ערב ראש השנה, הבלוג חוגג היום שבע שנים.

אז נכון שאני לא כותבת כמו פעם ומגיבה בהרבה פחות , אבל האהבה שלי למקום ולאנשים שמקיפים אותי פה לא פחתה , ואתם שנמצאים הרבה זמן כמוני בבלוגיאדה יכולים להבין את תחושת החברות המיוחדת שהתפתחה פה עם השנים.

אני מדפדפת לי בארכיון שבע שנים אחורה ומתפלאת על הדרך שעשיתי בתקופה הזו.

חתיכת דרך מרשימה עברתי פה ואני יכולה להגיד בפה מלא שאלה היו 7 שנים מלאות!

אולי לא כל כך מדויק להשתמש במושג "פה מלא" ו"מלאות" למנותחת טבעת שכמותי , אבל אתם כבר די מכירים אותי אז אתם מבינים פחות או יותר למה אני מתכוונת.

אפרופו מלאות , אני נזכרת עכשיו בעוף הממולא של אמא שלי ז"ל , ש"חגגה" השבוע 4 שנים למותה .

כשאני כותבת "חגגה" , אני נזכרת באזכרה הגרנדיוזית שכללה ארוחה מפוארת ופיצוחים ופירות ורב שנתן שיעור עם רמקול ומערכת הגברה ורק חסר שאחרי השיעור עם הרב , תעלה רבנית קוקו ותיתן מופע סטנד אפ לנו, לנשים הצדיקות.

ואם כבר יש מערכת הגברה ורמקול , אולי נשים קסטה ( לקוראים הצעירים – זה הדיסק של שנות השמונים) של ג'ו עמר ונתחיל לרקוד על השולחנות?

לא התחברתי לאזכרה הזו , זה כל כך לא אמא שלי , זה כל כך לא אני , ובכלל – זה כל כך לא מתאים לרוב האחים שלי ואין לי מושג איך נגררנו .

בעצם יש לי מושג – אבל זה לא לפוסט החגיגי הזה.

חזרה לעוף הממולא של אמא שלי – אין לי את המתכון ואמא שלי לא הכי יכולה לעזור לי כרגע, אבל יש לי זיכרון טוב וחוש טעם מפותח ואם אני אתאמץ אני ממש יכולה להריח את זה ואם אני אתאמץ חזק יותר, אני יכולה לשמוע את אמא שלי נוזפת בי משהו כמו: "יא בנתי, תעזבי כבר את העוף, עד החג יישאר לנו רק רגל!"

העוף לא כל כך עניין אותי , אני הייתי עסוקה להוציא מהמילוי את הצנוברים.

זו לא הייתה משימה קלה לילדה קטנה ולאמא שוטרת , שמתעקשת שהעוף יישאר שלם וחתיכי עד החג .

בשקט בשקט, הייתי פסעת למטבח, מפשקת את רגלי העוף כגניקולוג לפני בדיקה פולשנית ודגה מתוכו את הצנוברים.

כשהייתי אוכלת את הצנוברים הללו , הייתי בטוחה שלזה מתכונים כשאומרים "טעם גן עדן" ואם אי פעם אגיע לגן עדן אני רוצה לשחות בים של צנוברים, ושמהשמיים יטפטפו לי צנוברים ואני אפתח את הלשון ו.. "רמה!! תעזבי כבר את העוף " הייתה קוטעת אותי אמא שלי דווקא כשהגעתי בדמיון לגשם זלעפות של צנוברים.

אחח צנוברים... אתם יודעים, כשהילדים שלי נולדו והם היו עוד מקומטים וזעפנים אחרי הלידה , כשהסנפתי אותם בפעם הראשונה היה להם ריח של צנוברים, באותו רגע ידעתי שאני אוהב אותם ושגן העדן הוא כאן .

חג שמח חברים שלי

מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם – גם בגלל שמגיע לכם וגם בגלל שאני אוהבת אתכם.

ורק שתדעו – בשבילי כל אחד ואחד מכם הוא צנובר.