הפוסט של שדות  הוציא ממני גיצי זיכרונות  חמימים שהרגישו כמו ל"ג בעומר קטן בלב .

ל"ג בעומר היה אחד החגים האהובים עליי ביותר , מיד אחרי חג המימונה היו מתקבצים כל ילדי השכונה ומתחילים במלאכת איסוף הקרשים.

אחרי בית הספר הילדים היו יוצאים עם ארוחת הצהרים בתוך הסנדוויץ  ומחכים בחוסר סבלנות עד שאני ואחותי נסיים לאכול בתוך הבית – כמה שקינאתי בסנדוויצ’ים  הגדולים שלהם !

אחרי שעופר מזעיף פנים ואומר "שפעם האחרונה שהם מחכים לנו"

ואחרי שאני צורחת עליו "סתום, אתה לא מחליט פה!"  אנחנו מתחילים לרוץ לחפש קרשים

כמה שרצנו , איך איך למרות זאת הייתי ילדה בטטה?..

היה את השכן וייצמן, שלו היו את הקרשים הכי שווים  כאילו בהזמנה לכבוד ל"ג בעומר

היו לו גזעי עצים חתוכים ומסודרים בשביל הקמין שהיה לו בבית .

כל שנה היינו נכנסים לו לתוך החצר ובלי לחשוב פעמיים "מגלחים" לו את הערימה

הייתה שנה שהוא החליט לשים גדר סביב הבית , וזה היה מוזר.. כי פעם לא היו גדרות סביב הבתים ופתאום כל בית תחם את החלקה שלו ונהיה בהרבה יותר קשה לאסוף עצים, אבל זה לא ימנע מילדי השכונה לקחת לו את הערימה היפה שיש לו בחצר.

הרמנו את הגדר והכנסנו את צורי הקטן למסור לנו את העצים – זה לקח בהרבה יותר זמן גם בגלל הגדר וגם בגלל השכן וייצמן שהחליט לרדוף אחרינו עם מקל ( מקל רזה להליכה- לא שווה לשרוף אותו..) ולקלל אותנו "חוליגנים,חוליגנים , ילדים דרעאק , ילדים דרעק" – על כל קללה הוא היה חוזר פעמיים .

אחרי שהוא היה רודף אחרינו , היינו מחכים בשקט שהוא יצא מהבית וילך לשתות תה אצל לובה , כשאני חושבת על זה עכשיו... נראה לי שהוא לא שתה רק תה אצל לובה – אויי ויצמן השובב!

כשהוא יצא – נכנסו שוב לחצר וגילנו אוצר , מטמון , הרגשתי כמו עלי בבא בתוך מערה מלאה אוצרות !

באותה שנה , הקרשים שהיו לויצמן בחצר הספיקו לנו לכל הלילה של ל"ג בעומר.

המדורה  שהכנו הייתה מהגדולות שבשכונה ולפעמים היינו מגלים נדיבות ובאמצע הלילה היינו תורמים קרשים למקבצי העצים שניסו להחיות את המדורה עוד קצת.

כל הלילה היינו מחזיקים את העיניים פתוחות, שחלילה לא נירדם או יותר גרוע- נפרוש לבית.

בשעת הבוקר היינו חוזרים מפוחמים , עם ציפורניים שחורות ופנים שזופות מהחום .

"ישר למקלחת, יש לכם ריח של בדואיות!" – אמא הייתה רוטנת

אהבתי את הריח הבדואי שלי... ניחוח כל כך נעים, מי צריך מקלחת, אני לא מלוכלכת ,רק מעושנת

הסבון שטף את ריח המדורה  אבל הוא לא שתף את ניחוח הזיכרונות היפים ההם.

עוד זיכרון מל"ג בעומר לפני 17 שנה

זה היה גם כן בשבת, אני בחודש התשיעי מסתכלת  מהחלון על נקודות האור הגדולות ובוכה

הדמעות מעוותות את המדורות וזה מוצא חן בעיניי

אז אני ממשיכה לבכות

ולא רק בגלל המראה היפה והמטושטש , גם בגלל שאני פוחדת , כמה שפחדתי ..

ביום המחרת , בדיוק בל"ג בעומר , הייתי מוזמנת לבית החולים ללידה

אני ממשיכה להסתכל על המדורות ופתאום אני נרגעת לי, יודעת שיהיה בסדר וגם יודעת שלבן שלי אני אקרא עומר , הרגשתי הכי מקורית בעולם!

עומרי שלי נולד יומיים אחרי ל"ג בעומר

אז ל"ג בעומר בשבילי הוא זיכרונות מתוקים, תפו"א שרוף, כפיסי עץ כואבים בקצות האצבעות, ויצמן הזקן, צחי הקטן, ניחוח של בדואית, שמיכה של כוכבים , התרגשות , צירים, לידה.