רציתי לכתוב על ההליכה בחוף הים , על הרגליים השקועות בחול ועל המים המלטפים.

רציתי לכתוב על הירח  הגדול והמדהים שליווה והאיר לי את הדרך.

אבל אני לא יכולה

אני כל כך עסוקה בכאב – אחחח איזו שפשפת יש לי!

ואי אפשר לעשות שם פוו

נפרדנו..

(אפשר לקבל מוזיקה של זוהר ארגוב?)

בלי מילות פרידה, בלי חיבוקים או נישוקים .

אחרי עשרים שנה שאנו  ביחד – אמרתי לו שלום

זכורה לי הפגישה הראשונה שלנו ביחד, הייתי נערה בת שש עשרה או שבע עשרה .

נשארנו שנינו לבדנו בחדר , חושך מוחלט

הושטתי יד בהיסוס, קרבתי אליו שפתיים בהתרגשות, בחשש.

נוצרה בייננו כימיה טובה – כמה עשן יצא..

שמרתי עליו בסוד

ידעתי שההורים לא יקבלו אותו למשפחה.

אבא ישר יאמר שהוא לא מבין איך יצאתי לתרבות רעה, בנות לא מתנהגות ככה!

ואמא – היא בטוח תקונן ותאשים את עצמה, על שנכשלה בחינוך, על שיצאה לה בת סוררת.

שמרתי אותו בסוד כמה חודשים טובים ואולי אפילו שנה.

יום אחד החלטתי שאני יוצאת מהקופסא –ומספרת!

"ואוו וואו" ( נא לקרוא את זה במבטא מרוקאי כבד של סבתא חביבה )- קיבלו את זה קשה , כמעט רציתי להציע להם סיגריה בשביל שיירגעו.

היום אני כבר שמונה ימים ,שעתיים , שבע דקות ואין לי מושג כמה שנית –בלעדיו.

לא קל

הוא חסר לי

איתו הרגשתי בטוחה יותר

כשהיה עצוב- הוא הרגיע

גם לכל השמחות היה שותף

אפילו שהיה סתם רק משעמם , היה נוכח , משלב עימי אצבעות.

אוף הוא כל כך חסר לי

יש למישהו סיגריה?

פוסט ראשון ללא עשן של סיגריות !

יופי

מחיאות כפיים

כיפק היי

אפשר רק שאכטה?

שמתי לב לתופעה מדאיגה  - המחשבות שלי מחודדות וצלולות יותר כשאני מעשנת.

אני יודעת לחשוב רק עם סיגריה

בלעדיה –אני לא חושבת

אה- גם איתה המחשבות שלי לא היו עמוקות במיוחד.

המחשב נסגר לרגל שיפוצים , שדרוג,רענון.

הוא ממש דפוק, לפעמים מתחשק לי לבעוט בו אבל אני לא אעשה את זה כי זה יכאב.

התקלקל לי המחשב האישי במוח.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי שעות מול המסך – מעין סוג של בריחה

בריחה מאחריות , בריחה ממחשבות,בריחה מהמציאות.

הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים- וואו ,אבל אני כבדה..

אנשים יקרים לי מאוד,

אני לא אומרת שלום,רק להתראות.

המציאות דורשת ממני את מלוא תשומת הלב ואת כל הכוחות המועטים שנשארו בי.

עוד אשוב

אוהבת אתכם מאוד

מכירים את אפקט הכינה נחמה ?- יש אפקט כזה.

אתמול חברה טובה סיפרה לי על הבת הכינמת שלה ולי אוטומטית גירד הראש – אפילו עכשיו , כשאני כותבת את שורות אלו יש לי צורך עז לגרד כאילו נחמה הביאה את כל החבר'ה שלה למסיבת קיץ מאחורי העורף שלי.

אוף- אני מגרבצת בראש עכשיו!

החברה ההיסטרית שלי התקשרה , ובקול מלא תדהמה וזעזוע היא סיפרה לי שהתינוקת שלה בת השנתיים הביאה "אורח" מהגן.

"פיכס...אני לא באה לשתות קפה" הגבתי בדרמתיות- "יש לך ילדה כינמת"!

"אל תגידי שהיא כינמת.." – נעלבה מעט

"למה?-אם יש לה כינה , אז היא כינמת !, בואי נקרא לכינה בשמה! "

"אז את באה לעזור לי לנקש את הכינים מהראש של הבת?"

"תגידי, אין לי מה לעשות חוץ מלפלות כינים מהבת שלך?!.אני כבר בדרך , רק אשים אקונומיקה, נפט, חומץ ויין על הראש, אולי אחבוש גם קסדה של אופניים – בשביל הבטיחות!"

כשהגעתי אליה

פגשתי אמא עצבנית  מחזיקה מסרק דק ,רצה אחרי ילדה בכיינית

מראה עצוב ..אין סיכוי שאני אקבל עכשיו קפה בבית הזה ועל עוגה אני יכולה רק לחלום.

הנסיכה שלה רצה לקראתי, בכדי שאציל אותה מהאמא המכשפה שלה, המחזיקה קילשון דק בשביל לשפד את כל החברים החדשים שיש לה בראש  – תינוקת כזו מתוקה, אני אוהבת אותה כאילו יצאה ממני.

כשאני מחזיקה אותה , אני חייבת לנשק,לחבק,לנשום , לדגדג , לעשות לה תרגילי אקרובטיקה ולהכניס לה את הרגל שלה לפה –אני לא שובעת ממנה!

"אני יכולה להבין את הכינים – אי אפשר שלא להידבק לתינוקת המופלאה הזו!" – אמרתי לחברה שנראתה לי כל כך עייפה, עדיין בבגדי עבודה ועם שאריות איפור של בוקר.

שלחתי אותה להכין לנו קפה – עייפה שמעייפה אני צריכה קפה.

ובינתיים כשהיא מכינה את הקפה , דיווחתי לה בנועם שלילדה יש גם לול בראש ,ועם כמות הביצים שיש לה שם תנובה עוד תיתן לה מנייה!

"נכון שאת מגזימה?" – שאלה החברה בקול מלא תחנונים

"ממש לא...נראה לך שאני אגזים בנושא כזה רציני?!, תסתכלי בעצמך הנה יש פה מדגרה של שני ביצים!"

מבצע "כינה נחמה" עבר בהצלחה ,אבל זה היה ה מתיש – לפעוטה הזו יש אופי, היא הגנה על הגדוד שיש לה בראש בכל אמצעי שעמד לרשותה וזה כלל בכי, צעקות והסוואת עצמה מאחורי כיסא במטבח .

שאלה: גירדתם את הראש במהלך הפוסט?

יכולים להיות לכך שני סיבות:

1.     כמו שאמרתי – אפקט הכינה , רק דיבור או קריאה על כינים גורר שרשרת של גירודים.

2.     יש לכם כינים!, פיכס, אני לא חברה שלכם!