לפעמים הייתה עולה בי מחשבה , שמעניין איפה אני אהיה ואיך יודיעו לי  שאמא  שלי מתה.

ובדמיון המפותח שלי , זה תמיד היה מאוד דרמתי ומאוד מיוחד וגם בניתי לי כמה תסריטים בראש, וכל התסריטים היו קורעי לב  ואפילו היה לי שם לזה: "לילה ראשון בלי אמא".

ובמציאות זה היה לגמרי אחרת

יום חול, ערימה של ניירות בעבודה ולי מתחשק רק לבכות , לא שהייתה לי תחושה נבואית או משהו כזה , ידעתי שזה יגיע, אם לא באתו היום , אז ביום למחרת , או חודש אחרי.

אני זוכרת את המועקה שלי אותו היום, אמא הייתה לי בראש ובלב.

לראות את אמא בימים האחרונים היה כל כך כל כך... עם  כל הסבל והכאב שלה היא תמיד מצאה את ההפוגה לשאול לשלומי ולשלום המשפחה .

יומיים לפני , ניסיתי לשדל אותה לאכול פרוסת גבינה שמרחתי לה , ובשביל לרצות אותי היא לקחה את הפרוסה ממני והתחילה לנגוס.

כל נגיסה שלה עשתה אותי מאושרת, כאילו הכריך הזה  הוא התרד של פופאי, אם היא תאכל ממנו היא תהיה חזקה ובריאה והיא תנצח את הכאב פלוטו הרשע.

בשביל לנפץ לי את החלום היא אמרה בשקט:" נראה לי שזהו", והיא לא התכוונה לכריך.

נורא רציתי לשאול אותה אם היא פוחדת, אבל פחדתי

אז רק אמרתי לה בקצת הומור וכעס מעושה שתפקיד האלוהים תפוס וחוץ מזה היא חייבת לצבוע את השיער לפני.

אמא רק שתקה, היא כבר לא מחייכת, היא שכחה איך עושים את זה

ועיניים היו כבויות- מישהו כבר כיבה את המתג שם .

אם הייתי רופאה הייתי קובעת את מותה של אמא ברגע זה, באותו רגע שהעיניים שלה איבדו את ההבהוב.

כשקיבלתי את הטלפון מאחותי להגיע לבית החולים כי אמא גוססת ידעתי שהיא כבר מתה, פשוט ידעתי.

הנסיעה לבית החולים הייתה איטית להחריד ולא בגלל שהיו פקקי תנועה אלא בגלל שהחלטתי לנסוע לאט, באיטיות שהצליחה להרגיז כמה נהגים –ובצדק.

נראה לי שהנסיעה האיטית נועדה לדחות את הבשורה .

מבחנתי- כל עוד אני נוסעת אמא שלי היא "רק" גוססת.

כשהגעתי לחניה של בית החולים , אחותי התקשרה אלי שוב לבדוק מה קורה איתי ולפי הקול החנוק שלה ידעתי שזהו , שאמא היא כבר ז"ל.

ובכל זאת שאלתי אותה שאלה מפגרת :"מה אם אמא" ( איך רציתי שהיא תגיד לי שזו אזעקת שווא, או שאמא התאוששה)

ואחותי רק בכתה ואמרה שאמא מתה.

וככה בחניה של בית החולים , אני מקבלת את ההודעה.

זה לא בא בהפתעה, אבל בכל זאת זה מפתיע , צירוף המילים "אמא מתה" הוא לא נתפס, כאילו יש איזו שגיאה תחבירית ובלתי נסלחת בצירוף המילים הזה.

אתמול לתפוח בדבש שלי, היה גם טעם מלוח בעקבות טיפה שגלשה .

טעים היה לי אותו התפוח כי באותה דמעה הייתה אמא שלי.

אז אפשר לומר שאני ואמא אכלנו מאותו תפוח , ככה הרגשתי באותו הרגע

"עכשיו היא נחה"- אם אני אשמע עוד פעם אחת את המשפט הזה אני פשוט אצרח כל כך חזק שהיא תתעורר.

אבל היא באמת נראת כמו נחה והיא כל כך יפה,כאילו אלוהים יישר לה את הקמטים , מחק לה את השנים והעניק לה מבט של שלווה.

ליטפתי אותה

ונישקתי

ואמרתי לה בכוונה גדולה- אמא אני כל כך אוהבת אותך

תנוחי אמא

ואני

מבטיחה

לאהוב אותך

תמיד   

אם מחר אני אמצא בקבוק קולה  שנשטף מהים ובתוכו שוכן לו ג'יני  כחול שמן וגדול שנותן לי שלוש משאלות מתנה על ששחררתי אותו מהגזים שבתוך הבקבוק, סביר  להניח שמתוך בהלה אני מבזבזת את המשאלות תוך פחות מדקה.

והמשאלות יהיו: כנס חזרה לתוך הבקבוק!

                       עוף לי מהעיניים!

                       ושלא תחזור לי יותר!          

ופוף- ככה ייעלמו להם שלוש משאלות שבהם הייתי יכולה לבקש את כל שחשקה נפשי

ואם מחר אקנה לי מנורה ישנה ואשפשף אותה קלות עם סיליט להסרת עובש ואבנית – ומתוך המנורה יצא שד גדול ומשתעל, כי האדים של חומר הניקוי לא עושים לו טוב,

ואותו שדון יברבר בנוסטלגיה על ימים שהיו מעירים אותו בשיפשוף ולא מרעילים אותו בחומרי ניקוי ובין שיעול לשיעול יבקש ממני לומר את שלושת המשאלות שאני רוצה.

ואני קטנת אמונה- אחפש את המצלמה הנסתרת בתוך המנורה ובמקביל אכניס את הבטן פנימה, כי אומרים שהטלוויזיה משמינה  את הבן אדם לפחות ב-5 קלוגרמים ולא מתאים לי להראות כמו סומואית כשיגאל שילון יצא מהמנורה עם סיגר דולק  ויצחקק לו.

 ואם מחר דג הזהב שבאקווריום ידבר איתי ויבטיח לי  הגשמת שלוש משאלות בתנאי שאני אוציא אותו מהאקווריום המשותף לו ולדג השחור הטורף, כי נמאס לו לברוח ולנוס על חייו רק בגלל שאני חושבת שכתום ושחור  יוצא יפה ביחד באקווריום.

אני בטח אבקש מהדג לשתוק, וככה אני אבזבז לי משאלה

יש לי תחושה שגם אם האפשרות להגשמת משאלה תעמוד לי מול הפרצוף- אני אפספס אותה!!

ואם אני אשאל את היקר מה הם שלוש המשאלות שהוא מבקש לעצמו התשובה לא תהיה שכמובן אני התגשמות כל משאלותיו

אני אהפוך לדולי עצבנית – זו מסלטי אחלה

מחר אני בת שלוש,אני מדפדפת לי בבלוג ויכולה לראות את הצמיחה שלי – אני צריכה עוד לגדול המון ( בבקשה בבקשה לא ברוחב) חסר לי עוד חוסן ועוד כמה דברים שאני רוצה שיהיו בי ,

בזמן האחרון אני כותבת פחות ומגיבה פחות , אבל זה זמני , זה יעבור

הרי ידוע שגיל שלוש בבלוג – זה כמו משבר גיל ה-40 בחיים האמיתיים

תודה שאתם איתי

בשביל מה הפורץ צריך להתקשר בשלוש וארבעים לפנות בוקר לרפי דגים?!

חשקה נפשו בלוקוס ?

קמתי הבוקר, כמו כל בוקר בצעדים רדומים לעבר הקומקום החשמלי להכין כוס קפה שיפריד בין הריסים , שיפתח לי קצת את העיניים.

עם כוס קפה ביד אני מנהלת ויכוח ביני לבין עצמי, אם כדאי לי  לצאת לצעידה בחושך הזה, בחמש וחצי בבוקר אפילו החתול  הג'ינג' ניצול תיאלנדי אין  ברחוב!

בשביל לא לבזבז זמן אני ממשיכה להתווכח ביני לביני בזמן שאני נועלת נעליים, חבל על הזמן, אני אשאיר את הויכוחים עם עצמי להליכה.

בשעה שאני הולכת אני מצליחה לריב עם עצמי, לסלוח לי ואפילו להצחיק אותי – אני מגלגלת את עצמי מצחוק, קטעים איתי, ממש מבדרת.

מחפשת את התיק לשלוף משם את המפתחות- אין תיק!

מוזר...אני זוכרת אותו מונח על הכיסא, כמו תמיד כשאני מגיעה מהעבודה – אני משיבה את התיק על הכיסא שינוח לו קצת, כל היום אני מטלטלת אותו, מפשפשת בו ומחטטת לו בנחיריים (בכיסים), גם לו מגיע לנוח.

פתאום הביטחון מתחיל להתערער

אולי שכחתי אותו ברכב?...אפילו שאני זוכרת בוודאות ששמתי אותו על הכיסא, המוח זוכר לי את זה אפילו בהילוך איטי : את הצעדים לעבר הכיסא, את הקללה החרישית כי קיבלתי מכה בפינה , את המילמול העצבני כי הכיור מלא כלים ואחרי חמש עשרה שעות עבודה זה הדבר האחרון  שאני רוצה לראות

בדקתי בכל זאת ברכב, אולי בכל זאת העייפות הכריעה אותי אתמול ונטשתי את התיק ברכב?..

אחרי חצי שעה של חיפושים בכל הבית ,חוץ מהמקרר כי עשיתי גם קניות באותו היום אז אין סיכוי שיהיה מקום לתיק, הערתי את היקר לדווח לו שנעלם לי התיק ושיעשה קוסמות וימצא לי אותו.

בעיניים רדומות ובקול רוטן ( טון כזה שאומר: בחייאת אישתי – תחזירי לי את הטבעת!) הוא מילמל שבטח שכחתי את התיק בעבודה.

אוח איזה מעצבן...מי שוכח תיק בעבודה?! ( רק פעם אחת שכחתי,הוא יזכור לי את זה לעולמים?)

היקר התעורר וניסה לעזור בשאלות מעצבנות כמו: "את בטוחה שהגעת אתמול עם התיק?"

מרגיז...אני כבר לא בטוחה בכלום, ואולי הזיכרון שהנחתי את התיק  על הכיסא הוא זיכרון קדום מהשבוע שעבר?..

הבעל פותח את החלון ושואל בדאגה – אם אני העמדתי את המוט על החלון

מה יש לי לעשות עם מוט?! וחוץ מזה הוא דק מידיי

עלה בנו חשד שמישהו אולי פרץ לנו לבית , אבל לא היינו בטוחים כי לא לקחו את המחשב הנייד שהיה מונח על השולחן עם המפתחות של הרכב והתיק של הבעל.

יצאתי החוצה לבדוק אולי נטשו את התיק –כלום

הבעל יוצא אחריי, ושני מטר מהבית אנחנו רואים את התיק עם כל המעיים שלו בחוץ.

זרקו,קרעו השחיתו , קימטו – כמה אלימות הפעילו.

אני אוספת את הכרטיסים ואת הניירות מסביב ובוכה בלי יכולת להפסיק – לא בכיתי על הכסף שנעלם ( חמש מאות שקל כסף למורה הפרטית של הבן הגדול ועוד הפקדה של העבודה) אלא שמישהו העז וחדר לי לתוך הבית , ואם אחד הילדים היה מתעורר פתאום והגנב היה מפעיל אלימות?, ואולי הוא ראה שעשה אצלנו קופה טובה אז הוא ינסה את מזלו שוב והפעם יביא איתו גם את החבר'ה?..

אני ממשיכה לאסוף ומגלה את הפלאפון מתחת לשיח

הגנב החליט להתקשר לכמה מהחברים שלי בשעה שלוש וארבעים

והצחיק אותי שהוא התקשר לרפי דגים , ככה אני מכנה את בעל חנות הדגים

וחבל שהוא לא התקשר גם לירקן – לא מתאים לו סלט חסה ליד הדג?