אני מסתכלת עליו בשנתו וחושבת לעצמי שאם אני אסתכל עליו מספיק זמן אוכל לחזות בצמיחה שלו , כי הוא צומח כל כך מהר ...אני חושבת שהוא לפחות בגובה של מטר שמונים וחצי בלטה!
( זוכרים שפעם היינו מודדים את עצמנו לפי הבלטות ברצפה?...מה,לא זוכרים? נו טוב ..בתקופה הזו הסרט מדידה עוד לא הגיע לדרום הרחוק)
הוא צריך להסתפר! אני מהרהרת לי .. כל כך הרבה שיער , ללולו הספר מחכה עבודת גיזום רצינית.
היום אני אקח אותו להסתפר!
נו באמת...תניחי לילד , שייהנה לו מהרעמה המקורזלת שלו במילא עוד עשור יהיו לו את המפרצונים של אבא שלו ובעוד פחות מחצי עשור הוא יצטרך ללכת לצבא ולהסתפר כדת צבא הגנה לישראל.
הבן נמתח לו במיטה ומלמלמל לעצמו תוך כדי שינה – מעניין על מה הוא חושב.. לא נראה לי שהוא חושב על חמישה מבחני בגרות שיש לו עוד לעבור השנה
אני לחוצה בשבילו , והוא לא מבין על מה ולמה אני טרודה ולמה תמיד אני מפריעה את מנוחתו דווקא במהלך אסטרטגי מסובך בסוני ..
"יהיה בסדר אמא" אומר לי בשאנטי( מי היה בהודו אני או הוא?! – נראה לי שהשאנטי דילג דור) מדביק נשיקה ובהתלהבות עובר לנושא האהוב עליו –הפועל אשקלון .
בזכותו אני יודעת מזה פנדלים ,איך עולים ליגה ( מלא פעמים הסביר לי בסבלנות ולאט כאילו יש לו אמא מוגבלת –אני עדיין לא הבנתי את זה , הוא לא מוכן להסביר לי יותר , הוא חושב שני עושה לו בכוונה – ואולי אני באמת אמא מוגבלת?) ושאומרים הבקיע גול ולא קלע גול, ומה זה לבשל גול (זה לא טעים!) ואם אנחנו מפסידים זה תמיד בגלל המאמן כי הוא בחר הרכב גרוע, או שאנחנו מפסידים בגלל הקאסמים - אז מה אם יש רגיעה, זה לא שייך,אנחנו אשקלונים ואנחנו סובלים! .
הוא הולך כמעט לכל המשחקים שלהם , חוץ ממשחקי חוץ בישובים ערבים.
לפני כמה חודשים הוא התחנן,ניג'ס, הטריד והציק לנו שבועות עד שהסכמו לו ללכת למשחק באחד הישובים בצפון – טעות גדולה... נוצרה שם התלהמות ושוטרי מגב היו צריכים לשמור עליהם.
ומה הוא אומר לי בטלפון?!- אל תדאגי אמא...מג"ב מקיפים אותנו ועוזרים לנו לצאת.
"אל תדאגי" אומר לי... באותם רגעים הלב פועם כל כך חזק שאפילו שכבות השומן ( אפרופו שומן- אני כבר מינוס שש עשרה ) לא מצליחות לבלום את ההלומות החזקות, ואני פוצחת בתפילה לאלוהים שישמור עליו ומבטיחה לעצמי שבחיים אני אתן לו לצאת והוא בעונש לפחות עד שהוא יתחתן!
כשהוא מגיע ממשחק הוא קורן מאושר (במידה שהם מנצחים, אם הם לא מנצחים הוא כל כך מאוכזב ותמיד ברגעים אלה אני נזכרת בשיר "איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב" ) ומלא חוויות ואני מחויבת לשמוע איך הבקיעו בדקה התשעים ואיזה שחקנים היו גרועים ורק במזל ניצחנו
כיף לראות אותו מעריץ את הקבוצה מכל הלב ובנשמה גדולה , אני אף פעם לא הערצתי שום זמר או שחקן או אישיות ( לפעמים אני מעריצה גדולה של עצמי מול המראה , חסר לי רק פונפונים , אה יש פונפון אחד)– אין לי את זה מין פגם שכזה ואני שמחה שהבן חווה את זה ואני קצת חווה דרכו.
אז בטוח הוא חולם על הפועל עכשיו ... לא איכפת לי לקטוע לו את החלום ולברך אותו בשירה ובקול זייפני " יום הולדת היווום" ולהתנפל עליו בנשיקות ולספר לו בפעם השש עשרה על כל הצירים שהיו לי וכמה שזה היה שווה!
מזל טוב בן יפה שלי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
