יכול להיות שאיבדתי את הרצון או הצורך לכתוב?

ואם כן, למה אני מרגישה עצוב? למה אני נלחמת בזה ובכוונה מייצרת מילים למשפטים?

אני רגילה לאבד דברים,כל יום אני מאבדת משהו:

היום איבדתי לפחות אלף תאים במוח! – בדקות אלה אני מרגישה את בריחת התאים לכיוון האוזניים ,הם מחפשים להם חור בשביל לברוח מהראש הקטן שלי,צפוף להם שם .

ואם אני אסתום את האוזניים? – יכול להיות שהם יחפשו להם חור מילוט אחר?...בררר. למה יש לי צמרמורת במפשעת?

אתמול איבדתי את המשקפיים – כל יום אני מאבדת אותם כמה פעמים יום, הכול באשמת התאים האפורים.

את התמימות איבדתי מזמן –  חברה טובה אמרה לי אתמול שיש שבי עוד המון מהתמימות (במילים שלה: "לפעמים את ממש ילדה תמימה ומפגרת") ואני לא מסכימה איתה.מה זה בכלל "איבוד התמימות"?..אם אני עוד חולמת ומאמינה שיהיה טוב, שנדע עוד ימים טובים מאלה –זו תמימות?!

אם אני מאמינה שיהיה שלום, שיש סנטה קלאוס ויש פיית שיניים- זו תמימות?!

לפעמים אני גם מאבדת את הסבלנות, מאבדת את השפיות, את ההומור ,את הצחוק , מאבדת עגיל – אה זה לא שייך!.. אבל מעצבן אותי, למה תמיד אני מאבדת רק עגיל אחד?!

אני לא מודאגת מכל האבדות האלה, כי בתוך הנשמה יש ל "מחלקת אבדות" שעובדת 24 שעות ביממה –.

היו כמה פעמים שאיבדתי את הצחוק, מפוזרת שכמוני... הייתם צריכים לראות את מחלקת האבדות נכנסת לפעולה: היא ישר מפעילה קוד ורוד, מוציאה צו 8  לגדוד זיכרונות טובים, שולחת טירונים לגרד את הג'יפה מהנשמה ולהוריד אבק מהחלומות- עובדת יפה המחלקה הזו!

אני כותבת כמעט שנתיים- זה צורך שנולד, גדל והתפתח פה.  

 חושבת שאיבדתי את הצורך הזה...וזה עושה לי עצוב.

אני שמחה שזה עושה לי קצת עצוב (יאו איזו אהבלה אני! –  לא אשמה , עכשיו בבת אחת ברחו לי  786 תאי מוח ! – כן ,כן אני סופרת אותם), כי אם זה עושה לי קצת עצוב, זה אומר שהצורך קיים והוא רק נרדם לו קמעה.

כשקראתי אצל נאבי על תחרות סיפורים הקצרים בסטימצקי

חשבתי לעצמי, שאולי גם אני אשתתף בתחרות – אין לי קטע, אין לי רעיון, אין לי זמן אבל יש לי כישרון!

אני כל כך מוכשרת!!- לא בציניות, אני מתכוונת לזה.

אני לא יודעת אם יש פה בישרא או ביקום כולו  מישהו/י מוכשר/ת  יותר ממני !( למי כבר מתחשק לבעוט בי?)

אני כל כך מוכשרת בלדמיין – רוב הזמן זו מתנה מבורכת.

אבל לפעמים זה מרגיז כי אני לא מצליחה לערוך הכירות בין המציאות לדמיון.

הדמיון שלי קצת סנובי, מתנשא ועשיר – מן דמיון גיאדמקי שכזה.

והמציאות – נו מה לעשות ...רק מציאות!

כשקראתי את התנאים להשתתפות בתחרות – כבר בשורה השנייה התחלתי לשמוע מחיאות כפיים סוערות.

"קבלו את רמה , זוכת תחרות 2007! " ... מכריז זאב רווח ( שאלוהים יעזור לי ..אין לי מושג למה הדמיון החליט לשבץ אותו!)

ואני בשמלה אדומה ושתי גומות עולה סמוקה , מופתעת ונרגשת  לבמה ובדרך מנשקת את המשפחה,החברים במציאות והחברים הוירטואלים שלי ( בזמן האחרון אתם די מככבים לי בדמיון!) .

"תהיי טובה "לוחש לי טליק המתולתל"מפגרתתתת" מברכת אותי סופי עם החיוך הענק והיפה שלה.

והינה מיקה, מוקה ומיקו , יושבים עוד כמה שאני מכירה  אבל איריס מסתירה עם הציצי שלה!

ואורלי היפה – בריאה וקורנת , כבר לא כואב לה , היא ניצחה את הסרטן!

ומי זה עלם החמודות עם העניים האפורות ?-  לא ..לא יכול להיות , הוא צריך להיות באפריקה עכשיו!

"שדות"? אני שואלת בביישנות ומעפעפת בעיניים ( אוף הזרקורים האלה...קשים חיי הזוהר)

הוא רק מהנהן ומחייך ולידו צידנית גדולה המיועדת לי  עם כל האוכל המאהב שלו  – מתחשק לי לשבת לו על הברכיים אבל לא נעים מהמשפחה.

זאביק מזרז אותי לעלות לבמה ,

אני עולה באיטיות ובדרך מפזרת נשיקות ומנפנפת ביד בסגנון מלכת אנגליה

בדוכן אני מחזיקה את הגביע – ועושה פרצופים כאילו זה כבד לי , כאלו עוד מעט זה נופל , אבל הפסל מגולף מקלקר בכלל..

ופוצחת בנאום תודה בסגנון "תודה להורי שהביאוני עד הלום" אני קוראת להורים לבוא ולהדליק נר לכבודי אבל זאביק לוחש לי באוזן שאין הדלקת נרות ואם אקצר ההפקה תשקול הוספת זיקוקים.

ואני....

"אמא- תגידי לו הוא מציק לי!" קוטעים לי הילדים את החלום

חכו חכו – אם תמשיכו להתנהג ככה אני לא אקח אתכם לטכס סופרת השנה!

פעם הייתה לי שריטה קטנה  , אני אהבתי לכנות את השריטה  "קוצים בתחת". 

תמיד אחרי שנה, לפעמים קצת יותר או פחות הייתי מתחילה לראות חום בעניים  - מחפשת ארגזים בשביל לקפל את הבית.

לא הרגשתי בבית בתוך הבית שלי

גרתי בקיבוץ

גרתי במושב

גרתי בעיר

והיה לי טוב , אבל תמיד אחרי תקופה הייתה  מנקרת בי המחשבה המציקה  "זה לא הבית שאני רוצה להזדקן בו".

בבית הנוכחי אני כבר גרה כמעט 5 שנים, תקופה הכי ארוכה שלי בבית אחד

זה לא אומר שהפסקתי לראות חום בעניים אבל הילדים והמשפחה ריסנו ,קיצצו לי מעט את הקוצים .

עד היום לוקח לי המון זמן לתלות תמונה על הקיר – כל תמונה זה עוד מסמר,עוד יתד שמקבע אותי למקום שאני לא בטוחה שאני רוצה להשתקע בו.

ולמה נזכרתי בזה דווקא היום?..אולי בגלל כל הפוסטים שקראתי מהנושא החם.

לפעמים ישראל גורמת לי לראות שחור בעניים

אני לא מרגישה מוגנת או בטוחה בה

עם כל זאת אין לי אפילו ספק שזה הבית שאני רוצה להזדקן בו – הנה עוד שריטה..

הרבה פוסטים נתנו לי תזכורת נעימה,חיזוק לשאלה למה דווקא ישראל

הייתי זקוקה לחיזוקים האלה לא פחות ואולי יותר מאלה שגרים מחוץ לישראל

לפי כחודש – כל כך שנאתי את המדינה, את המצב שבה , על שהיא גורמת לי להגיש מאובנת,מפוחדת, על סף היסטריה.

על שהיא גרמה לי להקיא מרוב פחד- הלוואי שהייתי יכולה להוקיע אותה ממני

על שהרגליים והידיים כל כך רעדו.

כשדיווחו לפני כחודש שטיל קאסם נפל בארז – התקשרתי ליקר לשאול אם הכול בסדר,אבל הוא לא ענה לי!

הפחד התחיל לכרסם

הבן הגדול התקשר מבית הספר – שאל אם שמעתי בחדשות ואם אבא בסדר.

עניתי ששמעתי והכול בסדר.

הבן ממשיך להציק בטלפון – הוא שואל אם דיברתי איתו,כי הוא לא עונה לו.

אמרתי שכן, שאין לו מה לדאוג – בצ'יק ובביטחון גמור יצא לי השקר.

אבל אחרי השיחה עם הבן התחיל להתגלגל לי התסריט הקבוע שיש לי בראש:

מה יקרה אם...

כמה זמן לוקח עד שמודיעים, עד שקצין העיר יגיע...

שאף אחד לא יספר לילדים ! רק אני אודיע להם!

הבטן מתהפכת אבל תסריט האימה  ממשיך לרוץ לו, האופטימיות נעלמת והחרדה תופסת כל חלקה טובה.

היקר התקשר אחרי כמה דקות, הוא לא עשה זאת לפני כן כי נגמרה לו הסוללה.

גם לי נגמרה הסוללה באותו היום - כל כך מעייף כל הפחד הזה..    

גם כל פעם שנופל קאסם באשקלון – הפחד מכרסם, אני נרגעת רק אחרי שמודיעים שזה בשטח פתוח.

בטוח יש המון מדינות בעולם שאין את הפחד הזה, שישנים טוב בלילה בלי המחשבה של מה יקרה אם פתאום ינחת לי טיל על  הבית או הראש?..  

מטעמים כלכלים או פוליטיים  אין בעיר אפילו מערכת שחר אדום שתרתיע במקרה של נחיתה- וזה כל כך מרגיז אותי...

אני שולחת את הילדים לבית הספר בידיעה שאין להם הגנה!- תיאוריות ה"יהיה בסדר" לא תופסת פה.

במקרה הזה-אני קוראת לישראל פושעת

ואולי גם אני פושעת על שאני מסכימה לשלוח אותם למקום לא מוגן..

רצתי לכתוב משהו נעים,קליל – אבל מה שקשור בישראל הוא כל כך מורכב, כל כך טעון.

שונאת אותה

כועסת עליה

אוהבת אותה ורוצה שתיתן לי את הכוח  גם להזדקן בה  

תסלחי לי...איך אני מגיע לרחוב מנחם  בגין? שאול אותי נהג בצומת ברמזור אדום.

וכמו כל אזרחית  מקומית טובה – אני מסבירה לו שהוא צריך לנסוע ישר , לעבור שלושה רמזורים, ברמזור הרביעי לפנות שמאלה ומיד ימינה!

הוא מודה לי על ההסבר המפורט

הרמזור כבר מתחלף לירוק וכל אחד פונה לדרכו

הוא – לאן שכיוונתי אותו

אני –לכיוון הבית

אבל משהו מציק לי, לא מסתדר לי – גלינג גלינג.. אני כמעט שומעת את האסימון יורד לי למוח,וזה כואב, מציק..

מסכן אותו נהג.. בטח ברגעים אלה הוא מקלל אותי, את אמא שלי ואת כל בנות ישראל שמחזיקות הגה.

אז טעיתי קצת ..אז הוא יגיע לרחוב הרצל  במקום רח' מנחם בגין – מה רע, דווקא מנהיג דגול!

מרגישה אי נעימות, אפילו שלא מכירה אותו

אולי אני אדביק סטיקר בשמשה שבו יהיה כתוב:

" זהירות , נהגת ללא חוש כיוון"

או

" אלוהים שכח להתקין לי ג'י פי אס למוח "

או

" לא פותחת חלון- המזגן עובד"

אם יש משהו שהוא ממש לקוי וחסר אצלי – זה חוש ההתמצאות!

אין לי את החוש הזה .

אני תמיד אקח את הכביש הלא נכון

את הפנייה הלא נכונה

נסיעה של חמש דקות תיקח אצלי מינימום רבע שעה .

וזה מרגיז..

לפני חודשיים בערך הקפצתי את היקר לארז – נסיעה קצרה ולא מסובכת

אני לא יודעת איך עשיתי את זה – אבל במקום לצאת איך שנכנסתי, הגעתי לבסיס צבאי אחר, הייתה חסרה לי עוד  התבלבלות  קטנה והייתי מגיעה גם לעזה.

ולמה נזכרתי בכל זה עכשיו..כי מחר  יש לי הדרכה על איזו תוכנה עם מלא מפות, חלקות שטחים

זה עוד תחום חדש בעבודה, שבו אני נדרשת להתמצא, לתת מענה.

סעמק- בתוך העיר שלי אני מתבלבלת

הם רוצים לתת לי ישוב שלם?!

אוף- חננה פחדנית שכמוני

 אם השבוע רק נהג אחד קילל אותי

בחודש הבא – ישוב שלם יסקול אותי!

אימלה- אולי מחר אני אוציא חופשת מחלה..

אני חושבת שאני אסבול עוד מעט מהתכווצות שרירים

כמה הלכתי...שדות שלמים חציתי , היו קטעים שרצתי בקלילות שהדהימה אותי

זה ממש מעייף- אפילו בחלום אני לא בכושר!    

אני בדרך כלל לא חולמת, או שזוכרת רק שרידי חלום שלא משתבצים ודי מטרידים שגם הם נשכחים  אחרי צחצוח שיניים .

יש כאלה ( שאני טיפונת מקנאה בהם) שהלילה שלהם משובץ בחלומות, במראות,בתובנות.

ורק אני ישנה כמו בטטה , בלוק , יציקת בטון!

אבל אתמול חלמתי....חלום מוזר על גבול המפגר..

אני רק רצה בחלום – ומדי פעם מצטרפת אלי דמות למרתון הלילי.

חלק מהדמויות אני מזהה , אבל הדהימו אותי הדמויות שאני לא מכירה , היו להם פנים ברורות ,חדות שאם יצא לי להיתקל בהם בחיים האלה- אני אזהה אותם מהחלום!

( יש מישהו מהישראבלוגים שיש לו שומה בכתף השמאלית?- אם כן, תדע שאני יודעת איך אתה נראה!)

באמצע החלום – ביקשתי פוס, שיחכו לי שנייה , אני כבר חוזרת – הייתי חייבת להתפנות.

אחרי שהטלתי את מימיי המשכתי את החלום בדיוק באותו מקום! – נו.. זו לא בעיה, פשוט המשכתי לרוץ.

שום דיאלוג לא היה לי עם השותפים שלי לריצה , מידיי פעם הייתה אחיזת ידיים ספונטאנית או מבט –וזהו

ידענו והיה לנו ברור לאן אנחנו רצים

בקצה הרחוק של השדה היה צריף, גם בחלום הוא הזכיר לי משום מה את הצריף של תמרי הנגר.

לא הגעתי לצריף ,פתאום החלום נגמר לו והשאיר תחושה של החמצה , של משהו חסר ולא גמור ..

לא נורא- עם החלומות המעפנים שלי, אני בטח אפגוש רק  את אזמרלדה  מהצריף של תמרי הנגר.

אני חוזרת לישון - לא ידעתי שחלום יכול להיות דבר כל כך מעייף..

אני נוסעת לאיטי במהירות של 10 קמ"ש כשלפניי טרקטור ענקי שחוסם לי את שדה הראיה.

אין לי אפשרות לעקוף ונותר לי רק להתאזר בסבלנות הרבה שיש בי ולמלמל בנועם : סעמק,מפגר,טמבל מה הוא חוסם לי עכשיו את הכביש?!

הטרקטור מסמן לי עם היד שהשטח פנוי,שאני אעקוף

הוא ממשיך לנפנף לי עם היד לשלום

אופס- לא נעים, בטרקטור יושב לו הגיס

הפכתי להיות רכושנית!

אם יש ספר שאהבתי – אני רוצה שיהיה שלי, שלי ורק שלי ובלי כיבודים!

אני יכולה לתת לכם ביס מהסנדויץ' ,לק מהגלידה ואפילו להשאיל לכם בגדים (חוץ מחזיות,לא להגזים) – אבל תבקשו ממני להשאיל לכם ספרים!

אני לא אגיד "לא" – אבל אני אעשה לכם את הפרצוף תשעה באב שלי, אני אשאל אם אתם קוראים מהר, אם יש לכם צו יציאה מהארץ שלא תצאו לי פתאום לחו"ל ומתי אתם מתכוונים להחזיר לי את הספר?!

ובכלל -לא כדאי שתקנו בעצמכם?  

התופעה הזו היא דיי חדשה – תמיד הסתפקתי בקריאת ספרים בספריה העירונית , בשוטטות בחנויות הספרים – אני יכולה שעות לבלות בחנות כזו ומעדיפה לעשות את זה לבד בלי שני ילדים מעצבנים שישאלו כל רגע: "נו אמא..סיימת?, נו...מתי הולכים לאכול פלאפל?"

אחח- יצירות הפאר שלי..כמה שניסיתי ,לא הצלחתי להעביר להם את טעם המילה הכתובה.

אני כמעט ולא קונה ספרים והשיקול הוא כלכלי נטו.

בפנטזיות שלי אני לוקחת עגלה של סופר וממלאת אותה בשני ספרי פנטזייה,שני רומאנים ,ספר שירה אחד  ואני אוסיף מלא הטנא את גרוסמן,אדף  ומעט קציר

למעלה למעלה אני אוסיף את הקלאסיקה של ספרי הילדים – זה בשביל הנכדים!

אולי האהבה לספרים מדלגת דור..

אבל זו פנטזיה , במציאות אני קונה רק ספרים במבצע או כשאני עצובה ואז אני אשלם מחיר מלא – זה ירוקן לי את הכיס אבל ימלא לי את הנשמה.

אבל מה לעשות שאני בדרך כלל טיפוס שמח?

לפני כמה שבועות גיליתי את האתר הזה

כל נרשם לאתר מקבל ספר חינם – האמת, שהייתי דיי סקפטית

מה הם "קוקו"?!- ככה לתת ספר חינם והם עוד נותנים לי אפשרות בחירה, לא מאמינה להם, מה הם חושבים להם שאני פתי?!

אז נרשמתי ..

ביום שבת בבוקר אני מרוקנת את תיבת הדואר ומגלה  מעטפת פצפץ  שמנמנה ובתוכה הספר "מומיק" של דויד גרוסמן.

ניחוח נעים של ספר חדש – ספר בתולי, אני הראשונה שפותחת אותו –חצי אורגזמה!

תענוג לקבל ספר במתנה !

אני שוקלת ברצינות גמורה להחליף לי את השם

שם שיהלום אותי, שייצג בדיוק את  מה שאני

מצאתי שם כזה!

מהיום שמי בישראל – פקפקה!!

אתמול יצא לי לחשוב עם עצמי , וזה לא קורה הרבה  .

תמיד כשעולה בי מחשבה מציקה או כואבת אני ישר מגייסת את בוב הבנאי של הלב שיבנה לי חומת איטונג שתאטום את הצורב-אם זה לא איטונג אני לא קונה!

אני לא יודעת למה דווקא הבוקר החליטו כל הדברים המציקים לנבוט כמו חומוס מסריח על מצע צמר גפן רטוב.מאיפה הבאתי את הדימוי הזה?! – מה איכפת..כמו שטליק תמיד אומר :לשים אצבע על המקלדת ונראה מה יצא – אני מקלידה במהירות מטורפת כמו חוששת שההקלדה לא תדביק את מהירות המחשבה וחוץ מזה אני כבר צריכה להתלבש לעבודה  ( מה אני אלבש היום?.. – אוףף אין לי מה ללבוש!)

אני עצבנית על עצמי על שאני חלשלושה ועצלנית  כזו, על שאני לא מצליחה לעמוד במשימות הכי קטנות שאני מציבה.

יותר מידיי מוותרת לעצמי והגיע הזמן לעשות לזה סטופ!

אבל לא בבת אחת, ( הנה..עוד פעם אני נותנת לעצמי הנחות..) .

מתוך הרשימה הזו אני אבחר  לי 5 משימות ומתחייבת לעמוד בהם עד ה- 10/6/2007.

יעדים קצרים – זה פחות מבהיל..

להלן הרשימה:

1. לרדת 20 קילו – נו טוב לא להגזים , עד יום ראשון הבא מינוס 2 ק"ג.

2. ללכת לרופא  לבדוק מה שלום הכיס  מרה שלי– נגמרו התירוצים והדחיות . זה כבר   לא כואב לי ואולי בכלל לא צריך ניתוח ..

3. להפחית בסיגריות

4. להפחית בקפה

5. לשתות הרבה מים.

6.לאכול 3 סוגי ירקות (לפחות) בצבעים שונים , דגנים מלאים, אורז מלא

לנסות לאכול לפי סוג הדם שלי – חבל שאי אפשר להחליף סוג דם , כי לפי מה שקראתי בספר הסוג דם שלי די מעפן. לא מומלץ שאני אוכל בשרים,גבינות,דברי מאפה- אז מה אני אוכל?!

מומלץ לאכול טופו- טפווו כמה שזה מגעיל..טעם של כלום, הטעם שלו מזכיר לי משום מה עיפרון מכורסם מהתקופה שהייתי אוכלת עפרונות.

7.ללכת ברגל שעה ביום – מינימום פעמיים בשבוע.

8.להשתמש במנוי הבריכה בתדירות גבוה של יותר מפעם בחודש.

9. לשאוב את הרכב

10.לעשות כל יום מעשה אחד קטן וטוב – לא משהו גרנדיוזי,דברים קטנים כמו טלפון לחבר שמזמן לא דיברתי איתו, להגיד בוקר טוב בצומת לנהג שמחטט באף ועוד כהנה וכהנה.

ולראיה באו הצדדים:

רמה                                                                                   פקפקה   

_____________                                                              _____________

( אני אוהבת את השם שלי, אבל אם אני לא אצליח לעמוד ביעדים האלה – אתם יכולים לקרוא לי חופשי פקפקה...ואני לא רוצה להיות כזו!)

"בן פורת יוסף!"

"בן פורת יוסף!"

אומר לי איש מבוגר בשעה ששנינו מחכים לחצות את מעבר החצייה .

"סליחה?.."- אני שואלת בנימוס ובראש חושבת: רק שלא ירצה לי עכשיו על בבא סאלי ולמה הרמזור האדום לא מתחלף?!

"בן פורת יוסף- איזה ציצי גדול יש לך!" אומר לי הבבא ערסי

אם זה לא היה מצחיק אותי, הייתי נותנת לו מכה בבן פורת שלו.