אני מאוד אוהבת את הכדור ולא רק בגלל שאין לי כדור חלופי ואם מחר יגידו שיש לי ולאהובים עליי מקום במעבורת שתיקח אותנו להתגורר בחלל – אני בטוח אשאר נאמנה לכדור הארץ אוותר על התענוג!(נראה לכם?!)

ובגלל שאני אוהבת את הכדור המפונצ'ר הזה אני מנסה להיות ירוקה , אבל צריכים לגרד ממני  שכבה עבה של ירוקת עד שאצליח להיות ירוקה אמיתית.

כל פעם שאני זורקת נייר אני חושבת שמזל שהמשטרה הירוקה לא תפסה אותי והשליכה אותי לכלא הירוק שלהם .

איך זה שאין עדיין כלא ירוק?..

מעניין מה יאכלו שם.. בטח גרגירי פשתן , דוחן וכל מיני גרעינים עם שמות שמזכירים  מחלות או קללות ( כוסמת!- יש קללה כזו)

ובטח בכלא הירוק יתנו לי עבודה ירוקה כמו – לסרוג תחתונים ירוקים  מכבש ירוק שאכל כל חייו עשב ירוק נטול רעלים, אשר מת  בשיבה ירוקה והביא את נשמתו לאלוהי הירוקים.

אני גם מאוד משתדלת לא לשתות בכוס חד פעמית מפלסטיק , אבל לפעמים מתפלק לי ונורא מתחשק לי לקנות גלידה בפיצוציה

וההוא מהפיצוציה לא כל כך ידידותי לסביבה והוא מתעקש לשים לי את הגלידה בתוך כוס מפלסטיק במקום לארוז לי את זה בעלה של חסה.

אחרי שאני  אוכלת את הגלידה  הירוקה ( גלידה בטעם פיסטוק- זה מספיק ירוק בעיניי) אני נשארת עם כוס פלסטיק והכוס הזו מרגיזה אותי ... מרגיז אותי לחשוב שהכוס הזו תישאר אחריי

גם אם אני אמות בגיל 120 , ויעברו עוד עשרות שנים עד שהעצמות שלי יהפכו לפודרה ואולי גם אעבור איזה גילגול נשמות אחד או שניים – הכוס הזו עדיין תשרוד ומי יודע.. בעוד אלף שנים עוד יגישו לי באותה הכוס גלידה !

אני יכולה להיות ירוקה יותר, אני צריכה להיות ירוקה יותר אבל לפעמים חושבת שאני מסיפור אחר , אני מהסיפור של האיש הכחול.

יש לי ראש קטן!

באמת

נראה לי שכל הקילוגרמים  העודפים יורדים לי רק מהראש , ובסוף אני אשאר עם ראש קטן ותחת גדול .

ובגלל שהצרתי היקפים בגולגולת, המשקפיים מחליקות לי מהפרצוף ולא פעם הן פשוט נושרות  לשולחן בקול חבטה לא רכה.

רק חבריי המשקפופרים ( שזה בערך כולכם) יכולים להבין את התסכול כשהמשקפיים לא "יושבות" טוב על האף.

אגב, באף ירדתי אולי רק גרם אחד – אז תדמיינו לכם אותי עם ראש קטן ואף גדול , מחזה מרנין!

אפרופו חזה- טוב, נשאיר את זה לפעם הבאה, כי לא מתחשק לי לדבר על הנשירה שיש לי  שם.

באחד הימים ראתה אותי חברה מקללת חרישית  את המשקפיים שבאותו רגע נזלו לי לתוך כיור מלא כלים  ( קללות עסיסיות כמו: הלוואי שלא תראו את יום המחר! או: נראה אתכם גיבורים על זכוכית מגדלת! ) והיא הציעה לי להחליף את המשקפיים בעדשות מגע.

תשמעו- עם מגע אין לי בעיה, אני נורא אוהבת מגע אבל לא של עדשות

נראה לי נורא מוזר ופולשני לדחוף את חתיכת הפלסטיק השקופה הזו לתוך העין .

לדחוף אצבע לעין ועוד מבחירה?!- אנשים מוזרים..

אין לי מושג איך מצאתי את עצמי יום למחרת אצל האופטיקאית לבדיקת ראיה והתאמת עדשות ובמקביל היא סידרה לי את המשקפיים שיתאימו לי פיקס לראש הפצפון שלי.

"העיניים שלך לא מוצאות חן בעיניי " העליבה אותי האופטיקאית שלי.

למה להעליב...אז מה אם יש לי עיניים חומות ולא ממש מיוחדות  ,הייתי רוצה עיניים ירוקות , או אפורות עם נצנצים אלוהיים , הייתי מתפשרת גם על עיניים בגוון כחול מדוזה.

אבל יש לי רק חומות פשוטות , שבעצם לדעתי הן דיי יפות ואם לא הייתי צנועה הייתי אומרת –מהממות! ( אההה, נכון –אני לא צנועה)

" לא מוצא חן בעיניי...." האופטיקאית ממשיכה  לבדוק אותי ולמלמל לי לתוך העין.

נראה שהיא מנהלת את הדו שיח עם העין שלי , אומנם שמעתי שיש עיניים מדברות  ועיניים צוחקות ואומרים שיש גם  עיניים אוכלות אבל  העיניים שלי דיי טמבליות ולא מפותחות   או אולי הן עיניים מנומסות ובגלל זה הן לא ענו לה משהו בסגנון : " אם עוד פעם תהפכי לי את העין  אני צורחת !!!"

היא ביקשה שאבדק אצל רופא עיניים , כי יש לי יותר מידיי נימי דם מפוצצים בעין .

הסברתי לה שאין לה מה לדאוג, התבכיינתי לפני כמה שעות והאדמומיות הזו תעבור.

היא התעקשה שרופא העיניים יאשר לי עדשות.

יאוו איזו נודניקית... הורידה לי את החשק לעדשות, אני אשאר משקפופרית , ובעצם אף פעם לא הפריעו לי המשקפיים.

אין לי מושג איך ביום המחרת הייתי כבר אצל רופאת העיניים שנתנה לי את האישור המיוחל .

באתי לאופטיקאית עם הפתק מהרופאה.

אונה לך, עכשיו תעשי לי עדשות  בכדי שאוכל לדחוף אותן לעיין .

יומיים אחרי קיבלתי את העדשות עם הסבר מפורט ומפחיד מצד האופטיקאית שם חלילה אירדם איתם תיפגע לי הראיה ותיפול לי העין ( מגזימנית שכמוני)

הפוסט הזה נכתב עם עדשות המגע החדשות שלי

תשמעו  - אין, אין כמו משקפיים!!

אני כל כך אוהבת הכובד הכליל של המשקפיים באמצע האף

אני אוהבת את הזכוכיות שמפרידות אותי מהעולם

עם העדשות אני מרגישה כמו ערומה.

לא נעים לי הערום הזה

כולם מחמיאים לראש הקטן שלי נטול המשקפיים .

אבל אני מרגישה בסיפור בגדי המלך החדשים

מרגישה ערומה

החלטתי שאני לא קמה מהכיסא , אני אמשיך לדגור עליו עד שאשמע צוויץ של פוסט או לפחות תחילת התבקעות .

לא יודעת למה בזמן האחרון קשה לי לחבר מילים למשפטים ואם אני כבר כותבת , אוטומטית זה עובר סינון ,מחיקה, שינויים  עד שנשאר פוסט תלוש והחשק לכתוב מתפוגג לו.

אני נורא אוהבת לכתוב , המילים בשבילי הם כמו פקעת חוטים סבוכה שבכתיבה אני מצליחה לסדר ולהפריד בניהם

ובעצם כולי פקעת אחת גדולה ומבולגנת – פקעת של מחשבות ורגשות ורצונות , ועוד פקעת קטנטנה שבמרוקאית היא נקראת פקעת הוואווו וואוו  שפירושה בעברית- פקעת העצבים אבל אני הכי אוהבת את הפקעת שמתפקעת מצחוק.

מכל הפקעת הסבוכה הזו אני מצליחה לשחרר כמה חוטים ואפילו לרקום משהו מזה, לפעמים אני רוקמת פוסט מצחיק או פוסט נוגע.

ולפעמים פוסט שרק נראה קליל, עשוי  משאריות חוטים הנקשרים בעדינות אחד לשני , הם קשורים כל כך טוב שרק אני יכולה לזהות את הבליטה שהקשר יוצר.

לפעמים הבליטה הזו מציקה לי

ולפעמים אני צריכה שמישהו יגיש לי את קצה החוט בכדי שאוכל להתחיל לארוג מאותה פקעת מילים שלי.

שדות הגיש לי קצה חוט בצורת תמונה שאותה הוא קיבל משצ"ה ,התמונה כל כך ריתקה אותי שעוד פעם הפכתי לפקעת עם ריכוז חזק וקצת מציק של תחושות ומחשבות ורגשות .

אני מסתכלת דווקא על הגזע ועל הרווח בין הדומיות

ברווח הזה אני נכנסת...אני כבר לא צעירה ,רזה וחטובה ( נו טוב אל תהיו קטנוניים – אז מה אם אף פעם לא הייתי רזה וחטובה!) אבל אני גם לא זקנה !

אני באמצע, בדיוק ברווח שבין אימוג'ן וטוינקה .

הרווח ביניהם , הגזע היפה הזה -הוא  כמו סקאלה בשבילי  

 "מיידלה שימי עלייך משהו שלא תתקררי!!"