לפני חמש שנים ישבתי מול המסך והחלטתי לפתוח בלוג.

הייתי בטוחה שלא אחזיק מעמד , שאתחיל בקול רמה והרבה טררם ואחר כך אתמוסס לי , כמעט כמו בכל דבר שאני עושה.

אבל הבית הזה חיבק אותי ואני כל כך גאה ואוהבת את המשפחה הישראבלוגית שיצרתי לי ואפילו שלא יצאנו מאותו רחם ואין לנו שום קשר דם ורוב הסיכויים שבמסלולי החיים השונים שלנו , הסיכוי שהיינו נפגשים , מדברים או כותבים –הוא קלוש,למרות כל זאת ובכל זאת אתם המשפחה הישראבלוגית שלי.

אני לא רואה בכם חברים וריטואלים, אני לא  אוהבת את המושג "וירטואלי " , 

זה נשמע לי קר, לא אישי ולא חביק!

את רובכם אני גם לא מכירה פנים מול פנים , אבל זה כל כך לא משנה לי ,כי מבחינתי כולכם בלונדינים עם עיניים כחולות ( חוץ מטליק- לו יש תלתלים).

אני זוכרת שבהתחלה היה לי קשה לא לדעת איך אתם נראים , בלי לראות מבט עיניים או קימטוט צחוק .

אז ציירתי לכם פנים.

לפני שאני כותבת לכם תגובה , אני מעלה מהסלסילה שנמצאת לי אי שם בחדרי הלב את הדמות שלכם, שתשב מולי כשאני כותבת לכם את התגובה, אל תדאגו ,לכולכם ציירתי פנים יפות !

כבר חמש שנים...חתיכת חיים.

אני מדפדפת לי בארכיון וחושבת לעצמי שאין סיכוי שהייתי זוכרת את הסיטואציות שכתבתי עליהם , אם הם לא היו רשומים הם בטח היו נעלמים אי שם בנבכי הזיכרון  כי הרי אני לא כותבת על דברים גדולים שירשמו בדפי ההיסטוריה ,  החיים שלי לא ממש מרתקים ואין בהם מסעות , אלא אם כן מסע קניות במגה לכבוד שבת נחשב מסע.

חיים רגילים , פשוטים,משעממים.

אז זהו – שזה לא נכון.

כשאני כותבת את הדברים הקטנים הללו, אני מצליחה להבין כמה הם גדולים בשבילי, כמה הם מרגשים ויפים ושאני ברת מזל שזכיתי לחוות אותם.

חמש שנים שאני פה כמעט כל יום , כמה פעמים ביום .

לא התעייפתי מהמקום ועוד יותר מדהים שלא התעייפתם ממני.

ועל זה אני אומרת לכם תודה!

כשאומרים לי ראש השנה , אני תמיד חושבת על מסלול ריצה , אני כפופה ומרוכזת ומחכה ליריית הזינוק –לראש השנה.

ומי שמכיר אותי מעט ,יודע שאני לא אוהבת לרוץ ושום ירית זינוק לא תאיץ בי , אני ארוץ בקצב שלי ולפעמים אעצור בשביל להסדיר את השיער או את הנשימה כי אני לא אוהבת את התחושה שהלב פועם במהירות ועוד על ריצה?!, את הלב הפועם אני מעדיפה לשמור לאורגזמה טובה או להתרגשות אחרת

אני שומרת על מכסת ה3 מיליארד פעימות שלי, ואם אני אשתמש בהם בשיקול או בפדלאות אני עוד אגיע לגיל 500.

אז השנה התחילה בדיוק כמו שאני אוהבת – בפעימות איטיות , או במילים אחרות: רביצה במיטה או לחילופין על הספה .

אתמול הגברתי את קצב פעימות הלב , כשהיקר הציע שנצעד ביחד שזה בכלל מפתיע כי אני אוהבת לצעוד לבד והוא בכלל לא אוהב לצעוד.

שמנו נעליים , משקפי שמש ושמנו פעמינו לכיוון הים .

בהתחלה שמרנו על קצב הליכה אחיד לשנינו , כל כך תואם שהרגליים והידיים של שנינו עלו וירדו בקצב אחיד כאילו היינו גוף אחד , אחרי כמה זמן קצב ההליכה השתנה לנו.

היקר נכנס לצעוד מתוך המים, אני העדפתי את הרצועה הקשה ושהגלים מלטפים רק את כפות הרגליים, ואם היה גל חצוף שהרטיב לי את הברך, זזתי החוצה בכמה צעדים .

ואז בלי הכנה, בלי חשיבה ובלי תכנון הגברתי את ההליכה, הגברתי עוד קצת, ובלי להבין למה ואיך- התחלתי לרוץ!

בהתחלה רצתי  במהירות ובמנוסה כאילו איזה כלב  אמסתף רודף אחריי במטרה לנעוץ את שיניו בעכוזי.

הורדתי מהירות והמשכתי לרוץ , ריצה רגועה ומרחפת

רק אני והבומים של הלב.

אני לא יודעת כמה זמן רצתי- אולי חצי דקה ואולי קצת יותר , אבל אחרי הריצה הלב המשיך לפעום במהירות מטורפת, אני לא זוכרת מתי אימצתי את עצמי ככה ..אהבתי את התחושה הזו.

רציתי רוץ גם היום , אבל אני לא יכולה , משהו נשך אותי בישבן כי אין לי הסבר אחר להתכווצות השרירים המכאיבה שיש לי בישבן וברגליים !

אחרי ההליכה בים , נסענו למשתלה לקנות קצת צמחי תבלין לגינה .

גילתי צמח שנקרא סטיביה , יש לו עלים מתוקים והוא משמש תחליף לסוכר- לקחתי עלה והתחלתי ללעוס. מצא חן בעיניי הטעם –אז לקחתי עוד עלה, ועוד עלעלון פצפון.

שילבתי גם עלה של נענע , שיהיה לי רענן בפה.

מזל שהבעל חיכה בקופה, כי עוד רגע והייתי מלחכת את כל השתילים שבמשתלה.

יום מווושלם היה לי אתמול.

כמעט כל שנה אני עורכת לי רשימת משימות לשנה החדשה ,מעמיסה אותה בציפיות, בתקוות ובחלומות .

מה שמפליא זה שאני דיי מצליחה להגשים חלק מהציפיות שלי.

קראתי פוסט שלי מלפני שנתיים שבו הבעתי תקווה לרזות 20 קילו ,ללכת 3 פעמים בשבוע, לאכול בריא .

בכל המשימות האלה עמדתי מעל ומעבר –אני כבר מינוס 40 (מינוס 42 למען הדיוק ) אני הולכת שלוש פעמים בשבוע ולפעמים יותר ויש פעמים שאני גם משלבת שחייה ואני אוכלת טוב מאי פעם.

אז יופי כיפק היי ואני באמת גאה בעצמי , אבל שמתי לב שאני כל הזמן עסוקה בלהיגמל מהרגלים רעים כמו סיגריות,אוכל ספורט ואני לא משאירה מקום לחלומות גדולים יותר.

ואולי אני בכלל  לא יודעת לחלום בגדול?

החלומות שלי קטנים

אם אני רעבה- אני חולמת על סטייק ,חומוס ואיזו פיתה חמה לנגב.

למה שלא אחלום בגדול על איזו ארוחת גורמה הכוללת סלט פטריות כמהין ולצידו לובסטר סלעים מקומי ( יש לובסטר כזה! – אני אקח רק לובסטר מקומי , בשום פנים ואופן לא לובסטר תייר!) ואולי אקנח באיזה שוקולד איכותי ויוקרתי.

ואם אני ממש צמאה אני חולמת על כוס גדולה מלאה קוביות קרח וקולה

למה שלא אחלום על כוס גדולה של יין אדום משנת בציר תרל"ח  ?

ואם אני עייפה אני אחלום על המיטה שלי ושמיכת פוך שתכסה ותעטוף אותי מכף רגל ועד ראש ואני אשאיר רק פתח קטן בכדי שאוכל לנשום.

אם הייתי יודעת חלום הייתי חולמת על מסאג'  שמנים , מלחים ואצות ומצידי שיכינו סלט על הגב שלי .

לחלום בגדול ... לא יודעת איך עושים את זה , נראה לי שרק אנשים אמיצים מעזים לחלום בגדול.

אני מקרקעת את החלומות שלי , דואגת שהם לא ימריאו וירחפו להם למעלה

אם היה לי אומץ לתת לחלומות להמריא מעלה כמו בלון מלא הליום הייתי חולמת על.. אין לי מושג על מה, אני צריכה לחשוב על זה , אני צריכה לבנות לי חלום.

מה החלום שלכם לשנה חדשה?

 חלום אחד והוא לא חייב להיות גרנדיוזי , חלום שאפשר לגעת בו , למולל אותו , ואתם צריכים רק לנגוס בו.

חג שמח חברים יקרים

אל תפסיקו לחלום

ואם אתם כמוני נכי חלומות , אל דאגה – עם עבודה קשה ואמונה גם אתם תוכלו להמריא!