המציאות על פי נאכט

המציאות העגומה של ימינו. הפיגועים, האלימות ובנוסף לכך הקטל בדרכים, גובים הרבה חללים בקרבנו. ומאותה סיבה שכבר אנו לא מבכים על כל עובר אורח שנורה בסמטה חשוכה, כך גם אנו מנסים לדחות מעל פנינו את המחשבה על הסיכון אותו אנו נוטלים במהלך נסיעה שגרתית ברכבנו. וכאשר חוזרים מבילוי בסופ"ש, לעיתים אחרי כמה בירות ו'שוטים', פוטרים את עצמנו במחשבה, "נו באמת, לי זה לא יקרה", ולעיתים אף גרוע מכך אפילו לא מקדישים לזה את המחשבה הראויה. בין אם כך או אחרת, התרגלנו לקבל הן את הסטטיסטיקות השחורות, והן את האזהרות החוזרות ונשנות ברדיו("בבקשה..סעו בזהירות") באדישות מופתית.

בארה"ב, כאשר התנהלו הבחירות לנשיאות וההתמודדות העיקשת בין בוש לקרי הייתה בשיאה, הגה אחד הבחורים שהיה אמון על המחנה של קרי רעיון גאוני שבסופו של יום הביא לקרי מספר לא קטן של קולות וקירבו עוד צעד לאולימפוס המובטח- אך כניראה לא מספיק. ומה עשה? כיוון שהמלחמה בעיראק היתה סלע המחלוקת בארה"ב שגבתה משאבים עצומים מהעם האמריקני, משלמי המיסים, והמספרים עצמם אף אם פורסמו הרי נשכחו ממוחם הטרוד עוד באותה השעה, לכן החליט קרי להציגם לראווה בטבורה של העיר לעיני כול. וכבר לא ניתן היה כמקודם להעלים עין, והלב צבט מכאב על המליוני-מיליארדי דולרים שרצים ומתחלפים במהירות מטורפת על צג דגיטלי ענק המתנשא אל על וכביכול לועג להם מלמעלה. ובנקודה זו היה בלתי נמנע שכל מי שיצא לו לצפות במחזה אימים זה, ישאל את עצמו האם באמת כול זה היה שווה את המחיר שאנחנו נאלצים לשלם ועוד נשלם בעתיד? האם הכסף שלי במקום ללכת לרווחה ופיתוח, חינוך ובריאות מתבזבז על מלחמה, ואפילו אם היא מוצדקת, הרי זו מלחמתם של אחרים, יאמר לעצמו כעת בהטרסה מוסתרת אותו אחד שיום קודם לכן, טען בשצף והוכיח אחרים על כך שהם אינם מבינים את מהותה ואת הצדק שהיא משרתת.

וכעת לאחר הקדמה ארוכה אך חיונית זו, אומר שמונה זה פעל על הרגש בצורה מצויינת והצליח לעשות מה ששום אנליסט, שום סטטיסטיקה יבשה ושום אזהרה סתמית לא תוכל לעשות לעולם, כי המוח מבין, אך ללא המצב הנפשי המתאים, אין בכך שום תועלת. ולכן הצעתי היא, כדלקמן: להציב מספר שלטים אלקטרוניים ברחבי הארץ לצד הדרך של מרבית הכבישים הבינעירוניים, כאשר הם מתעדכנים אוטומטית ומראים בזמן אמת את מספר ההרוגים ומספר הפצועים במהלך השבוע האחרון(ואולי אף את פניהם). וכתוצאה מכך, התסריט שאני מצפה לראות בעתיד יהיה שונה באופן מהותי. מפני שאם אני יוצא לבילוי ואני רואה את השלט מראה מספר אחד, ובדרכי חזרה פתאום המספר משנה קידומת, זה משהו שיגרום לי להרים מעט את הרגל מעל הדוושה, וכאשר יום אחד נודע לי שאחד המספרים שהשתנו היה מישהו שאני מכיר, הרי שום שינוי מספר בעתיד לא יהיה בשבילי רק מספר. 

קורא לאימוץ מודל זה 

באדיבות מנאכט.

-

מדי שנה אני הייתי מקבל עשרות מתנות ליום ההולדת שלי, והבעיה שרובם היו חסרות תועלת ונערמו בפינות הדירה שוכבות להן כאבן שאין לה הופכין, אני לא מנסה להגיד שהמתנות היו זולות או לא שימושיות, פשוט לי לא היה שום צורך בהן. כמה מסג'ירים למיניהם, בשמים, פיסלונים וכהנה וכהנה יכול לצרוך אדם ממוצע במהלך חייו? ופתאום נהיה לי חבל על הכסף שבוזבז. ותיארתי לעצמי שמצב דומה מתרחש אצל חבריי. עצרתי והתחלתי לתהות על המשמעות האמיתית של היום הולדת בכלל, ובפרט לגבי מנהג המתנות. הגעתי למסקנה בעזרת סקר קצר שערכתי בקרב ידידי, כי משמעות העניין בשבילם הוא לעשות נחמד למישהו קרוב, ע"י שנפתיע אותו עם מתנה נחמדה.

והבנתי כי אנחנו לא בדיוק חושבים על אותו בן אדם, ולא באמת חושבים על לעשות לו נחמד, ואנחנו בעצם נותנים את המתנה כדי לצאת ידי חובה, ואף לפעמים גרוע מכול לקבל מתנה ממנו, או לא לספוג ביקורת מצד הסביבה. כך גם החלק המהנה בקבלת מתנה נשלל מאותו הבן אדם כי הוא יודע שבאותו יום הוא הולך לקבל מתנות(אפילו שלא יודע איזה).

החלק הגרוע ביותר בכול הסיפור הוא לא רק שאנחנו נותנים לו מתנה כי הגיע 'יומו', ולא בגלל שחשבנו: 'איזה כיף יהיה לעשות לראובן נחמד היום'. עצם יציאת ידי חובה כזאת, לא נותנת לנו הזדמנות, אולי חוץ מהחגים, לעשות למישהו נחמד, סתם, כן סתם. מתי אתם עשיתם את זה?

וכשאנחנו כבר הולכים למסע הקניות, לא פעם, ואל תתביישו להודות בזה, אין לנו שמץ של מושג מה לקנות(כי אנחנו מתחילים לחשוב על זה כמה ימים מראש, ולא באמת קשובים לצרכים שלו), אז אנחנו עוברים במסלול השגרתי שלנו בקניון בשלושת החנויות הרגילות, בהם כבר המוכר מזהה את פרצופכם והוא מציע לכם איזשהו פיסלון, מצית, ספינה, חולצה, בובה, אלוהים יודע מה! אתם מתלבטים , במקרה הטוב עוברים שוב על האופציות ואז קונים את 'מה שמפוזר אצלי בפינות הבית ונזרק החוצה מדי שנה'. לא חבל?

למה שלא נסגל לעצמנו נוהג שונה. לקנות דברים רק כשאנחנו מגלים על הצורך של ראובן בחפץ הזה. לקנות דברים לא פעם בשנה(כי זה יום הולדת), אלא כשבאמת בא לנו. אנחנו לא נגיד שוב, אוף הלכה לי המשכורת על המתנות האלה ונרגיש חרא. הם לא יגידו, אוף שוב החרא הזה(תודה רבה, תודה, בדיוק מה שרציתי).

נביא מתנות כשאנחנו מגלים צורך, ונביא מתי שבא לנו, פעם בשנה, אז פעם בשנה, פעמיים, שלוש אז פעמיים שלוש.

בדרך זו נחסוך לכולנו הרבה כסף, ומקום לדברים שימושיים יותר בבית, וכמובן העיקר נרגיש טוב יותר עם עצמנו ונגרום להרגשה הרבה יותר טובה על המקבל.

תארו לעצמכם יום חמישי רגיל לכל דבר אתם קמים בבוקר, שוטפים את הפנים, מצחצחים שיניים, הולכים לאן שהולכים וכשחוזרים הביתה, הפתעה כמה חברה ארגנו לכם מיני מסיבה.

ואל תבינו אותי לא נכון זה לא מונע ממכם ביום ההולדת לארגן מסיבה, פיקניק, ללכת לדיסקוטק או לבלות אותו ככל שחפצה נשמתכם.