את הילדים חזקחזק , להספיק להגיד מילה מרגיעה.

לתושבי העיר שהיו אתמול בקניון חוצות, לא היה את ה"פינוק" הזה של חמש עשרה שניות.

וואלק יופי – שלא יתרגלו לפינוק

היום הם רוצים חמש עשרה שניות להתגונן מפני פגיעה

ומחר יתחילו להתלונן שאין להם מיגון בבתי הספר או בגנים

אז מההתחלה מרגילים אותנו- אין אזעקה ואין בטיח

שרדתם את הטיל הזה- יופי, נתראה בטיל הבא!

מזה פה, תוכנית הישרדות?!

מילא אם היה לי את התחת של מרינה, אולי הייתי מקבלת את רוע הגזרה .

רק חמש עשרה שניות..

אז חיים ...תדליק את האזעקה בבקשה!

השר יצחק הרצוג הציע תוכנית שבה חלק מכספי הקצבאות יועברו לתוכנית חסכון עבור הילדים.

התוכנית הזו מציאותית בדיוק כמו שהבטיחו לי בבזוקה שבגיל 21 אגיע לירח .

להעביר כל חודש חמישים שקל לתוכנית חיסכון  לזכות הילד – בכדי שיוכל בבוא זמן הפירעון  ללמוד או למצוא דירת חדר בדרום תל אביב נראה לי תלוש מהמציאות .

אני לא מבינה – רק אנחנו קוראים את דוח העוני, השר לא מקבל העתק? אין תקציב לשכפל לו העתק?

לא נורא – נפתח לשר תוכנית חסכון שבעוד עשרים ואחת שנה נגיש לו דוח ובו פירוט כמה ילדים גדלו בתת תזונה, כמה הלכו לישון רעבים בלילה וכמה לא הגיעו בכלל לגיל 21 ( אתה יודע- סמים , רציחות וכאלה)

אדוני השר,אפשר שאלה קטנה?

אתה יודעה כמה עולה לחם? ( לחם פרוס 7.15 ₪ )

כמה עולה חלב? ( אני אגלה לך-  ₪ 6.16 לליטר חלב)

אם לא הצלחת לענות על שתי השאלות יסוד אלו , אתה מתבקש להפסיק לבלבל לי את הביצים(מקרה שלי ביציות).

אחרי שעזרתי לך בעלויות , תעשה חשבון לבד – כמה חלב ולחם הם יכולים לקנות בחמישים שקל בחודש.

כמעט כלום-אה?...

אבל הכלום הזה שביל ילד רעב הוא המון – זה עוד יומיים שלושה ללכת לישון עם בטן מלאה.

את החמישים שקל חיסכון האלה מקום לשים בבנק אולי תשים אצל בעל המכולת בכדי שהמשפחות העניות יוכלו למשוך לחם וחלב, אם זה יישא ריבית  טובה אולי בסוף שנה יוכלו לקנות גם קרטון ביצים או להשתולל עם חפיסת שוקולד - מגיע להם גם מתוק..

אני לא יודעת אם לילדים הרעבים איכפת שבגיל 21 יהיה להם כסף ללימודים ,או חולמים על דירה משלהם

החלומות שלהם מצטמצמים לסנדוויץ ופנטזיה למקרר מלא.

תוכנית חיסכון של המדינה עבור הילד- הלוואי, זה היה יכול להיות נפלא

אבל כמו הבזוקה – זה ורוד מידיי,מתוק מידיי

אדוני השר,

בבקשה – אל תיגע לעניים בלחם

נו אביב , קום כבר!

בקשה בקשה עוד חמש דקות – מתחנן הילדון כשאני מנשקת ומלטפת לו את השיער הקשה שיש לו בראש , פעם היה לו שיער כזה רך שלא להאמין איך הוא השתנה ככה.

כעבור חמש דקות

נו אביב, עברו כבר עשר דקות ! פה אני כבר מדגדגת ומציקה

אוף אוף לא בא לי ללכת לבית הספר במילא יש רק ספורט , מדעים אנגלית ולשון.

וכמו כל אמא סבלנית אני מבקשת ממנו בנועם – יאללה יאללה למקלחת, צחצח את הגשר שבשיניים.

עוד קצת בבק..

אזעקת צבע אדום מפלחת את האוויר

שני הבנים מתעוררים ובריצה קלה לממ"ד , הם אפילו לא הספיקו להתמתח ולבלבל לי עוד את המוח

בפעם הבאה אני מקליטה את האזעקה

אחלה שעון מעורר!

עכשיו הגדול מתלונן שבגלל האזעקה הוא התעורר מוקדם והוא בכלל מתחיל בתשע.

איזו חציפות!בפעם הבאה שיזרקו קאסם בשעות נוחות יותר!

הצפירה חזקה פוצעת לי את עור התוף , חודרת לי לתוך הנקבוביות וגורמת לעור להיות חידודין חידודין.

צריכים להנמיך את הוואליום של הדבר הזה , הצפירה הזו מסוגלת לעורר מתים – עולה בי מחשבה מגוחכת.

ואולי לצפירה הזו יש כוח לפתוח שערי שמיים ובכיפור היינו צריכים להשתרג ולעבור לצפירה במקום שופר.

שופר זה פסה...נראה לי שהשמיעה של ההוא במרומים קצת נחלשה במשך השנים- בכל זאת הגיל עושה את שלו.

אז לפני שתיגמר הצפירה , אולי יש חריץ שמיים וכדאי לי לנצל אותו– היי אלוהים ,זוכר אותי?, זו אני רמה

לא זוכר?

לא נורא, ואולי לטובה , אני לא רוצה להיות על הכוונת שלך.

רק בקשה- תן קצת שקט על פני האדמה הזו

הילדים שלך התייבשו – יותר מידיי דם , יותר מידיי דמעות

נראה לי שיש לך בלאגן רציני במשרד – אתה צריך מזכירה טובה?, אני יכולה לעזור לך בניירת אבל רק בעוד חמישים שנה.

משהו השתבש לך בניירת... כי איך אתה יכול להסביר שאבא קובר בן, אישה אלמנה והיא עוד לא בת שלושים, ילד שמגיע למצוות ומדליק נר לזכר אביו

משהו משובש לאללה..

אלוהים, כשאני אהיה מזכירה שלך,רצוי שתדע שאני גולשת באינטרנט בשעות העבודה!

המעבר החד הזה מהעצוב לזיקוקים משבש לי את המערכת החיסונית – פיתחתי חום ודלקת בגרון , ואתמול לא היה לי כוח להישאר ערה ולצפות בהדלקת המשואות.

אף פעם לא הפסדתי את הדלקת המשואות ואת רוקני מצעיד את החיילים ועושה מהם פרחים , שבלולים וכל מיני.

והשנה לא אמרתי את המשפט הידוע שלי : "משמר הכנסת צועד הכי יפה!"    (הילדים אומרים שני אומרת את זה כל שנה- ואני בכלל לא זוכרת )

ולא קיבלתי  את המבט הנעלב של היקר, כאילו אני מינימום וענונו – איך אני יכולה לחשוב שמשמר הכנסת צועד יותר יפה מהחיילים?!

והשנה לא חיפשנו את החיילים בלבן – והיקר לא ניסה לנחש אם הוא מכיר אותם

חסר לי הטכס של אתמול

אני אחפש באינטרנט, לראות את הטכס בשידור חוזר

אבל זה לא אותו הדבר

כשאני שומעת את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה , אני מתרגשת כל פעם מחדש עד כדי הסתמרות השערות שפספסתי בשעווה .

וכלל כל החגיגות לקראת יום ההולדת השישים  מעוררות את הפטריוטיות שבי.

כל קניה בסופר הופכת לחגיגה נוסטלגית בצבעים כחול לבן –  מסטיק "עלמה" חזר למדפים וכל הבני שלושים ומעלה עוצרים

בקריאה :" יאה....את/ה זוכר/ת?"...

מצחיקים אלו שהחזירו את מסטיק עלמה למדפים – הם לא יודעים שמי שזוכר ,במקרה הטוב יש לו יותר סתימות מאשר שיניים?.

מה הם חושבים להם..שאני אקנה מסטיק עלמה בטעם קינמון ואחליף עטיפה עם רותי היפה (שמועות אומרות שהפכה להיות די מכוערת) ואולי אחליף עטיפה עם דורית החכמה (שמועות מספרות שהיא חזרה תשובה, אבל זה לא אומר שהיא הפכה להיות סתומה!!)

מילא מסטיק עלמה, אבל לראות את מיס לוסי מחזיקה דגל , זה קצת מוגזם.

נקניקיה אמריקאית מחזיקה דגל?- נו באמת..

ובכלל לא רציתי לכתוב על נקניקיות, אלא על השנה הראשונה של המדינה ואיך שהייתי רוצה להיות בה, לשמוע את ההכרזה בטרנזיסטור ולפצוח בריקודי הורה ( אני מקווה שלא היו ריקודים מסובכים שם , כי אני יודעת רק את ריקוד "שאבתם מים בששון").

ואם לא 1948 , חבל שלא נולדתי ל-1949 , למשטר הצנע – להתחיל דיאטה מיום הולדתי, היה יכול להיות טוב לי אבל כמו שאני מכירה את עצמי הייתי הולכת ישר לשוק השחור ומחליפה 200 גרם גבינה רזה בקוביית שוקולד.

או 1950 – הייתי זוכה להקצבה של שלוש בצים בשבוע , אחלה! ( אבל מה זה אומר- פעם אחת סקס ופעם אחת מיזמוז?)

או 1951 – להיות באוטובוס הראשון מתל אביב לאילת , נסיעה חגיגית של תשע שעות.

אבל נולדתי רק ב- 69 ,למדינה מוכנה(האומנם?)

דפדפתי לי ספר שקיבלנו מתנה מהצבא , תענוג של ספר , ונורא סיקרן אותי לדעת מה קרה בשנה שנולדתי.

אז זמן שמצצתי :

יומיים אחרי שנולדתי לוי אשכול,ראש הממשלה השלישי, מקבל התקף לב ומת ( קיבל נורא קשה את בשורת הולדתי)

חודש אחרי, אבא חושי ראש עיריית חיפה גם מקבל התקף לב ומת ( מתחילה להאמין שזה בגללי)

לראשונה תולדות המדינה –מטח קטיושות על קרית שמונה

תשעה יהודים הואשמו בריגול ונתלו בבגדד

מלחמת ההתשה

גולדה מאיר לראשות הממשלה

מה, לא היו דברים טובים אותה שנה?, היו גם היו!

גולדה מאיר לראשות הממשלה – הגאווה נשית שבי כותבת את זה

הכנרת עלתה על גדותיה ואיימה להציף את אזור הטיילת .

הטלוויזיה החלה לשדר 4 פעמים בשבוע ועד עשר בלילה!!

האדם הראשון נוחת על הירח - בזמן שאני עושה צעד קטן עם רגל שמנמנה על האדמה , אמסטרונג עושה את הצעד הגדול של האנושות.

כשנולדתי המדינה הייתה כבר בת 22 שנה – כבר לא פרגית, כבר לא תמימה וכבר שרוטה ומדדמת .

אוטוטו היא בת 60

היא לא פרגית

לא תמימה

ועדיין שרוטה ומדממת.

בזמן שמצצתם (מוצץ מוצץ!) , מה ייחד את אותה שנה במדינה?