שלטי הבחירות –מזכירים לי פטריות

כל בוקר כשאני נוסעת אני רואה עוד פטרייה חדשה שצמחה לה בלילה  , נראה לי שהפטריות הללו רעילות , לא אכילות

בשבוע שעבר היו אולי שלטים של שניים שלושה מועמדים לראשות העיר, והיום נראה לי שכל תושב מעל גיל חי מצוות הגיש מועמדות.

נורא מצחיקים אותי השלטים הללו

יש שלט של מועמד שתלוי על עמודים גבוהים גבוהים, חייב להרים את הראש בשביל לראות את אותו מועמד – אני לא בוחרת בו!

קצת צניעות, עוד לא נבחרת ואתה כבר מסתכל עלינו מלמעלה?!

ויש שלט עם מועמד , שנראה לי שסוכנות לוק שלחה- מזה כל היופי הזה?!

אני כבר רואה אותו עושה טיפול קוסמטי לעיר , ואולי קצת מייקאפ  לפרנוקל הפשע , צללית זוהרת לשחיתות, ומריחת אודם זוהר ונוצץ לבעיות האבטלה

טיפול קוסמטי לא מספיק לעיר הזו

לא בוחרת בך – אתה יותר מידי יפה בשביל ראש עיר

צריך ראש עיר עם חולצת עבודה, כובע טמבל ומגפי גומי גבוהות ורצוי שיהיה לו ידע באינסטלציה , כי הוא הולך להיכנס עמוק לביוב.

רק שאלה קטנה..תגיד, אצל מי עשית פאן?

ויש שלט עם מועמד בן מאה, שבחר לתלות את התמונה שלו מהבר מצווה

אם היית בוחר לתלות את התמונה האמיתית שלך , עם קמטי הזקנה והעור הנפול – רוב הסיכויים שהייתי בוחרת דווקא בך

מי שמטייח בגיל, יטייח גם בדברים משמעותיים יותר

לא בוחרת בך!

רק שאלה אחת – תגיד ..מה פרשת השבוע שלך ילד?

ויש את השלט  של מועמדת, אישה, עם ציצים יפים!!

כל הכבוד לה על התעוזה -  אין סיכוי שהיא תיבחר , כי יש לה ציצים , היא אישה  

כבודה במקומה מונח

ורצוי שאת כל הכבודה שלה תשאיר במטבח

נורא רציתי לבחור בה, אבל היא יצאה עם כזה קמפיין דבילי, מאכזב

לא בוחרת בך

רק שאלה קטנה – את באמת מאמינה שאת יכולה על העיר הקשה הזו?

אם תגידי כן – הקול שלי, שלך הוא!

כל כך הרבה מועמדים, ואני לא מוצאת אפילו מועמד אחד שהייתי רוצה שיהיה ראש העיר שלי.

אחכה בסבלנות – אולי המחר יביא איתו פטרייה אכילה

חוק חינוך חינם אמור לאפשר לילדים ללמוד 12 שנים חינם

המציאות שונה , והגיהוצים שהכרטיס המגנטי שלי עושה החודש יעידו על כך.

אני שמחה שיש לי את היכולת לתת להם את מה שהם צריכים, רק שילמדו , שיצליחו ,

מה סך הכול אני רוצה?

נראה לי שאני מגזימה בדרישות שלי.

כל כך עצוב לקרוא שאשקלון היא במקום  ה-53 בהשקעה בחינוך

מקום 53 ?!

נראה לי שרשות העירה באשקלון מבינה אחרת את המושג "חוק חינוך חינם" , אולי היא חושבת שגם היא פטורה מלהשקיע בחינוך והחינם מתייחס גם אליה .

אולי היא דוגלת בחינוך אחר שאומר- לא לחינוך!

למה להכניס ילדים לכיתות , ולכבול אותם בשיעורים ובלימוד משוואות – נשחרר אותם לטבע , ואם אין טבע אז גם כבישים , סמים ואלימות זה בסדר.

מקום 53?!

למה הילד שלי מקבל שום דבר לעומת ילד מהמרכז ?! – במה הוא שונה ממנו ?

איפה מערכת החינוך שתפקח ותדאג שהילדים שלי יקבלו בדיוק מה שמגיע להם?

אני כל כך שונאת את הרגשת הקיפוח שמסתננת בי עכשיו- זה לא עושה לי טוב , אבל אי אפשר להתעלם מהדרום המקופח:

קודם הקאסמים – במרכז היו מסכימים שקאסמים ינחתו עליהם ?

ועכשיו האין חינוך

ביטחון וחינוך – זה מה שאני רוצה בשביל הבנים שלי, זה מוגזם לדרוש את זה?

מקום 53?!

נו טוב , אני אפסיק לקטר ואלך לקנות בדידים לבן שעולה לתיכון

אני כל כך אוהבת את התמונה הזו

אם אני מסתכלת על אמא שלי טוב טוב  אני מצליחה לראות שפני  הנערה  עדיין שוכנות  בה.

וזה מה שאני עושה כבר חודש – מסתכלת על אמא שלי טוב טוב כי אולי מחר לא אוכל לעשות את זה

ואני מפחדת , כל כך מפחדת

אני מבקרת אותה אחרי העבודה , לפעמים נשארת שעה או שעתיים ולפעמים רוצה לברוח אחרי שתי דקות

מתעקשת להשאיר את הגוש הכואב בגרון עד שאגיע הביתה, כי רק בבית אוכל לחלץ את הפקק הכואב, לבכות עם המים ולכעוס על עצמי כי זה ממש לא הזמן להתפרק.

היום ראיתי את אבא שלי מתפרק – הלך לחדר השני, חפן ידיים ובכה בשקט, בלי קול

הבכי הכי רועש ששמעתי בחיי

רציתי לחבק אותו,  אבל לא עשיתי את זה  ועכשיו אני מצטערת גם על זה

ובכלל – אני רק מצטערת בימים האחרונים

אירועי הפתיחה של האולימפיאדה העלו בי זיכרונות ילדות , מהימים שהייתי קטנה, רזה, שברירית ואתלטית (מחקו את המיותר , נו טוב תמחקו את הכול)

אף פעם לא הייתי רזה ויש בזה המון פלוסים! – כל החברות סביבי  נזכרות בעצבות בתקופה שהייתה להן מותן  וסנטר אחד ורק אני נשארת עליזה ושמחה כי אף פעם לא היה לי את זה

אני יודעת שהוא צריך להיות בין הישבן לציצי – משהו באמצע..

כשהייתי בת שש או שבע אמא שלי החליטה לשלוח אותי ואת אחותי ללמוד בלט ולכבוד האירוע המשמח הזה היא קנתה לנו בגדי גוף שחורים שנצמדו לגוף , נכנסו לישבן והבליטו את הבטן הילדותית שלנו , מתחת לבגד הגוף לבשנו גרביון לבן ומגרד ובשביל שנהיה  בלרינות  מושלמות היא קנתה גם חצאית נפוחה כמו שהיא ראתה בפוסטר של החנות לספורט.

וכך אני ואחותי לבושות כרקדניות מין השורה  נכנסות לכיתת הבלט , לא לפני שאמי נתנה עוד סידור ותפיחה לחצאית , והידוק מכאיב לקוקיות שרלי טמפל (בקבוקים בקבוקים)  שהיו מקושטות בסרט משי אדום.

היא נתנה לנו נשיקה , הסתכלה באהבה על יצירות הפאר שלה , לקחה לנו את הסנדוויץ' מהיד ודחפה אותנו לכיתה.

דממה...

עשרים ילדות ברבי נועצות בנו עיניים

אני ואחותי משלבות ידיים , מנפנפות אותן ומחייכות בביישנות

אנחנו כל כך שונות מהן , החצאית התפוחה הייתה מיותרת , רק לנו הייתה כזו – נראה לי שאמא שלי רצתה שנהיה מוכנות במידה ויגיע לוכד כישרונות ללהק אותנו לתפקיד הראשי במפצח הקוקוסים .

המורה פייר , בעל מבטא צרפתי כבד, הסתיר תימהון וכיוון אותנו למוטות הברזל וביקש שנסתכל על הבנות ונעשה בדיוק כמותן

בדיוק כמותן, כן בטח...בזמן שהן הביאו את הרגל למוט , אנחנו הצלחנו לשחרר את החיבור בין הרגליים, אבל מהר מאוד למדנו את רזי הבלט.

אחרי שנה אני ואחותי כבר ידענו לעשות גלגלון  ולכבוד המאורע השמח הזה ( או שבגלל שנגמרה השנה) החוג העלה מופע באולם המרכזי של המתנ"ס ובנוכחות ההורים, ראש העיר (וואו איזה כבוד והתרגשות הייתה בנו כשאמרו לנו שראש העיר יגיע!, כאילו הוא סלב , ואולי הוא יחלק לנו את הספר "אשקלון עירי" ויחתום עליו?..) ומנהל המתנ"ס שכל הילדים פחדו ממנו כי הוא היה רציני ומעונב ולא כל כך אהב רעש של ילדים  (אחרי עשרים שנה אני אהיה מזכירה של אותו מנהל והוא יהיה עדיין רציני, מעונב עם פרצוף קצת אנטיפט אבל איש מדהים, בין האנשים המיוחדים שאני מכירה )

נראה לי שאני ואחותי היינו הכוכבות של אותו מופע – קיבלנו מחיאות כפיים סוערות , הגלגלונים שלנו זכו להצלחה אדירה!