אומרים שהנישואים הם מוסד

והאהבה- היא עיוורת

מסקנה- הנישואים הם מוסד לעיוורים (קיבלתי במייל)

אם הנישואים הם מוסד , או עסק ומחר ביום האהבה אני צריכה להגיש דוח רווח והפסד , או מאזן אהבה –ואיי ואיי אני בהפסד ,בגירעון.

חג אהבה מלחיץ אותי, במיוחד כשאני לא מרגישה אהובה או נאהבת במיוחד

כל סמלי החג המצועצעים גורמים לי לבחילה – אם אני אראה עוד דובי בצבע ורוד בזוקה בחלון ראווה ,אני אני..אתלוש לו את האוזניים!.

ובנימה אופטימית זו – חג אהבה שמח לכם!

בנוסף לאוסף המפיות, אוסף הגוגאים ואוסף עטיפות מסטיק עלמה – יש לי עוד אוסף אחד, שווה ויקר במיוחד – אוסף העצות שלי.

רק רגע- אני אנקה את האבק מהעצות  הנמצאות בקופסא חלודה , מגיע להם מקום יותר מכובד..

ומה יש לי בקופסא?

1.     סריות עצות לגידול ילד בריא בגופו ובנפשו:

"תני לו לבכות , זה בריא לריאות, שלא ישתו  או ידליקו נר או גפרור (בשביל מה?)בלילה – זה יגרום להם להרטיב  במיטה,

לא להחזיק אותם על הידיים , הם יתרגלו

תעזרי לו לאכול, הוא לא הכניס שום דבר לפה – הוא רק משחק עם האוכל.

כל העצות האלה באו ממקום טוב, במטרה לעזור –אבל מי הקשיב להם בכלל

ובכל זאת יש לי ילדים בריאים בגופם

ובנפשם-ימים יגידו.

2.     סריות עצות לחיי משפחה תקינים

תהיי יפה ותשתקי, תספרי עד עשר לפני שאת מגיבה, לא להשוויץ עם הבעל והילדים- הם תמיד מפשלים באותם רגעים –זו דווקא עצה טובה ,

3.     סריות עצות לחיים בריאים

אל תעשני- זה לא בריא, אפילו חברת הסיגריות מציינת זאת באדום על גבי לבן, בצירוף המילה "אזהרה" ותמרור תן זכות קדימה שבתוכו סימן קריאה!

אל תאכלי עוגת גבינה , זה לא טוב למשקל

שמתם לב, שלרוב העצות יש את המילה "אל"? – אולי בגלל זה הם יוצרים אצלי אנטי, דווקא לעשות את ההפך.

אני מקשיבה לכל העצות שאני מקבלת

אפילו מודה מקרב לב

ומכניסה אותם בכבוד רב- לקופסא.

יש עצה אחת שאני אוהבת במיוחד, שאותה קיבלתי במתנה מחבר טוב שירד מהארץ (ז"ל)

"יום עובר-לא חוזר,תפסיקי לחפור יותר מידיי בעבר ולהשקיע המון אנרגיות על מה יהיה בעתיד , תלמדי ליהנות מהעכשוו , מהרגע ,מהשנייה הזו".

כשהוא אמר לי את זה, הרגשתי רק עצוב- כי הוא היה כבר מוכן עם מזוודות ודרכון בדרך לאלוהים.

אבל היום אני מנסה לקחת את העצה הזו – כדרך חיים.

העצה הכי גרועה שקיבלתי-לא נראה לי שקיבלתי אחת כזו, או שפשוט אני לא זוכרת

ההצעה הכי גרועה שעולה לי בראש עכשיו – זה ההצעה שהרצל סירב לה!

למה הוא סירב להצעת אוגנדה?!

אם הוא היה בוחר בהצעה הזו – במקום רמה היו קוראים לי אומפופופו , היתה לי עצם קטנטנה ונחמדה על האף, הייתי שואבת מים מהבאר ומשקה את הפילים.

באותה הזדמנות , מבקרת את שדות וביחד רצים עם מקל מרושת לאסוף צרעות (לא עדיף פרפרים?)

לא נורא- אני סולחת להרצל

אוטוטו גם אנחנו נהיה חלק ממדינות העולם השלישי

אני כמעט מוכנה לה –  רק צריכה למצוא עצם נחמדה לאף השמנמן שלי.

פינת התודות:

תודה אריאל  – על  ה-69

תודה למוקה  – על שהיא הסכימה (עוד לא שאלתי אותה) לי להשתמש באותה כותרת שלה.

ועד השכונה החליט להחליף חברת אחזקה – יופי להם, שמחת זקנתי בראש חוצות, למישהו יש תוף מרים שאני אנגן וארקוד לכבוד המאורע החשוב הזה?

האמת- זה ממש לא מעניין אותי אם לחברה שתעבוד בבניין יקראו "ריצפז" או "אקונומיקה" העיקר שיהיה נעים ונקי להיכנס ללובי.

הפעם הוועד התעלה על עצמו..יש לי תחושה שהוא  החליט לעבוד עם חברת האחזקה של השב"כ, כי תוך פחות מיממה החליפו את מנעולי הדלתות ושמו לוח מקשים עם קוד סודי, הידוע רק לדיירי הבניין.

יש רק בעיה אחת – לא אמרו לי מה הקוד!  

ואולי אני צריכה לעבור תחקיר בטחוני בשביל להיכנס לבית שלי?

אני מאוד מקווה שאין מבחני כושר בשביל להיכנס לבניין הצבאי המאובטח– שישכחו מזה.. אני לא מוכנה להקיף את הבניין בשלושים שניות ! – אם יש צורך,אני אוציא גימלים !

איך אני נכנסת לבית שלי?!

עמדו בפניי כמה אפשרויות:

1.לקפוץ מעל הגדר והופל'ה אני בבית!

רעיון לא כל כך מוצלח...נניח  שאצליח לעלות על הגדר ולטפס על הברוש הלימוני (אני צריכה להזכיר ליקר שיגזום אותו קצת) אבל איך אני נוחתת בגובה של 3 מטר ? האם הדשא מספיק צפוף בכדי שהנחיתה לא תכאיב לי בישבן?

ואולי יתמזל מזלי (ופחות מזלה , כי היא בטח תהפוך לז"ל)  ואני אנחת על הכלבה?- יש לה המון פרווה..

כשאגיע לחצר, כבר אין בעיה – יש לי שיטות לפרוץ את הבית שלי – עוד מהימים שהגדר הייתה קטנה והייתי שוכחת את המפתחות.

בעודי מהרהרת , הבן הגדול מציע את הרעיון שלי, כאילו קורא לי את המחשבות .. "מה פתאום!" אני אומרת לו בזעזוע כאילו עמוק , "שלא תחשב על זה אפילו...שכחת שאנחנו מנסים לשבור שיא,לעבור את השנה בלי שום שברים?!...וחוץ מזה איך תיכנס הביתה מהצד של החצר, הכול נעול!

"אמא..אפשר להיכנס דרך"....ואני חשבתי שרק אני יודעת לפרוץ לבית ..

2. האפשרות השנייה – ללחוץ על הכפתורים ולנסות לנחש את הקוד, כבר כמה צירופים יכולים להיות עם עשרה ספרות..

גם הרעיון הזה התברר כלא מוצלח  ואפילו מתסכל  - הקשתי את הקוד של הכספומט, במילא הקוד הזה לא מוציא לי כסף,אז אולי הוא יהיה נחמד ויפתח לי את הדלת?- קוד מקולל...מחר על הבוקר אני הולכת להחליף את הקוד של הכספומט!

גם הילדים ניסו את כוחם בניחוש בקוד ואפילו הספיקו לריב על התור.

ואני – התיישבתי לי על האדנית בטון, מצחקקת לי על הסיטואציה המפגרת שנקלעתי אליה ובעיניים מחפשת שכן או שכנה שאולי יודעים את הקוד.

נאדה –שממה ושיממון,אין אף שכן או ילד בשכונה. השעה רק שבע בערב, אין אפילו שכנה אחת שצריכה לזרוק זבל,או לקחת דואר או להציל אותי?!   

3.אפשרות שלישית – להתקשר למספר הטלפון שרשום בשלט החדש, שממוקם מעל השלטים : "דייר שפר הופעתך", "הבניין הוא ביתך- שמור עליו"!(את השלטים האלה עוד לא תלו – בטח לא הספיקו)

כבר בצלצול הראשון עונה לי בחורה חיננית , שטחתי בפניה את הבעיה ובקשתי את הקוד.

החצופה טוענת שהקוד נמצא בתיבת הדואר שלי, שאקח את זה משם.

אבל התיבה היא בתול הלובי,איך אני אקח אותו?!- סתומה..

היא ממשיכה להציק לי ולטעון שהקוד נמצא בתיבה כבר שבוע! – אוקי אהבלה...אבל אני מרוקנת את התיבה רק פעם בעשור!

אני מתחילה להרגיש שנגמרת לי הסבלנות, ובנימוס מאופק (כמה שהתאפקתי..) אני מבקשת את הקוד ובתמורתו מוכנה לתת לה את תעודת זהות שלי, מספר אישי,דרגה ואם היא רוצה אני ארד עכשיו לעשרים שכיבות שמיכה!

קיבלתי ממנה את הקוד!!- שמחה וצהלה, יש לי פס כניסה לבית! 

השמחה והצהלה הזו הייתה קצרה מאוד...תוך פחות מחצי שעה הפכתי לשומרת הסף, פותחת לדיירים את הדלת, מגלה להם את סוד הקוד ורק חסר שאני אבדוק להם בתיקים.

אם פעם תחשבו לבקר אותי –יכול להיות שתצטרכו:

לעבור בדיקה ביטחונית

להיות מצויד בסיוג בטחוני גבוה

להגיע במדי א' ונעליים מצוחצחות, כי לפי הקצב הזה אני מאמינה שבעוד כמה חודשים יהיה לנו גם רס"ר בניין!.

שבוע טוב חברים – אני חייבת לרוץ , אכלתי אותה השבת ( נו טוב- כל יום) "דפקו" לי משמרת מטבח, משמרת כביסה ומשמרת סמרטוט!

אני שוקלת להגיש קבילה! 

9/7/2007

"מה שלומך?" שואל אותי ד"ר א' ( קיצור של אלכס )   

"בסדר גמור!"- אני עונה בחיוך קורן , ומתקרבת בצעדים קפיציים לעבר הכיסא , מאז שיש לי תלתלים יש לי תחושה שפיתחתי הליכה צפרדעית ,קפיצית – או שרק התלתלים הם שזזים ככה?...

ובכל זאת ספרי לי למה באת?-  שואל אותי ד"ר אלכס ( בקיצור א') בחיוך נעים

וואלה נראה טוב הד"ר הזה.. עולה בי מחשבה

אני עייפה !!- אני מצהירה בקול ערני ולא מוסיפה דבר.

את יכולה לפרט יותר? – הוא שואל , ועל פניו מבט ספקני . אני לא נראית כמו אחת מסטולה מעייפות .

מה יש לפרט?  חושבת לעצמי- חבל, חשבתי שהוא מהדוקטורים שהם גם יפים וגם חכמים..

ובקול רק אמרתי-  אני קמה עייפה , בסביבות השעה 11:00 אני כבר מותשת וחלשלושה , איכשהו אני מסיימת את יום העבודה בשביל להגיע הביתה  ולצנוח על המיטה לעוד שעתיים שינה, וכשאני קמה – אני עדיין עייפה.

נראה לי שהוא התעייף מהפירוט שלי , הוא קטע אותי ושאל אם אני בדיכאון.

בטח בדיכאון! – רוצה לראות את חשבון הבנק שלי?

הוא ציחקק לו, אפילו שאין שום דבר מצחיק בחשבון שלי- הומור של רופאים..לכי תביני אותם.

הוא ביקש ממני להמשיך לפרט, אחרי ששלל שאולי אני בדיכאון

ונורא כואבות לי הצלעות  ו...

"מישהו מכה אותך או מתעלל בך?" – הוא קוטע אותי שוב תוך שהוא קם לעברי.

מה יש לו?! – שאלות מרגיזות .. באתי רק להתלונן על עייפות וכאבים בצלעות , אני רק צריכה  תוסף ויטמינים  או ברזל, אז שייתן לי רק כמה ברגים ואומים שאני אבלע ואתחזק.

מה הוא שואל אותי אם אני מוכה?

ולמה השאלה הזו העליבה אותי טיפה?

לא, אני לא מוכה –עניתי עניינית הפעם.

"תרימי את החולצה" – מבקש ממני.

סוף סוף הוא מדבר לעניין! – אני מרימה את החולצה כלפי מעלה ומבסוטית שבחרתי דווקא היום את חזיית התחרה הלבנה  שעוד לא גמרתי לשלם עליה.

פרחה שכמוני ...  אני מרימה את החולצה אל על , אולי יותר מידי אל על..אבל מה לעשות שיש לי גם צלעות שקרובות לציצי?

אח..אח.. אני נאנחת לי ומתפתלת תחת מגעו -  הנגיעה בצלעות מכאיבה, כאילו באמת קיבלתי בהם מכה- התחושה היא כמו שנוגעים בחבורה כחולה.

הוא כבר לא מחייך

וגם אני לא – נחיתה של עייפות, כאב זה דבר מעייף..

הוא מביא לי ערמה של ניירות לצילומים,אולטראסונד ובדיקות דם – לשלול את  כל התחלואים מ א' עד ס'.

בתוכי פנימה אני מאמינה שהכול בסדר – ומה שלא בסדר יהיה בסדר –בסדר?

לא שולחת את הפוסט – נמאס לי לכתוב על כל התחלואים,חיידקים וברחשים שנדבקים אלי בזמן האחרון.

אני רוצה לכתוב שמח ועליז , אבל יוצאים לי רק פוסטי-נאחס שמרוקנים אותי יותר.

10/7/2007

לפעמים אני ממש אוהבת אותו – תענוג לראות אותו רוכן על המחברות והספרים וממלמל קללות חרישיות כשלא מסתדר לו תרגיל , או מקפץ משמחה ומדביק לי נשיקה כשמצליח.

קשה לו עם סטטיסטיקה והסתברות – מבחינה סטטיסטית  זה הנושא שקיבלתי בו הכי  פחות נשיקות.

"את חמה"! – מכריז הבעל אחרי שקיבלתי ממנו נשיקה בזכות פתירת תרגיל מסובך

שו חמה..הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה סקס,לעשות אהבה זה מעייף ואני כול כך עייפה גם ככה..

מה יש לך? , ממשיך הבעל לשאול וכל כך מתחשק לי לומר לו שישתוק, שימשיך לחבק ולעשות לי מאסג'  מלטף בראש ,רק הוא יודע איך אני אוהבת להטלתף.

מה יש לך ?- הוא שואל שוב בדאגה ולי מתחשק לבכות ,אין לי כוח לדבר ,אין לי כוחות להכיל את העיניים המודאגות שלו ואני יודעת שהוא יכעס עליי –ובצדק.

יש לי דפקט קטן, אם תשאלו את הבעל-הוא בטח יאמר שאני דפוקה גדול.

על דברים שוליים אני יכולה לספר לו בפירוט , אבל דברים רציניים ובאמת חשובים לוקח לי זמן לשתף אותו.

סיפרתי לו בתמצית על הביקור אצל הרופא וכל הבדיקות הדחופות שהוא נתן לי ליום חמישי.

כל הימים האלה כואב לך ואני אפילו לא יודע?.. שואל הבעל אותי או יותר את עצמו והמבט הכואב ,העצוב והדואג שיש לו בעיניים גורם לי לבכות.

"עזוב-רק תחבק",אני מבקשת ממנו.

בתוכי פנימה אני כועסת על עצמי – למה אני מסבכת הכול? למה אני לא יכולה או לוקח לי המון זמן לשתף את האהובים עליי גם כשכואב.

השתפרתי בזה בתקופה האחרונה,אבל לא מספיק..

"ואם זה דחוף, למה הוא נתן לך את הבדיקות ליום חמישי? קורע אותי הבעל מההרהורים.

אוףףף,אני יודעת שעכשיו אני אקבל על הראש..

יש לחץ אדיר בעבודה,אני לא יכולה להיעדר עכשיו, לרופא הצלחתי ללכת  בקושי בין לבין.

הוא התעצבן,אמר שאני חסרת אחריות, נמאס לו שאני מוציאה אותו מהתמונה, נמאס לו לנחש מה קורה איתי ומחר בלי שום תירוצים אני הולכת לבדיקות.

"פחחח אף אחד לא יגיד לי מה לעשות " –עולה בי מגננה ילדותית עד מפגרת.

פתאום הבעל נראה יותר עייף ממני...

11/7/2007

הוא מתקשר אלי בבוקר לשאול איך אני מרגישה.

אני עונה רק "בסדר" –כי במשרד יש מלא אנשים

באמת בסדר? – הוא ממשיך לשאול , וכבר לא מאמין  ..מגיע לי.

אני מבטיחה לחזור אליו אח"כ-  לא נוח לי לדבר בחופשיות

"רק דבר קטן" הוא ממשיך לדבר..."הודעתי כבר ל א' ו- ד' שאנחנו לא מצטרפים אליהם לטיול.

עניתי רק "סדר" ,אבל בפנים רתחתי..

אחרי שהשתחרר הלחץ – יום מטורף שהביא אותי לתובנה שאני ממש סתומה.

בשביל מה כול הלחץ הזה?, אני אקבל איזו מדליה בסוף היום?,למה לא העזתי לקחת יום חופש לטפל בעצמי?

התקשרתי לבעל עצבנית...האמת, כמעט שכחתי מהסוף שבוע  הזה, אבל התאים לי לצאת אליו ולהתרגע.

למה הוא מבטל לפני שהוא מתייעץ איתי?,למה יש לי תחושה שזה משחק כוחות שלא כול כך מובן לי?..

ובאיזו זכות הוא מציב לי אולטימאטום שאנחנו לא יוצאים לשום חופשה עד שאני מסיימת את כל הבדיקות?!

לפעמים אני ממש לא סובלת אותו..

12/7/2007

יום חופשי!!

קמתי ערנית וכמעט בלי כאבים , רק הצלעות כואבות כשאני נוגעת בהם,אבל בהרבה פחות.

יש לי לו"ז צפוף:

בשמונה בדיקות דם

בתשע אולטרסונד

ובעשר צילום

ואחר כך כל היום החופשי הוא שלי!

בעשר וחצי הייתי כבר מחוץ למרפאה נושמת אוויר חם מלא ריח עשן של מכוניות – ריח נעים באלפי מונים מריח של מרפאה.

החלטתי להסתובב בעיר ולקנות (בראש,במחשבה) תיק עור מהמם וסנדלים משגעות.

בסוף קניתי רק פיתות  וחזרתי הביתה.

13/7/2007

עוד כמה דקות אני אשחרר את כול הפוסטים  שכתבתי לעצמי השבוע.

אין לי מושג למה היה קשה לי ללחוץ על "שלח" , למה החלטתי להשתבלל לי – ומי שהגיע עד לכאן,תודה על הסבלנות.

תחושת העייפות לא עוזבת אותי, בטח זה איזה מיקרוב אז שיתנו לי כבר איזו אנטיביוטיקה שאני אחזור לעצמי..

שבת נפלאה לכם

"חייבים להציל את הכדור" , מהרהרת לי עם סיגריה דלוקה ביד.

"אין לנו כדור אחר!" אני ממשיכה להרהר תוך הפעלת תנור גז, מיקרוגל והשלכת קופסת שימורים לפח.

אני חותכת סלט ירקות וחושבת לעצמי , שהייתי רוצה שהילדים שלי יאכלו ירקות אורגניים בלי חומרי הדברה וריסוסים למיניהם ,אבל אין באפשרותי לקנות מלפפון אורגני בחמישים שקל!

קראתי את     הדוח הזה ,שאומר שאם לא נשנה את ההתנהגות שלנו בעשור הקרוב כל ערי החוף יוצפו –מפחיד...

מה זה עשור? זה אוטוטו!

בעוד עשור אני אגמור סוף סוף  עם המשכנתא ודווקא אז יבוא גל ויחריב לי את הבית שלי שצופה לים מהשירותים?

בעוד עשור הבנים שלי יהיו אחרי צבא ובדרך ללמודים והקמת משפחה -  אני רוצה לזכות ולראות את הנכדים שלי , להציק לכלות המעצבנות שיהיו לי ( אני מכירה את הבנים שלי- יש להם משיכה למעפנות)

בעוד עשור אני עוד אהיה צעירה, עדיין פרגית שמנמנה- אני לא רוצה למות מגל של ים..אני פוחדת מהמדוזות!

בעוד עשור – אני פשוט רוצה עוד לחיות..

 באתר הזה  מציעים דרכים לשינוי הרגלים  - תקדישו דקה,תצילו דור.

אם יש משהו שמציק לי מאוד חוץ מהקילוגרמים עודפים, מצב חשבון הבנק, מערכת החינוך, מערכת המשפט , המצב הביטחוני ומצב הכביסה – זה השיער!

אני לא יודעת מה היו השיקולים של בורא העולמים כשהוא הדביק לי את השיער לקרקפת ..כאילו מה הוא חשב לעצמו?....בואו נעזור למדע להוכיח שמוצא האדם מהקוף?!

למה הוא היה צריך לתת לי תלתלים ברגליים?, לא היה כדאי ופחות כואב אם הוא היה מדביק לי אותם לראש?-נפלאות ונשגבות מבינתי דרכי האל.

כבר יותר משנה שלא ביקרתי את לולו , החלטתי לאמץ את המראה של שיער ארוך ונשי המתנפנף לו ברוח – פחחחח אין בכלל רוח.

בשבוע שעבר,אחרי הצצה חטופה במראה – החלטתי שזהו!, אני נפרדת ממראה בארט סימסון  לטובת תספורת קצוצה, מסודרת וחנונית.

לא הלכתי ללולו ,בוגדת שכמוני! – החלטתי להתפרע ולתת את גופי ( נו טוב –רק את הראש) לטוני הקירח שהוא השוקי זיקרי של אשקלון.

איזה תור..יותר גרוע מיום חורפי בקופ"ח הכללית.

"הזמנת תור"? – שואל אותי ד"ר טוני?

"לא,אבל אני חייבת דחוף להסתפר היום"

" יש לך אירוע"?

"כן" –  איזו בלופרית אני..אבל אם אני אומרת שיש לי אירוע זה תופס חשיבות עליונה במספרה כמעט כמו שאני אגיד במרפאה שיש לי חיידק טורף.

אחרי המתנה קצרה בת שעה וחצי חבורה של ילדים מתלמדים עטה עליי – אחד חופף, החבר שלו מחזיק את הדוש והשלישית מוכנה עם המגבת ובחיוך מרוצה  היא מחזיקה גם את סינר הניילון.

אחרי שהיא הדביקה לי את הסרט הלבן ושמה לי את הסינר השחור ,נראיתי כמו כומר – "תבורכי ילדה נודניקית" התחשק לי לומר לה, אבל לא נעים ...

אוף איזו נודניקית היא הייתה .."הכול בסדר?" היא שאלה כל שנייה והתנדבה להשקות אותי בקפה/תה/נס קפה.

"לא תודה (קרצייה)" עניתי בנימוס.

אני אדם מאוד סבלני ( מישהו עשה עכשיו פחחח או גיחך?!) , אבל אם יש משהו שאני ממש לא אוהבת זה אובר שרות,או במילים אחרות נודניקיות של מוכרות /מתלמדות

טוני הספר הגיע עם המספריים הכסופות שלו ואני קיבלתי רגליים קרות...פתאום אהבתי את השיער המדובלל והרטוב שלי.

"רגע רגע...אולי תעשה לי מלא תלתלים בראש?, פעם היו לי מלא תלתלים אבל הם נעלמו לי ו... "    

"עכשיו את אומרת לי שאת רוצה תלתלים?!" קטע אותי טוני באמצע סיפור השורשים של השיער שלי.

"כן!" – עניתי בביטחון עם קרטוב של אי נעימות  

"זה לוקח לפחות שלוש שעות והשעה כבר שש, וחוץ מזה יש לך אירוע היום,לא?

כל יום יש לי אירוע! – והיום יש לי לילה לבן!

את עוד נוסעת לתל אביב היום?

מה פתאום תל אביב!,עוד לא הוצאתי דרכון, פשוט מחכים לי שלוש מכונות כביסה לבנה בבית!

לקח לו כמה שניות עד שהתוף במוח שלו הסתובב והוא הבין שזו בדיחה...

איזה סיוט...הוא משך,גילגל, סירק, שם לי חומצה על הראש ובשביל שאני אראה ממש מפגרת הצמיד לי גם מן מכסה אסלה מסביב לצוואר .

השעות חלפו , כל העובדים עזבו – נשארנו רק אני וטוני.

ניהלנו שיחה מאוד מעניינת – איש חכם עם חוכמת חיים של הרחוב , מן חוכמת חיים פשוטה – אני צריכה עוד לשחזר מה כל כך ריתק אותי מה שהוא אמר, אבל אשאיר את זה ליום אחר.

אחרי חמש שעות במספרה – העיניים מעורפלות ואדומות מאדי החמצן, הייתי בטוחה שאני לא רואה טוב..

אימל'ה!!! – מה זה כל התלתלים האלה , אני דומה לניסים גרמה!!

ואם לא ניסים , אז מינימום סימונה מדימונה!

טוני הרגיע ואמר שהתלתלים יפתחו עם הזמן – עבר שבוע ואני עדיין דומה לסימונה, וכל כך רציתי להיות דומה לדינה ברזילי 496351 ..